בש"פ 5023/06 גולן אוזן נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן), אשר דחה את עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון לעוצרו עד תום ההליכים. בערר שלפנינו אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה. הערר מתמקד בעוצמת הראיות ובקיומה של חלופת מעצר הולמת, וכן בטענת הפליה בין העורר לבין אחיו שהואשם יחד עמו, אשר שוחרר לחלופת מעצר.

1.כנגד העורר ו-3 נאשמים נוספים הוגש כתב אישום (מתוקן). על פי הנטען, הנאשמים הגיעו לפארק שעשועים עם משפחותיהם. ליד דוכן ההגרלות, אחד הנאשמים נטל במרמה מדוכן צעצועים צעצוע בשווי 600 ש"ח תוך שהסיח דעתה של עובדת ההגרלה ואמר לבנו לקחת את הצעצוע. עובד אחר שהגיע למקום אמר לבתו של אותו נאשם להחזיר את הצעצוע שאחזה בידיה, וכתגובה לכך תקפו ארבעת הנאשמים ואדם נוסף את העובד באגרופים, בעטו בו וחבטו בו עד שהכרתו התערפלה. העורר אחז בצווארו של העובד מאחור בתנועת חניקה וחבט בפניו. העובד שהוכה נחבל באופן רציני. לאחר שהוזעק למקום עובד נוסף, הנאשמים תקפו גם אותו, תוך שהעורר ונאשם אחר מכים באגרופיהם ובועטים בראשו של העובד הראשון. שוטר במדים שהוזעק למקום הצליח לאזוק את האדם נוסף שהיה עם הנאשמים, ואז תקפו הארבעה את השוטר באגרופים בראשו, והיכו אותו בסטירות ובבעיטות, שנמשכו גם כשהשוטר היה שרוע על הרצפה. הם דרשו ממנו למסור להם את מפתחות האזיקים, והעורר אמר לשוטר כי יהרוג אותו אם לא ישחרר את האדם שאזק. משהשוטר סירב לכך, המשיכו הארבעה לתקוף אותו וסייעו לאחר לברוח. בגין אירועים אלה, הואשמו העורר ושותפיו בעבירות של מהומה במקום ציבורי, תקיפה בנסיבות מחמירות הגורמת חבלה ממשית, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, תקיפה בנסיבות מחמירות, וסיוע לבריחה ממשמורת חוקית.

2.לאחר מספר מהלכים משפטיים, החליט בית משפט השלום לעצור את ארבעת הנאשמים והעורר בתוכם. הוא קבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד כל אחד מהם. בעררים שהוגשו לבית המשפט המחוזי, אימץ בית המשפט המחוזי את קביעות בית משפט השלום בכל הנוגע לקיומן של ראיות לכאורה. גם בעניינו של העורר שלפנינו מצא כי קיימות ראיות מספיקות, וכי זיהויו של העורר בידי העובד אלון משולם הינו זיהוי מספיק שיש בו כדי לגבש ראיות לכאורה נגדו. בית המשפט הסביר כי השוטר רס"ר אשכנזי אשר הוכה נמרצות במהלך האירוע לא הצליח לזהות בשל כך את כל המעורבים, ואילו זיהוי העובד אלון משולם, שעמד מן הצד, משלימה את מסכת הראיות, המערבת את העורר באירועים, על כל חומרתם. בית המשפט סיכם וקבע כי "עוצמת הראיות אינה מוחלטת. ברם עוצמתן מרשימה. מדובר בעוצמת ראיות המהווה בסיס איתן, על פי כל קנה מידה, לשקילת מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים".

לגבי העורר והנאשמים 1 ו-2 מצא בית המשפט כי קימת מסוכנות שאינה מתירה את שחרורם, ועברם הפלילי מוסיף אלמנט למסוכנותם. עניינו של נאשם 3, הוא אחיו של העורר, אובחן על יסוד גילו, עברו הנקי, והיותו אב ל-3 ילדים. כתוצאה מכך, נאשם זה שוחרר לחלופת מעצר בית.

3.בערר לפנינו טוען ב"כ העורר, ראשית, לענין עוצמתן של הראיות המפלילות כנגד מרשו. לדבריו, העורר לא נתפס במקום האירוע אלא נעצר שבוע מאוחר יותר. נערכו שני מסדרי זיהוי. השוטר אשכנזי טען שהוא מזהה את התוקף אך הצביע על אדם אחר. העובד שצפה מן הצד (משולם) הצביע עליו וזיהה אותו. על פי הטענה, העורר דומה לאחיו, ומשולם ציין כי היה מבולבל בעת האירוע, ולאור זאת הסיכוי שטעה בזיהוי, ומקום שהשוטר לא זיהה את העורר כלל, מחזקים את הטענה כי עוצמת הראיות בעניינו של העורר פחותה.

כן נטען לענין חלופת המעצר, כי בית המשפט לא שקל את מכלול הנתונים הרלבנטיים לעניינו של העורר ואת המלצת שירות המבחן לשחררו בחלופת מעצר. עוד נטען כי לעורר בת הסובלת ממחלת סרטן בעינה, ונוכחותו בבית במצב דברים זה הינה חיונית. טענה נוספת היא כי אין מקום לאבחנה בסיסית בין העורר לאחיו ביחס למעורבותם באירוע, ומשהאח שוחרר, גם דין העורר להשתחרר.

4.המדינה מתנגדת לשחרור העורר בחלופת מעצר. לדבריה, מדובר במצב מסוכנות מפני העורר, הנלמד מהרשעותיו הקודמות ומחלקו בפרשה נשוא האישום. יתר על כן, תסקיר המבחן אף הוא עומד על מסוכנותו, אף שבסופו, הוא ממליץ על שחרור בחלופה. יש אבחנה עניינית ברורה בין העורר לאחיו ששוחרר, ולו מבחינת עברם הפלילי. לאור זאת, דין הערר להידחות.

5.נתתי דעתי לעיקרי הערר ולמכלול נתוני הענין, ובאתי לידי מסקנה כי אין מקום לשחרור העורר בחלופת מעצר.

אשר לראיות לכאורה, מקובלת עלי מסקנתן של הערכאות קמא כי ישנן ראיות לכאורה בעניינו של העורר, שדי בהן לצורך החלטת מעצר עד תום ההליכים. אמת הדבר, כי בית המשפט שידון בהליך הפלילי גופו יצטרך להחליט עם תום פרשת הראיות האם זיהויו של העורר כמי שלקח חלק בשרשרת האירועים האלימה בגן השעשועים הינה מספקת, ואיזה משקל יש לתת להעדר זיהויו בחקירה בידי השוטר שנפגע, לעומת זיהויו בידי עובד שהיה עד ראייה ישיר לאירוע ועירב בעדותו את העורר במישרין בקטטה. יתכנו כבר עתה מספר הסברים אפשריים לזיהויו של העורר בידי העובד והעדר זיהויו בידי השוטר שנפצע בקטטה, אולם קביעה בענין זה מקומה במשפט גופו. מכל מקום, בשלב זה, די בעדותו של העובד אשר היה עד ראייה במקום, ומרוחק קמעא מההתרחשות עצמה, כדי לספק, לצורך ענייננו, את חוליית הקישור הנדרשת בין העורר לבין האירוע האלים נשוא האישום.

6.ואשר לעילת המעצר וחלופת מעצר: אין ספק כי מדובר באירוע שחומרתו רבה מאד. המדובר בקבוצת נאשמים אשר התקיפו באלימות קשה שני עובדים במקום, ולאחר מכן תקפו שוטר, כתגובה על פעולתו בהשלטת חוק וסדר. אלימות כזו בחבורה, המופנית כלפי מספר עובדים במקום, וכלפי איש מרות, מצביעה על מסוכנות רבה לא רק מבחינת עצם השימוש באלימות כלפי אחרים, שנעשתה בלא פרובוקציה והתגרות כלשהי, אלא גם מבחינת נכונותם של הנאשמים והעורר בתוכם לתקוף אנשי חוק, לפוצעם, ולסייע בידי אחד מהם לברוח ממשמורת חוקית. פגיעה מסוג זה בחבורה, הפוגעת בשלומם של עובדים האחראים לסדר התקין במקום, והתקיפה וההתנהגות פורעת חוק כלפי אנשי חוק שבאו להשליט סדר, מצדיקה את בידודם מהחברה של המעורבים – והעורר ביניהם –עד לסיום משפטם.

7.בעניינו של העורר הוגש תסקיר מבחן אשר סקר את מכלול הנתונים האישיים הצריכים לעניינו. החשוב לענייננו הוא כי שירות המבחן, תוך התייחסות לעברו הפלילי, מציין כי יש קושי להעריך את רמת הסיכון הקיימת להישנות התנהגות אלימה מצד העורר, מעבר לרמת הסיכון הגבוהה העולה מעצם העבירות המיוחסות לו כיום. חרף מסוכנות זו, ראה שירות המבחן להמליץ על שחרורו לחלופת מעצר, ואף לאפשר לו לצאת לעבודה בשעות מוגבלות.

עמדת שירות המבחן נראית בעיני מוקשה. הערכת מסוכנותו של העורר, שיש לה תימוכין באופי העבירות המיוחסות לו ובחלקו המשמעותי באירועי האלימות ובהרשעותיו הקודמות, אינה מתיישבת עם המלצת השחרור, הכוללת אף הצעה להתיר לעורר לצאת לעבודה.

מסוכנותו של העורר מדברת בעד עצמה. פגיעתו האלימה במספר אנשים, ובתוכם בשוטר, מעלה חשש ממשי כי מדובר באדם שהתנהגותו חסרת שליטה ומעצורים. חיזוק לחשש זה עולה מגיליון ההרשעות, הכולל 5 הרשעות קודמות ובהן גם עבירות אלימות, אף כי עבירות אלה נעברו לפני שנים רבות. אין חולק כי לעורר נסיבה אישית בעלת משמעות הקשורה במחלתה של בתו, ואלמלא מסוכנותו של העורר היה עשוי להינתן משקל משמעותי לנסיבה זו. אולם בנסיבות הענין, גם בשיקול זה אין כדי להצדיק שחרור בחלופה, משטמון בו פוטנציאל של סיכון לציבור, שחלופה אינה נותנת לו מענה מספק.

הטענה בדבר אפליה וחוסר שוויון בין העורר לבין אחיו, אשר שוחרר בחלופת מעצר, דינה להידחות, ולו מהטעם שיש אבחנה מהותית בין השניים מבחינת עברם הפלילי, וכעולה מכך אבחנה זו מקרינה על מידת מסוכנותם.

8.בנסיבות אלה, אני מחליטה לאמץ את עמדת הערכאות קמא, ולדחות את הערר.