בש"פ 8845/04 מוצעב אלטויל נ. מדינת ישראל

1.סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 קובע לאמור:

"נעצר אדם וחקירתו נסתיימה, ישוחרר מן המעצר, אולם אם הצהיר תובע כי עומדים להגיש אישום נגדו, ושוכנע בית המשפט כי יש עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים, רשאי שופט להאריך את המעצר מטעם זה לתקופה שלא תעלה על 5 ימים, בכפוף להוראות סק(ב)".

2.עניינו של ערר זה בשאלה בעלת היבט כללי הנוגעת לתוכנה וטיבה של הצהרת תובע כאמור בסעיף 17(ד) הנדון, המוגשת בשלב הביניים שבין סיום חקירתו המשטרתית של חשוד לבין הגשת כתב אישום נגדו. הצהרה זו מוגשת מקום שהתביעה מתכוונת להגיש כתב אישום כאמור, וזאת לצורך הפעלת סמכותו של בית המשפט להאריך את המעצר לתקופה שלא תעלה על 5 ימים, המגשר בין מעצר לצורך חקירה לבין מעצר צפוי עד תום ההליכים בעקבות הגשת כתב אישום. הסוגיה הנקודתית העולה מתמצית בשאלה האם חייב תובע לכלול בהצהרה כאמור פירוט סעיפי עבירות המיוחסות לחשוד מכח חומר הראיות שנאסף נגדו בחקירה. לכאורה, מתמקד הענין בנוסחה של הצהרת התובע, קרי: האם היא חייבת לכלול פירוט סעיפי עבירות המיוחסות לחשוד באותו שלב. אולם מעבר לשאלת הנוסח טמונה השאלה העיקרית, והיא - מהו התוכן שעל הצהרת התובע לשקף מבחינת היערכות התביעה להגשת כתב האישום כעבור מספר ימים, ומהי מידת העומק אליו היא צריכה להגיע בבדיקת הראיות ותרגום החשדות העולים מהן לסעיפי אישומים והגדרת עבירות על פי החוק, וזאת בשלב הביניים שבין תום החקירה למועד הגשת האישום ולבקשה צפויה בעקבותיו למעצר הנאשם עד תום ההליכים.

3.בערר שבפנינו השיג העורר באמצעות הסניגוריה הציבורית על מעצר ביניים שהוטל עליו על פי סעיף 17(ד) לחוק, אולם בעת שמיעת הטיעונים בערר כבר הוגש נגד העורר כתב אישום, והוא נעצר עד תום ההליכים. הסניגור לא השיג על המעצר גופו. הוא הגביל את טיעוניו בערר לסוגיה הכללית הנוגעת לאופייה, תוכנה ונוסחה של הצהרת התובע הנדרשת לצורך הפעלת סמכות מעצר הגישור שנועד לחבר בין סיום המעצר לצורך חקירה לבין מעצר עד תום ההליכים שטרם נתבקש. סוגיה זו הועלתה, אף שאין לה נפקות קונקרטית לערר הנדון כאן.

4.שאלה ראשונה עולה האם ראוי לדון בערר בהיבטו העקרוני אף שאין להכרעה בו נפקות מעשית בעניינו של העורר. ב"כ העורר ביקש כי בית המשפט יזקק לשאלה. נציג התביעה בהגינותו לא התנגד לכך, בהינתן העובדה כי קימת הסתברות גבוהה כי בכל מקרה, עד שהשאלה האמורה תגיע להכרעת בית המשפט העליון לאחר דיון בשתי ערכאות קודמות, תחלוף, כך יש להניח, תקופת מעצר הביניים המירבית של 5 ימים מכח הצהרת תובע, ולפיכך ההנחה המתבקשת היא כי לעולם תהפוך השאלה לתיאורטית לגבי עורר מסוים, עד שתגיע להכרעתו של בית משפט זה.

החלטתי לדון בשאלת טיבה של הצהרת התובע על פי סעיף 17(ד) לחוק אף שהפכה תיאורטית כבר בשעת שמיעת טיעוני הצדדים, וזאת משני טעמים: ראשית, הלכה פסוקה היא כי אין ליתן משקל רב לטענת התיאורטיות של סוגיה העומדת לדיון מקום שבהקשר הדברים קיים סיכוי של ממש כי גם בעתיד עד להכרעה בה יהפוך הענין לאקדמי בהקשר למקרה הספציפי. משכך, כבר נפסק לא אחת כי אף שבית המשפט אינו מכריע, דרך כלל, בענין שהפך תיאורטי, הרי שלא יצמד לעקרון זה מקום שמבחינה מעשית אין הוא יכול לפסוק הלכה אלא כאשר הענין מוצג בפניו בתורת שאלה כללית שאינה בהכרח קשורה ואחוזה במקרה מסוים (בג"צ 6055/95 צמח נ' שר

הבטחון פד"י נג(5) 241, 250; בג"צ 73/85 סיעת "כך" נ' יו"ר הכנסת, פד"י לט(3) 141, 145-6; ע"א 7175/98 המוסד לביטוח לאומי נ' בר מימון בע"מ ( בפירוק) (לא פורסם); בג"צ 10026/04 פועלים אי.בי.אי. חיתום והנפקות בע"מ נ' הממונה על הגבלים עיסקיים; בג"צ 9279/04 חלפין נ' ראש ההוצל"פ ( טרם פורסם); ולאחרונה, בג"צ 4827/05 ובג"צ 4986/05 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' שר הפנים ואח' (טרם פורסם)). בענייננו, מאחר שמדובר בסוגיה שמעצם טיבה עשויה להפוך אקדמית בטרם ניתן יהיה לקבל הכרעה שיפוטית לגביה, הרי שאלמנט התיאורטיות הנילווה אליה אינו צריך לחרוץ את גורלה לשבט, ומוצדק לקבל הכרעה עקרונית לגביה . שנית , בענייננו, יש להכרעה בסוגיה זו חשיבות, בין היתר, מן הטעם שניתנו לגביה החלטות שונות המשקפות גישות שונות בערכאות הדיוניות (למשל: מ 7868/03 מדינת ישראל נ' חאלד; מ 10949/02 מדינת ישראל נ' ברונסקי ; מ 11775/03 מדינת ישראל נ' רחמים; מ 11726/03 מדינת ישראל נ' סרחאן ; מ 11723/03 מדינת ישראל נ' שראונה; מ 10407/04 מדינת ישראל נ' אלהרוש ; מ 10984/04 מדינת ישראל נ' ג'מהור ; מ 10997/04 מדינת ישראל נ' שחאדה;

ב"ש 6988/04 מדינת ישראל נ' ג'מהור ). ישנה, על כן, חשיבות, להכרעה אשר תיצור אמות מידה אחידות להתייחסות לתוכנה וטיבה של הצהרת תובע, אשר תיושמנה באופן הרמוני בידי הערכאות הדיוניות (השווה בש"פ 4455/00 מדינת ישראל נ' בדווי , פד"י נד(4) 794, 801 (להלן – פרשת בדווי ); בג"צ 1074/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד"י מט(2) 485; בש"פ 5831/01 חדיף נ' מדינת ישראל, פד"י נו(1) 167, עמ' 170).

5.כדי להמחיש את המחלוקת העקרונית שעלתה בדבר טיבה של הצהרת התובע, טוב יהיה לפרט את פרטיו של המקרה אשר שימש רקע לסוגיה העולה בפנינו. פירוט כאמור, אף שאינו נדרש באורח קונקרטי להכרעה העקרונית, יתאר את הסיטואציה העובדתית הטיפוסית המעמידה את השאלה הטעונה הכרעה, ויקל על הבירור המשפטי העקרוני.

ההליך בבית משפט השלום

6.העורר נעצר כשהוא עושה דרכו ממקום מגוריו בראס-אל-עמוד מחוץ לשטח ישראל אל בית הספר בירושלים. ברשות החשוד נמצאה תעודת לידה על שם בן דודו, תושב ירושלים. בהודעתו במשטרה הודה החשוד כי נכנס שלא כדין לישראל באמצעות תעודת לידה שאינה שלו. זאת עשה לאורך תקופה ארוכה כדי שיוכל להשלים את לימודיו. לבית משפט השלום הוגשה בקשה במסגרת סעיף 17(ד) לחוק המעצרים לעצור את החשוד לתקופת ביניים של 3 ימים לצורך הגשת כתב אישום במסגרת הצהרת תובע. לא היתה מחלוקת, עובר לבקשת התביעה להורות על מעצר הביניים, כי החקירה נסתיימה. נוסחה של הצהרת התובע שהוגשה לבית המשפט היה כדלקמן:

"הצהרת תובע

לפי סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו-1996, ניתנת בזה הצהרה כדלקמן:

1.לאחר עיון בחומר החקירה בתיק פ.א. 89119/04 של תחנת שלם מאשר כי יש מקום לכאורה להגיש כתב אישום נגד המשיב בגין תיק חקירה זה, ולבקש את מעצרו עד תום ההליכים.

2.לצורך השלמת לימוד החומר והכנת כתב האישום והבקשה למעצר עד תום ההליכים, נדרשים למבקשת 72 שעות מעצר נוספות".

בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט לירן) מצא כי הבסיס היחידי למעצר הביניים המבוקש, לאחר סיום החקירה, נמצא בהצהרת התובע כאמור, אולם הצהרה זו לקתה לדעתו בפגם מהותי, משלא פורטו בה העבירות וסעיפי האישום האמורים להיכלל בכתב האישום שיוגש בעתיד. בפגם זה מצא ליקוי היורד לשורש תוקפה של הצהרת התובע, ומאיינה. לגישתו של בית משפט השלום, על הצהרת תובע על פי סעיף 17(ד)לכלול פירוט של סעיפי אישום שבדעת התביעה, עובר למתן ההצהרה, לכלול בכתב האישום העתיד להיות מוגש כנגד החשוד. בעשותו כן, כך לגישת בית משפט השלום, אין התובע מתחייב שלא לשנות לאחר מכן את פירוט העבירות בכתב האישום לכשיוגש, וזאת לאחר בחינה נוספת של הענין, אולם בשלב הארכת המעצר לצורך הגשת כתב אישום יש להבטיח, באמצעות ציון הוראות החוק כאמור, כי גורמי התביעה בדקו את חומר הראיות ונתנו דעתם לקיבוע המשפטי של מעשי החשוד בעבירות על פי החוק, גם אם הלבוש המשפטי הראשוני שניתן למעשים אלה בהצהרת התובע אינו מחייב את התביעה לכשיוגש על ידה בפועל כתב האישום, אשר יגדיר באופן מגובש את מעשי הנחקר בגידרם של סעיפי עבירות על פי החוק.

בית משפט השלום אומר בהקשר זה:

"הצהרת תובע אינה מקבעת דברים ואינה כובלת או מגבילה את שיקול דעתו של התובע שיטפל בבוא העת בתיק. ואולם ככל שיכולה ההצהרה להיות נעדרת גמירות דעת וחד משמעית לעצם הגשת כתב האישום, עדיין חייבת היא להעיד כי התובע בדק את החומר וכי בדיקתו העלתה שהעובדות שנחשפו בחקירה מקימות, לכאורה, עבירות אלה או אחרות. זהו הקשר בין המעשים שנעשו לבין לבושם המשפטי".

משהצהרת התובע במקרה זה לא פירטה כלל את העבירות על דרך איזכורן או על דרך ציון סעיפיהן בחוק, לא קיימה הצהרת התובע לדעת בית משפט השלום את דרישות סעיף 17(ד) לחוק המעצרים, ולפיכך בית המשפט הורה על שחרור העורר מן המעצר בתנאים שפורטו. בית המשפט הוסיף וציין כי גם אילו סבר שהצהרת תובע שהונחה בפניו נערכה כדת וכדין, גם אז היה מחליט על שחרור העורר מטעמים שלגופו של ענין.

ההליך בבית המשפט המחוזי

7.המדינה עררה על החלטת בית משפט השלום בפני בית המשפט המחוזי בירושלים ועררה נתקבל. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר. כרמל) קבע, ראשית, כי העבירות המיוחסות לעורר מצדיקות לגופן את מעצרו עד תום ההליכים. על אחת כמה וכמה כך הוא כאשר העורר עשה את הכניסה האסורה לישראל נוהג יומיומי, כשבידו מסמכים מזוייפים. אשר לפן האחר של ההחלטה, הנוגע לתוקפה של הצהרת התובע, קבע כי נוסח ההצהרה עומד בדרישות החוק ויש לתת לה תוקף מלא. לגישתו, בנקודת הזמן הרלבנטית להגשת הצהרת תובע לצורך מעצר גישור בין גמר החקירה למעצר עד תום ההליכים בעקבות הגשת כתב אישום, אין תובע, המגיש הצהרה, בשל באופן אמיתי להלביש את החשדות הקימים כנגד הנחקר במחלצות של סעיפי עבירות ספציפיים על החוק. בעקבות פסיקת בית המשפט העליון הוא קבע כי תכליתה של הצהרת תובע הינה לאפשר לתביעה לבצע את כל הפעולות הנדרשות לצורך גיבוש החלטה אם להגיש כתב אישום, ואין לכבול מראש את שיקול דעתה לעבירות ספציפיות אותן יציין תובע בהצהרה. הוא מסכם את עמדתו באומרו כי אמנם רצוי, מקום שהדבר אפשרי, לפרט בהצהרת תובע את העבירות אשר אפשר וישמשו בסיס לכתב אישום עתידי, אולם אין בכך הכרח, ואילו אולץ תובע לעשות כן, היה הדבר עלול, לעיתים, אף לפגוע בחשוד על ידי הרחבת יריעת העבירות שבפניהן יהיה עליו להתגונן מעבר לנדרש באופן ענייני. עם זאת, בבקשה למתן צו מעצר מפורטים החשדות כנגד הנחקר, ומצויינים אף סעיפי העבירות הרלבנטיים, לכאורה, לאותם מעשים, ובכך נשמרת זכות החשוד לדעת מהן העבירות המיוחסות לו, לכאורה, בשלב זה של ההליך הפלילי. בענייננו, מעצרו של העורר הוארך בידי בית המשפט המחוזי עד ליום המחרת, ובאותו יום הוגש נגדו כתב אישום והוא נעצר על פיו עד תום ההליכים.

ההליך בבית המשפט העליון

8.כאמור, בעת שמיעת הערר בבית משפט זה היה העורר כבר עצור עד תום ההליכים, ולכן, ערר הסניגוריה הציבורית הוגבל לשאלה העקרונית בדבר טיבה של הצהרת תובע על פי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים. עמדת הסניגוריה היא כי בסוגית טיבה של הצהרת התובע והדרישות המתחייבות ממנה, יש להעדיף את עמדת בית משפט השלום על זו של בית המשפט המחוזי. לגישתה, עמדת בית משפט השלום תואמת את פסיקת בית המשפט העליון ונועדה להבטיח כי הצהרת התובע תתבסס על בדיקה רצינית של חומר הראיות שבידי התביעה קודם לבקשה להאריך מעצר חשוד במעצר ביניים, כדי שלא ייעצר לשוא, וזאת, גם אם מדובר בתקופת מעבר שהיקפה המירבי אינו עולה על 5 ימים.

בא כוח המדינה התנגד לעמדה זו. לטענתו, הדרישה לפירוט סעיפי העבירות המיוחסות למעשי החשוד אינה נובעת מלשון סעיף 17(ד) לחוק המעצרים, ואף לא מתכליתו. נוסחה של הוראת החוק בענין הצהרת תובע אינה מלמדת על חובה לפרט סעיפי עבירות כאמור. בפועל, דרישה זו גם אינה נחוצה ואינה מעשית; אינה נחוצה, שכן נהיר לכל המעורבים בהליך הפלילי, אף קודם להגשת ההצהרה, מהם המעשים שהנחקר חשוד בהם, ובית המשפט עצמו מודע לאופי החשדות כנגדו ולחומר החקירה שהצטבר מהליכי הארכות המעצר הקודמות בעניינו. יתר על כן, מהבקשה לצו המעצר המצורף להצהרת התובע עולה בבירור מסגרת החשדות כנגד הנחקר, ובבקשה זו מצויינים אף סעיפי עבירות רלבנטיים לענין החשדות האמורים, ומכאן שאין צורך לפרטם בהצהרת התובע. יתר על כן, הזמן הנתון לתובע לבדוק את חומר הראיות ולהכין כתב אישום בתקופת הביניים הקצרה מתום החקירה ועד לתום מעצר הביניים, המוגבל לזמן מירבי של 5 ימים, אינו מניח אפשרות להגדיר בצורה אחראית את המעשים הפליליים העולים מהראיות במשבצות של סעיפי חוק. דרישה מעין זו אינה מעשית, מה גם שהכל מסכימים כי התובע ממילא אינו כבול לסעיפי העבירות אם יפורטו בהצהרת התובע לצורך כתב האישום לכשיוגש. לאור כל אלה, הפירוש בו נוקט בית משפט השלום, ואשר הסניגוריה מבקשת לאמצו, אינו נלמד מנוסחו של החוק ואף לא מתכליתו, ויש לדחותו, ולקבל את הגישה לפיה אין חובה לפרט סעיפי עבירות בהן נחשד הנחקר בהצהרת תובע המוגשת לצורך הארכת מעצרו.

הכרעה

9.לגופה של הסוגיה העומדת למחלוקת, נראה לי כי ראוי לאמץ את עיקרי גישתו של בית המשפט המחוזי בהחלטתו לפיה אין לחייב במסגרת הצהרת תובע על פי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים פירוט סעיפי עבירות בהם מתכוונת התביעה, ולו באורח טנטטיבי, להאשים בהם את החשוד במסגרת כתב אישום האמור להיות מוגש נגדו. גישה זו מתיישבת, לטעמי, עם לשונו של סעיף 17(ד) לחוק ועם תכליתו, כפי שזו נלמדת ונגזרת מהרובד המושגי של מכלול דיני המעצר.

על טיבה של הצהרת תובע יש לעמוד, בראש וראשונה, מלשונו של החוק. על רקע הלשון, ומכלול דיני המעצר, יש לבחון את תכליתו של ההסדר החקיקתי אשר במסגרתו ניתן לבקש הארכת מעצר של חשוד שחקירתו נסתיימה לצורך הגשת כתב אישום, וזאת על יסוד הצהרת התובע. בחינה משולבת זו של לשון ותכלית החוק תצביע על מהותה ותכניה הנדרשים של הצהרה כזו. מאלה ניתן יהיה לגזור את התשובה המתבקשת לשאלה הנקודתית בה אנו עוסקים.

הצהרת תובע על פי לשון החוק

10.לשון סעיף 17(ד) לחוק המעצרים, כפשוטה, אינה כוללת כל דרישה מפורשת לפירוט נתונים כאלה ואחרים בהצהרת תובע מלבד מתן הצהרה כי עומדים להגיש כתב אישום כנגד חשוד שחקירתו נסתיימה. מהתנאי שבסעיף 17(ד) לפיו מעצר הביניים מותנה בשכנוע בית המשפט כי יש עילה לכאורה למעצר עד תום ההליכים, סביר להניח כי בהצהרת התובע מתבקשת גם התייחסות לענין זה – קרי: לעובדה כי טיבו של כתב האישום הצפוי על רקע חומר הראיות מצביע על עילה לכאורה למעצר עד תום ההליכים. לכאורה, על פי נוסחו של החוק, די באלה לענין תוכן ההצהרה ואין צורך באמירה נוספת לענין זה. שאלה היא האם תכליתה של ההצהרה, על רקע ההסדר הכולל של דיני המעצר, ונוכח המטרה המיוחדת שאותה היא נועדה להשיג, מצביעה על קיום דרישה מיכללא, מכח הדין, להציג נתונים כאלה ואחרים בהצהרה, שזיכרם לא בא בנוסחו של החוק.

הצהרת התובע על פי תכליתה

11.מקומה של הצהרת התובע במסגרת הסדרי המעצר הכוללים על פי הדין, ותכליתה המוגדרת במסגרת השלב הדיוני שבו היא ניתנת, מלמדים כי אין מקום לדרישה כי ייכלל בהצהרת התובע פירוט סעיפי העבירות שיש כונה להאשים בהם את הנחקר במסגרת כתב אישום שהתביעה מתכוונת להגיש נגדו. לדרישה כזו אין מקור בדין. היא איננה מתיישבת עם רמת היערכותה המעשית של התביעה לפירוט כאמור בשלב הדיוני הרלבנטי; היא איננה נחוצה לצורך הליך קבלת ההחלטה בענין המעצר בידי בית המשפט, והיא אינה תורמת תרומה ממשית להגנה על זכויות הנאשם הפוטנציאלי. נבחן היבטים אלה, אחד לאחד.

הצהרת תובע לצורך מעצר ב"קו התפר"

12.עניינם של דיני המעצר בקיום אינטרס הציבור במערכת חקירה משטרתית יעילה של חשודים והרחקת נאשמים שדבקה בהם מסוכנות מן החברה תוך כדי ניהול משפטם ובטרם הוכרע דינם. בצד אינטרס ציבורי זה, מבקשים דיני המעצר להגן, ככל הניתן, על חירותם האישית של הנחקר והנאשם. הצורך לאזן בין צרכי מערכת החקירה הפלילית והליך המשפט הפלילי לבין הזכות לחירות האישית של החשוד הנחקר והנאשם מלווה את דיני המעצר בשלביו השונים, מיקומה של נקודת האיזון עשוי להיות מושפע מאופי המעצר הנדון והשלב בו הוא ממוקם ביחס למדרג שלבי המעצר השונים המשולבים בהליך הפלילי במיקטעיו השונים ומהשקלול הנדרש בין הצרכים המערכתיים המתבקשים בשלב המעצר הנדון, לבין זכויות החשוד-הנאשם, על רקע הנסיבות הפרטיקולריות הרלבנטיות למקרה הנתון. מעצר לצרכי חקירה מותנה בקיומן של עילות מוגדרות בחוק (סעיף 13). תקופת המעצר לצורך חקירה מוגדרת אף היא בחוק (סעיפים 13 ו-17). אין להחזיק אדם במעצר תקופה כוללת העולה על 30 ימים אלא אם כן הבקשה הוגשה באישור היועץ המשפטי לממשלה (סעיף 17(ב) לחוק). מקום שנעצר אדם וחקירתו נסתיימה, יש לשחררו מן המעצר (סעיף 17(ד) רישא לחוק). זאת, בכפוף להצהרת תובע כי עומדים להגיש נגדו כתב אישום, ובית המשפט השתכנע כי יש עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים, שאז ניתן להאריך את המעצר בתקופה שלא תעלה על 5 ימים (סעיף 17(ד) (סיפא) לחוק). ולבסוף – לאחר הגשת כתב האישום – ניתן להוסיף ולהחזיק בנאשם במעצר עד לתום ההליכים, מקום בו מצויות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, ובהתקיים עילת מעצר מוגדרת על פי החוק. החזקת נאשם במעצר תוך כדי ניהול המשפט גם היא מתוחמת בזמן על פי סעיפים 61 ו-62 לחוק. באופן זה, מבקשת שיטת המשפט לאזן בין צרכי ההליך הפלילי על שלביו השונים לצורך הגנה על אינטרס הציבור, לבין זכויותיו של הנחקר והנאשם, תוך מתן משקל יחסי לאינטרסים חברתיים שבהגנה על בטחון הציבור וקיום מערכת אכיפת חוק תקינה, מצד אחד, לבין הגנה על זכותו של הפרט לצאת לחופשי גם כאשר מתנהל נגדו הליך פלילי.

הצהרת תובע כמשמעותה בסעיף 17(ד) לחוק המעצרים ממוקמת ב"קו התפר" שבין סיום החקירה הפלילית לבין השלב שבו טרם הוגש כתב אישום וטרם נתבקש מעצר החשוד עד תום ההליכים. הצהרת תובע נועדה לגשר על פני פער של ימים ספורים העלול להיווצר בין שלב סיום החקירה לבין שלב הגשת כתב האישום. פער זמן זה נוצר בשים לב, בין היתר, לעובדה כי עם סיום החקירה, עובר נושא החקירה מהרשות המשטרתית החוקרת לרשות התביעה, כדי שזו האחרונה תקבל החלטה בדבר המשך ההליך ותפעל במקרה המתאים להגשת כתב אישום ואף בקשה למעצר עד תום ההליכים. לעיתים קרובות, בעיקר בעניינים בעלי מורכבות, נדרש פסק זמן – ולו קצר – אשר נועד לתת סיפק בידי התביעה ללמוד את חומר הראיות, להעריכו, ולגבש את עמדתה בדבר המשך ההליך הפלילי והגשת כתב אישום. מנגד, ניצב עניינו של החשוד אשר החקירה בעניינו נסתיימה, ושוב אין עוד צורך בהמשך החזקתו במעצר לצרכי חקירה. מצב זה של "בין השמשות", אשר בו אין עוד צורך במעצר להמשך חקירה מצד אחד, ומצד שני, אין עדיין כתב אישום וממילא העת להגשת בקשה למעצר עד תום ההליכים טרם בשלה, הוא מצב של קו תפר, המחייב איזון ראוי בין זכותו של הנחקר לצאת לחפשי עם סיום חקירתו, לבין צרכי ההליך הפלילי המצדיקים לעיתים המשך מעצר לתקופת ביניים קצרה אשר יאפשר לתביעה שהות מינימלית לגבש את מדיניותה, להגיש כתב אישום ולבקש במקרה המתאים מעצר עד תום ההליכים, בלא חשש כי שחרור החשוד יסכל את ההליך הפלילי או ישבש את מהלכו. איזון זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בהגבלת משך זמן מעצר הביניים האפשרי ל-5 ימים לכל היותר, שבתחומם בלבד ניתן להאריך את המעצר למטרה האמורה. בסיסו של מעצר ביניים זה נשען על הצהרת תובע בדבר כוונת התביעה להגיש כתב אישום, ועל כך כי טיבו הצפוי של כתב אישום כזה מניח הסתברות גבוהה לצורך במעצר עד תום ההליכים. ככזה, מעצר מכח הצהרת תובע הוא מעין יצור כלאיים בין מעצר לצורך חקירה לבין מעצר עד תום ההליכים לאחר הגשת כתב אישום. הוא נועד לשמש חוליית גישור בין שני שלבי המעצר האמורים.

הסטוריה חקיקתית

13.מוסד הצהרת התובע הוא חידוש של חוק המעצרים. טרם חקיקתו, נכלל פרק הזמן שבין תום החקירה לבין השלב בו עסקה התביעה בהכנת כתב האישום תחת כנפיו של המעצר החקירתי, חרף העובדה שבמרבית המקרים הסתיימה החקירה, וחומר הראיות בעניינו של הנחקר היה כבר נתון כולו בידי התביעה (פרשת בדווי , עמ' 804; הצעת החוק בקריאה הראשונה: דברי הכנסת, ישיבה שי"ב - י"ד באדר א', התשנ"ה, 14.2.95). על רקע הבעייתיות שנתלוותה למצב דברים זה, אשר נבעה מהמשך מעצרו של הנחקר באצטלה של צרכי חקירה, אף שהחקירה נסתיימה, נחקק סעיף 17(ד) לחוק המעצרים, אשר נועד להסדיר בצורה ישירה את שלב המעבר בהליך הפלילי בין תום החקירה הפלילית לבין הגשת כתב האישום. וכך, ההסדר שבסעיף 17(ד) לחוק נועד לאפשר לתביעה, במקרים המתאימים לבצע את הפעולות ההכרחיות לצורך הגשת כתב האישום, תוך הותרת החשוד במעצר, מקום שישנה כוונה להגיש אישום, וכאשר בנסיבות הענין שחרורו של הנחקר נוגד את אינטרס הציבור בשל מסוכנותו, או מחמת חשש לניהול לא תקין של המשפט או לשיבושו באם ישוחרר. תחת שני השלבים – שלב החקירה ושלב ניהול המשפט – מעמיד עתה חוק המעצרים שלושה

שלבים: שלב החקירה, הכולל את איסוף הראיות בידי הרשות החוקרת ; שלב הכנת האישום הכולל את בחינת הראיות והלבשתן בלבוש משפטי בידי הרשות התובעת; ושלב ניהול המשפט, הכולל את בירור האשמה, המוטל בעיקרו על הרשות השופטת. בכל אחד משלבים אלו יכול ויידרש לעשות שימוש בכלי המעצר של הנחקר או הנאשם בנקודות איזון שונות, מקום בו שחרורו של החשוד או הנאשם עלול להקים סכנה לבטחון הציבור או להעלות חשש לשיבוש בניהול תקין של ההליך הפלילי.

הארכת מעצר נחקר מכוח הצהרת תובע נשענת בעיקרה על חומר הראיות שנאסף בתקופת החקירה ועל צרכיה המעשיים של התביעה הכרוכים בהעמדה לדין, ואלה הינחו את פסיקת בית משפט זה בסוגיה האמורה. כך נקבע, כי בשלב המעצר מכוח הצהרת תובע, טרם קם הצורך למסור את חומר החקירה לסניגוריה, לאור לחץ הזמן והדחיפות הנדרשת לשם הכנת כתב האישום (בש"פ 5831/01 חדיף נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 167, עמ' 171). שלב זה לא נועד, אפוא, לבחינתן של הראיות במסגרת העימות בין התביעה לסנגוריה, אלא לבחינה מעמיקה של הראיות בידי התביעה והיערכותה להגשת כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים. גישור על פער הזמנים בין סיום החקירה להגשת כתב האישום, הנוצר עקב הצורך האמור, הוא מקור ההצדקה למעצר הביניים על פי הצהרת התובע.

תכלית הצהרת התובע – הצהרת כוונות בדבר הגשת אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים

14.פרק הזמן הקצר שהחוק העמיד לצורך מעצר ביניים בקו התפר שבין שלב סיום החקירה לשלב הגשת כתב האישום מעמיס על התביעה נטל כבד, להיערך בדחיפות רבה להגשת כתב אישום והגשת בקשה למעצר עד תום ההליכים עובר לתום מעצר הגישור, כאמור. נטל זה כבד במיוחד בעניינים מורכבים המחייבים בחינה ולימוד מעמיקים של חומר הראיות הנדרשים לצורך הגשת כתב אישום מנוסח על פרטיו ודקדוקיו. אולם הבקשה להארכת מעצר הביניים על פי הצהרת תובע מוגשת מיד עם סיום החקירה, ולעיתים בטרם ניתנה שהות מספקת לתביעה לגבש את פרטי כתב האישום. ברי, כי בנסיבות אלה, ובשלב זה של ההליך, הצהרת התובע ניתנת על רקע הכרה כללית של חומר הראיות, שלא תמיד ניתן סיפק לבחון אותו לפרטיו באותו שלב. מכאן, שהצהרה זו אמורה לשקף הבעת כוונה להגיש כתב אישום, אשר, אף שהיא עצמה טעונה שיקול דעת רציני, אמיתי ואחראי, היא אינה מחייבת את התביעה במובן זה שנמנע ממנה בכל תנאי לשנות ממנה או לסטות ממנה מאוחר יותר (פרשת בדווי , שם) מטבע הדברים, בנסיבות אלה ובשלב זה, ההיכרות הכללית שיש לתובע עם חומר הראיות מאפשרת לו מבחינה מעשית לגבש כוונה טנטטיבית לענין הגשת כתב אישום, כמידת הניתן בקו התפר שבין שלב סיום החקירה בפועל לבין הגשת כתב האישום. מצב דברים זה הביא את בית המשפט בפרשת בדווי למסקנה כי הצהרת תובע בקו התפר אינה מחייבת הצהרת כוונה מיידית וחד משמעית בדבר הגשת כתב אישום, אלא כוונה לכאורית בלבד, אשר אפשר וניתן לסטות ממנה גם לאחר מתן ההצהרה, לאחר בחינת הראיות ושיקול נוסף של הענין. הצהרת התובע מתבססת בעיקרה על כך כי,

"התובע, אליו הועבר תיק החקירה, ידע, כללית, מהו חומר הראיות המפליל ואת עיקרי תכנו. זאת, אם מתוך אינפורמציה שיקבל מפי האחראי לחקירה ואם מתוך עיון בראייה העיקרית או הראיות העיקריות אליהן יופנה" (שם, עמ' 809).

יוצא, איפוא, כי הצהרת תובע לצורך מעצר בקו התפר אין משמעותה התחייבות להגשת כתב אישום אלא הצהרת כוונה מסתברת אפשרית לעשות כן, המובעת קודם שהיה לתביעה סיפק מלא ללמוד מלוא את חומר הראיות על בוריו, וקודם שניתן היה למצות את מלוא הליך הפעלת שיקול הדעת, להחליט בדבר קיומן של ראיות מספיקות, ואף לשקול באורח מחייב את היבט האינטרס הציבורי בהגשת כתב אישום.

בנסיבות אלה, בהן נדרשים לצרכי התביעה מספר ימים לעיון בחומר לצורך החלטה בדבר הגשת כתב אישום, ונוכח אילוצי הזמן החריפים הפועלים בענין זה, די לצורך הצהרת תובע הניתנת מיד עם סיום החקירה בקיומה של כונה לכאורה מצד התביעה להגיש כתב אישום, וקיומה של עילה לכאורה למעצר עד תום ההליכים של החשוד כדי להצדיק המשך מעצר למספר ימים בתקופת הביניים שבין סיום החקירה להגשת כתב האישום. אין מקום לחייב את התביעה במתן הצהרה חד משמעית ומחייבת על דבר הגשת כתב אישום בשלב זה – דבר העלול שלא להתיישב עם יכולתה המעשית לגבש עמדה סופית ומחייבת בענין המשך ההליך באותו שלב מוקדם שמיד לאחר תום החקירה , וכדי לכבול את שיקול דעתה בשלב שלאחר סיום העיון בראיות והערכתן, המתקיים בשלב מאוחר יותר. וכך,

"הסעיף (17(ד) לחוק – א.פ.) קובע עילת מעצר ברורה, המבוססת על ההבנה שיש שחומר החקירה הרב מחייב עיון של ימים מספר בידי התובע, וכי באותם מקרים שבהם נראה כי לכאורה עומד להיות מוגש כתב אישום, וכי יש עילה לכאורה למעצר החשוד עד לתום ההליכים, הרי שיש לאפשר לתובע לבצע את כל הפעולות הנדרשות לשם קבלת החלטה סופית אם להגיש כתב אישום, ולצורך הכנתו, וזאת כשהחשוד עודו נתון במעצר". (פרשת בדווי , שם, עמ' 808).

הנחת המוצא היא כי הצהרת תובע, אף שאין היא מחייבת הצהרה וודאית בדבר הגשת כתב אישום, מתבססת על בירור ראשוני של הראיות, המאפשר לתובע להצהיר כי יש בכוונתו, לכאורה, להגיש כתב אישום, וכי נסיבות הענין עשויות להצריך, לכאורה, מעצר עד תום ההליכים. ההצהרה ניתנת לאחר בחינה ראשונית של חומר הראיות, כאשר הכוונה היא להמשיך ולבחון חומר זה לעומקו במהלך ימי המעצר הספורים שאושרו לצורך הכרעה סופית בדבר המשך ההליך הפלילי ( בדווי , שם, עמ' 809-810).

מטבע הדברים, הבחינה הראשונית של חומר הראיות על ידי התביעה, עובר למתן הצהרת התובע, אינה שקולה כבדיקה היסודית הנערכת בימים שלאחר מכן – בדיקה הסוקרת את התשתית העובדתית העולה מן הראיות, את השתלבותה של התשתית העובדתית אל תוך משבצות סעיפי החוק הפלילי, ואת ההכרעה הסופית בשאלת המדיניות בהגשת כתב האישום מבחינת אינטרס הציבור.

פירוט עבירות בהצהרת תובע – האם נדרש?

15.על רקע דברים אלה, חוזרת השאלה למקומה, האם תכליתה של הצהרת תובע במשמעות סעיף 17(ד) לחוק המעצרים מחייבת בהכרח ציון סעיפי עבירות בהן עשוי הנחקר להיות מואשם, אם וכאשר יוגש נגדו כתב אישום. התשובה לשאלה זו היא, לטעמי, בשלילה. הדבר אינו נדרש כנגזר מטיב הענין, הוא אינו מועיל להגנתו של הנחקר, והוא אינו נחוץ להכרעתו של בית המשפט לענין מעצר הביניים.

פירוט סעיפי עבירות באספקלריה של טיב הענין

16.במישור המעשי, ההנחה היא כי עם סיום החקירה המשטרתית מועבר תיק החקירה לתובע לצורך הגשת כתב אישום. מיד עם סיום החקירה מתבקש במקרה המתאים מעצר הביניים על סמך הצהרת תובע. בנסיבות אלה, הכרת התובע את תיק החקירה והראיות הכלולות בו היא בדרך כלל הכרה כללית בלבד. מתוך הכרה זו מוסקת הכונה הלכאורית להגיש כתב אישום ולבקש הארכת מעצר עד תום ההליכים.

בהינתן העובדה כי הצהרת התובע בדבר כונה להגיש כתב אישום הינה ליכאורית בלבד, כמתבקש מן השלב הראשוני שבו טרם היה סיפק לתביעה לבחון את חומר הראיות לעומקו; ומאחר שהצהרה כאמור מתבססת על עיון ראשוני של התביעה בראיות מיד עם תום החקירה, ועל מסקנה ליכאורית בדבר קיום תשתית ראייתית לביצוע עבירה על ידי הנחקר וקיומו של אינטרס ציבורי בהגשת אישום נגדו, ברי כי בשלב מתן הצהרת תובע, הסמוך ממש לסיום החקירה המשטרתית, אין בדרך כלל סיפק בידי התביעה לנתח את חומר הראיות בקפידה מספקת לצורך שיבוץ המערכת העובדתית העולה מחומר החקירה לסעיפי החוק הרלבנטיים בדין הפלילי. מלאכת שיבוץ כזו מחייבת לימוד מעמיק ושיטתי של פרטי העובדות והתאמתן לסעיפי העונשין הרלבנטיים. לעיתים, מדובר בסעיפי עונשין המפוזרים במעשי חקיקה שונים שיש לקבוע את מידת התאמתם למערכת העובדות הנשזרת מתוך חומר החקירה. לפרקים, במסגרת דיני העונשין עצמם תתכננה חלופות אפשריות שונות לשיבוץ מערכת העובדות בתחומן, אשר ההכרעה איזו מביניהן היא המתאימה מצריכה לימוד והעמקה. הזמן הנדרש לצורך כך אינו עומד תמיד לרשות התובע מיד עם תום החקירה, בעת שהוא מבקש מעצר ביניים לצורך היערכות להגשת כתב אישום. זאת במיוחד במקרים בעלי מורכבות מסוימת וחומר ראיות נכבד. לפיכך, דרישה לפרט סעיפי עבירות בהצהרת תובע עלולה מעצם טיבה לגרור אחריה מעשי אילתור, פרי התייחסות שטחית, ראשונית, ובלתי מחייבת, אשר אינם מתיישבים עם פרקטיקה ראויה של תביעה כללית ועם הגנה על מעמדה המקצועי.

הגנה על זכויות הנחקר

17.מנקודת ראותו של הנחקר, ועל דרך השגרה, הדרישה לפרט סעיפי עבירות בהצהרת תובע, אותם ניתן לייחס למעשים הפליליים העולים מחומר הראיות, אינה מהותית להגנה על זכויותיו בהליך הפלילי. מדובר בשלב שבו ידוע לנחקר טיב החשדות נגדו, אשר בגינם נעצר לצרכי חקירה ואשר במהלכה נתקיימו כבר הליכי מעצר קודמים בבית המשפט. האופי הפלילי של המעשים נשוא החשד, ואשר בגינם נחקר ונעצר, נהיר לו, גם אם אלה טרם שובצו בדייקנות למשבצות של סעיפי עבירות ספציפיים עלי ספר החוקים.

השאלה אם ראוי להאריך את מעצר הנחקר בשלב של קו התפר נבחנת על פי הערכה ראשונית של החומר העובדתי העולה מחומר החקירה, ונוכח הנחה כי חומר זה משקף ביצועם של מעשים אסורים על פי החוק. הגנתו של הנחקר בשלב זה מתייחסת בעיקרה לשאלת עצם קיומן של ראיות מפלילים נגדו, לרצינות כוונתה של התביעה להגיש כתב אישום נגדו, ולקיומה של עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים אם יוגש נגדו כתב אישום. אלה הם העניינים אותם מברר בית המשפט במסגרת סעיף 17(ד) לחוק. בתחום עניינים זה, פירוט סעיפי העבירות בהצהרת התובע אשר לגביהם קימת הסתברות כי הנחקר יואשם בהן משיוגש נגדו כתב אישום, אינו מהותי להגנתו בשלב זה של ההליך. העדר פירוט כאמור אינו פוגע פגיעה מהותית בזכויותיו כחשוד בהליך הפלילי, בכפוף להסתייגות המובאת להלן:

מקרים מיוחדים

18.במקרים מיוחדים, עשויה לעלות טענת הגנה בהקשר למעצר בקו התפר לפיה מעשה המיוחס לחשוד, והעולה מחומר החקירה, כלל אינו מהוה עבירה על החוק. טענה זו איננה שכיחה בשלב זה של ההליך הפלילי, אולם אם ובמידה שהיא עולה, היא טעונה ללא ספק בירור בפני בית המשפט, והכרעה הנדרשת בה עשויה לחייב בנסיבות הענין בחינה מעמיקה יותר בהקשר לייחוס סעיפי העבירה על פי החוק לתשתית העובדתית הלכאורית העולה מן החומר. מקרה זה הוא מיוחד ויוצא דופן, ואינו משליך על מצב הדברים הרגיל שבו, דרך כלל, אין מחלוקת אמיתית בין הצדדים כי מערכת עובדתית נתונה, המיוחסת לחשוד, בהנחה שיש לה עיגון בתשתית הראיות, מהווה על פי טיבה עבירה על החוק. זאת, גם אם טרם בוצעה קלסיפיקציה דקדקנית המייחסת את המעשים הפליליים העולים מהראיות לסעיפי עבירות ספציפיים כנוסחם בחוק. יש להוסיף, כי להצהרת תובע מתלווה בקשה להארכת מעצר, חתומה על ידי איש המשטרה המלווה את החקירה, ובבקשה זו מצויינים פרטי האשמה וסעיפי העבירה כפי שאלה עולים, לכאורה, מהחומר שנאסף בידי הרשות החוקרת. פירוט זה נותן לנחקר מצד אחד אינדיקציה כלשהי לגבי סוג העבירות המיוחסות לו, מנקודת ראותה של הרשות החוקרת; אולם מצד שני, אין הדבר שקול כאמירה מחייבת מצד התביעה באשר לפרטי האישומים הצפויים, שעניינם טרם נלמד לעומק על ידה. פירוט כזה ינתן רק עם הגשת כתב האישום, ולאחר שהבחינה הנדרשת לצורך כך נעשתה באחריות המקצועית המתבקשת.

מדברים אלה עולה, איפוא, כי בכפוף להסתייגות שהובעה לעיל, הרי דרך כלל, מנקודת ראותו של החשוד וצרכי הגנתו, פירוט בהצהרת התובע של סעיפי עבירות המיוחסות לו על פי מעשיו, אינו תורם בשלב זה של ההליך הפלילי תרומה מהותית להגנה על זכויותיו.

פירוט סעיפי עבירות בהצהרת תובע כאמצעי לצורך ההליך השיפוטי

19.שיקול הדעת האם להיענות לבקשת התביעה להאריך מעצר ביניים של חשוד בשלב התפר שבין סיום החקירה להגשת כתב האישום נתון לבית המשפט על פי סעיף 717(ד) לחוק. עליו להשתכנע בעקבות הצהרת התובע כי אכן ישנה כוונה מסתברת להגיש כתב אישום נגד הנחקר, וכי מתקיימת עילה לכאורה למעצרו עד תום ההליכים באם יוגש כתב אישום כזה. בפני שופט האמור לקבל הכרעה בענין זה נפרש מלוא חומר החקירה שנאסף לגבי הענין. בפניו גם תיעוד מלא לגבי השתלשלות החקירה, התפתחותה, והטעמים להארכות מעצר קודמות, באם ניתנו. ההכרעה מתקבלת על יסוד בחינת החומר ומידת השכנוע באשר לטיבו, במיוחד באשר לשאלות האם הוא מגלה מעשי עבירה שבוצעו על ידי הנחקר ואם כן, מה אופיים, וכיצד ראוי לאזן בין עניינו של הנחקר לצאת לחפשי לאחר סיום חקירתו לבין אינטרס הציבור בהגנה על בטחונו ובהבטחת ניהולו התקין של המשפט, בהנחה כי יוגש כתב אישום. בחינת קיומן של ראיות לכאורה ועילות לכאוריות למעצר עד תום ההליכים נשענת במרבית המקרים על היבטם העובדתי של מעשי העבירה ונסיבותיה ולא על תיאורה ולבושה המשפטי. השיקולים הנדרשים לצורך ההכרעה השיפוטית האמורה אינם מצריכים פירוט לכאורי בהצהרת תובע של סעיפי עבירות אשר ישבצו באופן פורמלי את המעשים הפליליים המיוחסים לנחקר למסגרת של אישומים פורמליים שטרם נתגבשו סופית. פירוט כזה אינו תורם תרומה מהותית להליך השיפוטי, ואף אינו נחוץ, דרך כלל, לצורך ההכרעה השיפוטית. עם זאת, אם תעלה טענה ישירה כי המעשים המיוחסים לחשוד אינם מהווים עבירה על החוק כלל, כי אז יתקיים דיון ישיר בסוגיה זו, והיא תתברר לגופה ככל הנדרש. מכאן, שגם בהיבט זה הדרישה לפירוט סעיפי עבירות בהצהרת תובע אינה משרתת תכלית מהותית אמיתית.

תוצאה

20.מהדברים האמורים לעיל מתבקשת המסקנה כי אין מקום לדרישת פירוט סעיפי העבירות המיוחסות לנחקר במסגרת הצהרת תובע המוגשת לבית המשפט על פי סעיף 17(ד) לחוק בשלב שבין תום החקירה ובטרם הגשת כתב אישום. דרישה כזו אינה עולה מלשון החוק, ואינה מקדמת את תכליתו. היא אינה מתחייבת מתפיסה המעוגנת בחוק באשר למקומה ותפקידה של הצהרת תובע כאמצעי לצורך הליך מעצר ביניים בקו התפר שבין תום החקירה לשלב הגשת כתב האישום, ועם מאפייניה של ההצהרה כפי שפורטו בהלכה הפסוקה. דרך כלל, היא אינה עולה בקנה אחד עם יכולתה המעשית של התביעה בשלב הגשת ההצהרה להציג, ולו עמדה ראשונית, באשר לסעיפי העבירות הספציפיים אשר אפשר והחשוד יואשם בהם; היא אינה תואמת פרקטיקה רצויה של תביעה כללית, האמורה לפרט את עמדתה הפרטנית באשר לשיבוץ המעשים המיוחסים לנחקר למשבצות עבירות על פי החוק רק לאחר עיון, שיקול, ליבון, וגיבוש עמדה מושכלת; היא אינה מקדמת באופן מהותי את הגנתו של החשוד בהליך הפלילי, אלא אם כן נטען על ידו כי המעשים המיוחסים לו כלל אינם מהווים עבירה על החוק, שאז יתקיים לגבי טענה זו דיון וטיעון בבית המשפט; היא אינה דרושה לבית המשפט הדן ומכריע בבקשת מעצר הביניים, שתפקידו לבחון את כלל חומר הראיות, על יסוד הצהרת התביעה בדבר כוונתה להגיש כתב אישום, ולהסיק מתוכו האם הוא מעלה תשתית לכאורית, עובדתית ומשפטית, למעצר הנחקר עד תום ההליכים.

21.יצויין בהקשר זה כי בעקבות פסק הדין בענין בדווי, הוציאה פרקליטת המדינה ב-1.1.03 הנחייה מס 5.1 ובה הורתה על נוסח אחיד להצהרת תובע כדלקמן:

"אני מאשר/ת כי לאחר עיון בחומר הראיות שהוגש לי, יש מקום , לכאורה, להגיש בתיק זה כתב אישום, ולבקש מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו".

נוכח הדברים כפי שפורטו לעיל, נראה לי כי נוסח הנחייה זו עונה לדרישות הדין ולתכליתה של הצהרת תובע לצרכי הארכת מעצר נחקר בשלב קו התפר שבין סיום החקירה לבין הגשת כתב האישום. פירוט סעיפי עבירות בגידרה של הצהרה כאמור אינו בגדר חובה החלה על התביעה לענין זה.

22.לאור האמור, ומהטעמים המפורטים לעיל, דעתי היא כי דין הערר להידחות.