בש"פ 2992/09 אריק ואנונו נ. מדינת ישראל

רקע והליכים

א.

ערר על החלטת בית המשפט

המחוזי בנצרת (השופט צרפתי ) מיום 2.4.09 בב"ש 753/09, בה נדחה עררו של העורר על החלטתו של בית משפט השלום בנצרת (השופטת רוטפלד-האפט ) במ"י 18284-03-09 מיום 31.3.09, לפיה הוחלט על הארכת מעצרו של העורר בגדרי הצהרת תובע בחמישה ימים, עד ליום 5.4.09 בשעה 14:00.

ב.

העורר נעצר ביום 18.3.09 בחשד לביצוע עבירות של הלבנת הון במטרה להסתיר את מקורו, לפי סעיף 3(א) לחוק להלבנת הון, התש"ס-2000; מרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן חוק העונשין ); קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין; זיוף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 לחוק העונשין; ושימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 420 לחוק העונשין. המיוחס לעורר, כעולה מהחלטת השופט מלצר בבית משפט זה בבש"פ 2672/09 מיום 26.3.09, הוא הקמתן וניהולן של חברת קש לשם קניית סחורות ושירותים מִספקים ללא כוונה לעמוד בתשלומים. הסכום בו מ דובר , כפי שנמסר בדיון בפניי, הוא כמיליון ש"ח.

ג.

כעולה מהחלטתו של השופט מלצר, ביום 19.3.09 החליט בית משפט השלום בנצרת (השופטת שטרית ), לאחר שעיין בחומר החקירה שהונח בפניו, כי יש חשד סביר באשר לעבירות המיוחסות לעורר. בית משפט השלום בחן את פעולות החקירה שנדרשו לעת ההיא, ו"קבע גם כי שחרור החשוד באותו שלב יש בו כדי להקים חשש ממשי לשיבוש מהלכי משפט והשפעה על עדים" (כפי שתומצת בהחלטת השופט מלצר ). לפיכך הורה בית משפט השלום על מעצר העורר עד ליום 23.3.09.

ד.

ביום 23.3.09 הוגשה בקשה להארכת מעצרו של העורר, ובית משפט השלום (השופטת שטרית ) החליט, כי ניתן להפיג את החשד לשיבוש מהלכי משפט והתחמקות על ידי שחרור בתנאים מגבילים. בית המשפט

קבע, כי העורר ישהה בתנאי מעצר בית מלא בבית אמו ובפיקוחה, וכן באיזוק אלקטרוני; בנוסף נקבע כי העורר יפקיד ערבון כספי במזומן בסך 15,000 ש"ח, ערבות עצמית בסך 20,000 ש"ח, ואמו תפקיד גם היא ערבות צד ג' בסך 20,000 ש"ח. בנוסף נאסר על העורר ליצור קשר עם מי מהמעורבים בפרשה, וכן הוצא צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד העורר.

ה.

המדינה עררה על ההחלטה, ולבקשתה עוכב ביצוע השחרור בעשרים וארבע שעות. ביום 24.3.09 קיבל בית המשפט

המחוזי בנצרת (השופט צרפתי ) את הערר, והורה על המשך מעצרו של העורר. נקבע, כי המעשים המיוחסים לעורר חמורים, וחומר החקירה מבסס חשד סביר לביצוע העבירות המיוחסות לו. עילות המעצר שעליהן הצביע בית המשפט

היו יסוד סביר לחשש כי ישובשו מהלכי חקירה, בצד חשש להימלטות, העלמת רכוש ופגיעה ממשית בביטחון הציבור ורכושו. מעצרו של העורר הוארך עד יום 29.3.09.

ו.

כלפי החלטה זו הוגש ערר מטעם העורר לבית משפט זה. ביום 26.3.09 דחה חברי השופט מלצר את הערר, בקבעו כי נוכח העובדה שהעורר הסתתר בפועל מן המשטרה במשך כחודש ימים (אף כי ידע שהוא מבוקש לחקירה), ובהתחשב בפעולות החקירה שצריכות היו להיעשות עדיין לשם השלמתה – אין מקום לשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת, אף שלגביה עצמה ציין כי היא "כשלעצמה נראית מהודקת למדי, בפרט ביחס לשלב מקדמי זה של ההליכים". כן קבע השופט מלצר כי יש מקום להבחין בין העורר לבין אחר המעורב בפרשה – שמו שני – נוכח "חלקו הגדול והמשמעותי יותר" מזה של העורר בעבירות בהן נחשד. השופט מלצר הוסיף, כי יש לעשות מאמץ לסיום החקירה בתוך תקופת המעצר דאז, וכי בסיומה יש לבחון האם ניתן "להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר וקביעת ערובה ותנאי ערובה, שפגיעתם בחרותו של החשוד פחותה" – ברוח החלופה שאושרה על ידי בית משפט השלום".

ז.

ביום 29.3.09 הוגשה לבית משפט השלום בקשה להארכת מעצר נוספת. סגן הנשיא אזולאי קבע, כי המשטרה פועלת בקצב הראוי, ואף שאמנם בית משפט זה המליץ מפי השופט מלצר על מאמץ לסיום החקירה עד ל-29.3.09, הדבר לא נסתייע, על כן הוארך המעצר עד 31.3.09. ביום 30.3.09 הוגשה בקשה חדשה להארכת מעצרו של העורר בחמישה ימים נוספים, ועמה הצהרת תובע כי בכוונת המשיבה להגיש במהלך תקופה זו כתב אישום כנגד העורר ולבקש את מעצרו עד תום ההליכים. ביום 31.3.09 קיבל בית משפט השלום בנצרת (השופטת רוטפלד-האפט ) את הבקשה והמעצר הוארך.

ח.

כלפי החלטה זו הגיש העורר ערר ל בית המשפט המחוזי בנצרת. ביום 2.4.09 דחה בית המשפט

המחוזי (השופט צרפתי ) את הערר בקבעו, כי על רקע בחינת הנחייתו של בית משפט זה, עילות המעצר הקיימות כנגד העורר והחומר המצוי בתיק החקירה, אין ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר בשלב זה. בית המשפט

מצא כי אף שסכנת שיבוש ההליכים פחתה בעקבות סיום החקירה, העבירות המיוחסות לעורר ונסיבותיהן מלמדות כי עילת מעצר זו עדיין קיימת, כפי שגם קיימות עדיין עילות המסוכנות והחשש מהימלטות.

ט.

בערר הנוכחי ובדיון נטען מפי הסניגור המלומד, שהעלה כל הניתן, כי על פי קביעתו של בית משפט זה מפי השופט מלצר יש לבחון בסיום החקירה את שחרורו של העורר ברוח החלופה למעצר שאומצה על ידי בית משפט השלום, ואשר תוארה על ידי השופט מלצר

כ"מהודקת למדי". לדידו של הסניגור, קביעת בית משפט זה היתה מחייבת כאותה החלטת שחרור, שכן המדינה התמקדה בעמדותיה כל העת בבתי המשפט בטענת שיבוש החקירה, ואין היום חשש בזה. והנה עתה חל, כנטען, שינוי חזית אצל המדינה, וטוענים מטעמה לעילות מעצר נוספות שלא נטענו עד הנה. עוד נאמר, כי אין לעורר הרשעות קודמות למעט - כנמסר – שיק ללא כיסוי לפני עשור, העורר נשוי ואב לארבעה ילדים קטנים, חג הפסח קרב, ואין מסוכנות המצדיקה מעצר עד תום ההליכים. לשיטת העורר, כפי שמסר בחקירתו, היתה לו נפילה כלכלית בעקבות שריפה ומכאן הסתבכותו; החקירה היתה גלויה לאורך חודשיים, והוא לא נמלט ולא שיבש; העובדה שנדרש לחקירה ולא התייצב אינה מצדיקה לכשעצמה המשך מעצר. ועוד, נאמר כי גם בשלב הצהרת תובע, אין בית המשפט

הדן במעצר צריך להגביל עצמו בגלל הבקשה שתוגש למעצר עד תום ההליכים. המ דובר , כך נטען, בתיק עב כרס שיחייב דחייה ללימוד החומר, ו בית המשפט יידרש לכך, והדבר יימשך אפוא זמן רב; כן נאמר כי אם ישוחרר העורר, לא ייטען דבר זה כשלעצמו כעילת שחרור בפני בית המשפט

הדן במעצר עד תום ההליכים.

י.

בא כוח המדינה טען, כי השאלה שיש להידרש אליה כיום, לאחר הצהרת תובע - תקופת "בין השמשות" (כדברי השופטת פרוקצ'יה בבש"פ 8845/04 אלטויל נ' מדינת ישראל , פ"ד ס(3) 446, 456) – היא העילה למעצר עד תום ההליכים. העילה המרכזית, כך נטען, היא המסוכנות – מרמה והונאה בהיקף של כמיליון שקלים; לכך מתווספת העובדה שהעורר לא התייצב לחקירה כשידע שהוא דרוש, ונעצר בבואו לבצע עבירה נוספת; יש חשש לשיבוש והשפעה על עדים במשפט, וגם אשת העורר מעורבת; חלק מן הרכוש לא נתפס ולא הוחזר. נטען, כי האיזונים בענין המעצר השתנו מאז החלטתו של השופט מלצר , שניתנה בגדרי מעצר לצרכי חקירה; והמ דובר

בעבירות מרמה והונאה שאפשר לבצען בטלפון ובדואר אלקטרוני, וכן הדבר לגבי העלמת רכוש והשפעה על עדים. ביום א' 5.4.09, כך נטען, יוגש כתב אישום וחומר הראיות יימסר להגנה; יש עתה אפוא "עליית מדרגה" לכיוון כתב אישום. אשר לכתב האישום, הוא כולל שלושים אישומים נגד העורר, ואילו האחר, החשוד השני, מעורב בשליש מהם בלבד; ישנה גם חקירה נוספת נגד העורר.

יא.

עיינתי גם בחומר שנמסר במעמד צד אחד לענין החשדות הקונקרטיים באשר לחברות הקש ובאשר למעורבים בהן.

הכרעה

יב.

לאחר העיון איני רואה מקום להיעתר לערר. אכן, עסקינן ב"מעצר גישור" (כלשון ד"ר חיה זנדברג פירוש לחוק המעצרים (2001), 97) ל "ימי הביניים" - או "בין השמשות", כלשון השופטת פרוקצ'יה כאמור – בין חקירה לכתב אישום. סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 קובע בחלקו הרלבנטי:

"נעצר אדם וחקירתו נסתיימה, ישוחרר מהמעצר. ואולם אם הצהיר תובע כי עומדים להגיש כתב אישום נגדו, ושוכנע בית המשפט

כי יש עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים, רשאי שופט להאריך את המעצר, מטעם זה, לתקופה שלא תעלה על חמשה ימים...".

יג.

דברי המחוקק מדברים בעדם; המ דובר

ב"עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים"; ניסוח זה מכוון לא לשכנוע "מלא" בקיומה של עילת מעצר, אלא שכנוע באפשרות

לבקש

מעצר , ואין הדברים זהים. וכמובן כפי שציין השופט, כתארו אז, אור בבש"פ 4455/00 מדינת ישראל נ' בדווי , פ"ד נד(4) 794, 811, על בית המשפט להשתכנע בקיום התנאים הנקובים בסעיף, לאחר בחינת כל הנסיבות הרלבנטיות. על פי לשון החוק, המבט ה"עילתי" לעת הזאת מופנה קדימה, למעצר עד תום ההליכים ולא אחורנית, למעצר לצרכי חקירה, אך דרגת "הביניים" מתבטאת בכך שאין חומר החקירה מצוי עדיין בידי ההגנה, ועל כן מלאכת השופט נעשית בדומה למה שנהג במעצר לצרכי חקירה. רוצה לומר, העילות שיש לבדקן הן לעבר המעצר עד תום ההליכים, שכן החקירה תמה ואיננו עוסקים עוד במעצר לצרכי חקירה, בכלים שונים במידה מסויימת ועל כן גם ברף שונה. יש לזכור, שטרם הועמד חומר החקירה – כאמור – לעיונו של החשוד, והוא יימסר לו רק כשיואשם, ועל כן מצבו אינו נוח; על כן, במקרים המתאימים ובהינתן מחלוקת, על בית המשפט לעיין בחומר החקירה לבדיקת הטענות.

יד.

בענייננו לא עתרו הצדדים לעיון במכלול חומר הראיות, שכמסתבר הוא רב, ומצויים אנו ביום שישי בשבוע, ואת ההחלטה יש ליתן עתה. הוצג לפניי רק אותו חומר חסוי מטעם המדינה, ושאכן מחשיד במובהק בהקמת חברות הקש ופעילות "עוקץ", ובאפשרויות של ממש של שיבוש, למצער עד הנה, וכן במעורבות עם גורמים נוספים; דומני שגם הסניגור המלומד לא חלק באמת ובתמים על קיומן של חברות הקש, אלא טען כי הדברים באו בעקבות נפילתו הכלכלית של העורר.

טו.

עיינתי בהחלטת השופטת רוטפלד-האפט מיום 31.3.09 ובהחלטת השופט צרפתי מיום 2.4.09, ואצטט רק מתוך דברי השופט צרפתי ברוח האמור מעלה, כי:

"בכל הנוגע לראיות לכאורה אשר על בסיסן יש לבחון עילת מעצר במסגרת סעיף 17ד', ובאספקלריה של סעיף 21 לחוק המעצרים, למעשה לא חלקו הצדדים. אולם אני כשלעצמי אוסיף, כי מתוך היכרות עם תיק החקירה, אכן עמדה המשיבה בנטל להוכיח קיומן של ראיות לכאורה במבחן המצומצם והדרוש לכך לצורך סעיף 17ד'...

ועם זאת קביעתי לעיל לענין הראיות לכאורה אינה במסגרת קביעה מקיפה כפי שנדרש לענין בקשה למעצר עד תום ההליכים, על האיזון שונה (כך במקור - א' ר' ) במסגרת בקשה שכזו, בפרט הפגיעה בחרותו של העורר".

טז.

אכן, הדגש מטעם המדינה בהליכים בפרשה זו עד שלב הצהרת התובע היה לענין עילת השיבוש, אף כי לא רק לגביה, והשופט צרפתי, למשל, הזכיר בהחלטותיו את המסוכנות והחשש מהימלטות. לטעמי, יש לפרש את החלטת השופט מלצר בה נאחז העורר, כהנחיה לסיום החקירה, שכמובן תוצאותיה לא היו ידועות באותו שלב, וכהנחיה בהמשך – לפעול כמצוות המחוקק בחוק המעצרים, לבחון את ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה הפחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח. אין לראות את הדברים כמשמיעים קטגורית שחרור לאחר סיום החקירה. אזכיר גם כי השופט צרפתי ציין בסיפת החלטתו, כי אין מקום בשלב הצהרת התובע "להכתיב ולקבוע עובדות בשטח", נוכח הצורך, במסגרת בקשת המעצר עד תום ההליכים, "בבחינה מעמיקה של סוגיית הראיות לכאורה ועילות המעצר, בראיה של הפגיעה הצפויה בחרותו של העורר בפרט, בהתחשב בתקופת הזמן הארוכה בה צפויים ההליכים בתיק העיקרי להימשך, לאור היקפם". אף שהדגש בהליכים עד כה היה בשיבוש הליכי חקירה, איני חושב אפוא שנסגרה הדלת בכך לבדיקת עילות נוספות, שגם נטענו מתחילה כנמסר.

יז.

עבירות כלכליות כמו בענייננו אינן מקימות כשלעצמן עילות מעצר סטטוטוריות, ואולם, נקבע מכבר בבש"פ 5431/98 רוסלן פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268, 272, מפי

השופטת, כתארה אז, ביניש :

"עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור.

לפיכך, אין לשלול קיומה של עילת מעצר בכל מקרה של עבירות המבוצעות נגד הרכוש, ויש לבחון את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם נתקיימה עילת מעצר, היינו - לבחון אם נשקף מן העבריין אשר לו מיוחסת העבירה סיכון לבטחון במשמעותו האמורה".

יח.

אין בידי לעת הזאת לקבוע מעבר לכך, שעל פני הדברים בידי המדינה לבקש במקרה דנן, עם הגשת כתב אישום, מעצר בגין דבר זה, וכן בגין החשש לשיבוש הליכי משפט ולהימלטות; לבקש אמרתי, אך מנגד כמובן תעמוד בפני בית המשפט

השאלה אם לקבל את הבקשה, בהתחשב בהוראת המחוקק בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, וכפי שהובא מפי השופט מלצר - באשר לאפשרות "להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחרותו של הנאשם פחותה". בנידון דידן מ דובר

במי שאין לו עבר פלילי מכביד, כנמסר, וחייו ביסודם ככל הנראה היו נורמטיביים עד הנה. על בית המשפט

יהא לאזן ולשקלל.

יט.

מתקיימת אפוא הוראת סעיף 17(ד) לחוק המעצרים. הבדיקה במלואה באשר לאפשרות לשחרור בחלופה תיעשה על ידי בית המשפט

הדן בבקשת המעצר עד תום ההליכים, שכמובן יעיין בהחלטת השחרור שניתנה בשעתו בבית משפט השלום, אך אינו כבול בה. אוסיף רק זאת, אם ישתכנע בית המשפט

– ואדגיש, אם ישתכנע, ואיני נוטע כל מסמרות – כי יש אפשרות לחלופה, ישוה לנגד עיניו את החג הקרב, אך כמובן הכל בכפוף לשיקולים הבסיסיים בטיפול בבקשה.

כ.

אין בידי, כאמור, להיעתר לערר.