בש"פ 3796/06 נדים אבראהים רוק נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא), בתיק ב"ש 1830/06 מיום 24.4.2006, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר ואחיו, תמים אברהים רוק (להלן: תמים) הוגש לבית-המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום, המייחס לו עבירה של סחר בסמים, לפי סעיפים 13 ו-19א' לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973.

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 16.3.2006 יצר שוטר סמוי (להלן: השוטר) קשר עם תמים וביקש ממנו, בהמשך למספר עסקאות סמים קודמות אשר ביצע עמו, לרכוש 250 כדורים של סם מסוג MDMA

המכונה "אקסטזי" (להלן: הסמים). תמים הסכים וקבע פגישה עם השוטר בכפר ערערה לשם ביצוע עסקת המכירה. בשעה 23:00 לערך הגיעו תמים והעורר ברכב יחד עם אדם אחר - בילאל עקל (להלן: בילאל) למקום המפגש. העורר ובילאל נסעו מהמקום ואילו תמים נשאר עם השוטר. לאחר זמן מה חזר העורר למקום המפגש ויצא מהרכב כשראשו מכוסה במגבת ומסר לידי תמים חבילה המכילה את שקיות הסמים. עם מסירת הסמים מאת תמים לשוטר, נעצרו השניים ובילאל על-ידי כוחות המשטרה שהיו במקום.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בחיפה בקשה למעצרם של העורר ואחיו תמים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם.

בדיון בבקשה לא נטען דבר כנגד הראיות לכאורה או עילת המעצר בנוגע לתמים, אשר היווה את הרוח החיה בעסקה שתוארה ובעסקאות קודמות ואילו הדיון התרכז בחלקו של העורר ובראיות לכאורה שהצטברו כנגדו.

בהחלטתו מיום 24.4.2006 קיבל בית-המשפט המחוזי את הבקשה, בקובעו, כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה להיותו שותף מלא לביצוע העבירה ולכל הפחות לעבירה של סיוע לביצוע העבירה. ראיות לכאורה אלו כוללות את הודעתו של אחיו תמים, ממנה משתמע, כי העורר ידע שהוא מביא "כדורים" כלשהם לאחיו וכן את ניסיונו של העורר עצמו למנוע את זיהויו באמצעות מגבת על ראשו. בנוסף, התנגד העורר למעצר. באשר למסוכנותו של העורר, קבע בית-המשפט המחוזי, כי לא רק שהעבירה עצמה אותה לכאורה עבר העורר מקימה חזקת מסוכנות, בשל הסכנה שהעבירה תמשך גם מתוך חלופת מעצר, אלא גם עברו הפלילי, הכולל עבירות סמים אחרות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והדחת עדות– כל אלו מביאים לכך שהעורר איבד את אמונו של בית-המשפט, אשר לא ראה בשל כך כל צורך להזמנת תסקיר מעצר מאת שירות המבחן.

מכאן הערר שבפני.

לטענת בא-כוח העורר, שגה בית-המשפט המחוזי משקבע, כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה לביצוע העבירה המיוחסת לעורר ואף אם קיימות ראיות לכאורה, הרי הן חלשות ביותר. לטענתו, אין כל ראיה, כי העורר אכן ידע, כי החבילה שהוא מעביר לאחיו תמים מכילה בתוכה סם מסוכן. בית-המשפט המחוזי נתפס למילה "כדורים", כאשר המילה הנכונה בהודעה הינה "דברים". בנוסף, טוען בא-כוח העורר, כי המגבת שעל פני העורר נועדה להגן עליו מפני הקור אשר שרר באותו לילה. כן טוען הוא, כי קיימת אפליה בלתי מוצדקת בין העורר לבין בילאל, אשר כנגדו לא הוגש כתב אישום כלל. לחילופין, טוען בא-כוח העורר, כי גם אם אכן התגבשו כנגד העורר ראיות לכאורה, הרי שהיה מקום להיזקק לתסקיר מעצר מאת שירות המבחן בכדי לבדוק, האם ישנה אפשרות לחלופת מעצר, אשר תאיין את מסוכנותו של העורר. לגבי עברו הפלילי של העורר, טוען בא-כוחו, כי עבר זה הינו ישן יחסית וכי העורר איננו עבריין מועד, אלא בסך-הכל סייע לאחיו.

מנגד, סומכת באת-כוח המשיבה את ידיה על החלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. באשר לטענותיו של בא-כוח העורר, טוענת באת-כוח המשיבה, כי תמים השתמש פעם במילה "כדורים" ופעם במילה "דברים" וכי לעורר היה ברור, כי מדובר בדבר בלתי חוקי. בנוסף, מטרת המגבת ששם על ראשו הינה, כדברי תמים, כי "אין ביטחון בעולם" ולא בכדי להגן עליו מפני הקור. באשר לעניינו של בילאל, הודיעה באת-כוח המשיבה, כי הוחלט שלא להגיש כנגדו כתב אישום מחוסר ראיה כלשהי המקשרת ישירות בינו לבין הסמים, קושי שאיננו קיים כנגד העורר, אשר הביא את הסמים ומסר אותם לתמים. באשר למסוכנות העורר, טוענת באת-כוח המשיבה, כי לא רק שהעבירה עצמה מקימה חזקת מסוכנות, אלא עברו הפלילי מונע כל אפשרות לתת בו אמון, באשר אין זו הפעם הראשונה בא נכשל בעבירות דומות וכי אין כל ביטחון שבחלופת מעצר לא ימשיך במעשיו.

לאחר עיון בערר, בהחלטת בית-המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

כידוע, בית-המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148). בית-המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו, או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 817). כך גם יפה לעניינו קביעתו של חברי השופט מ' חשין (כתוארו אז) בבש"פ 2182/95 מדינת ישראל נ' מהאג'נה , פ"ד מט(2) 227, 229, כי:

"השאלה אינה אלא שאלה של מהימנות, וכידוע אין בית-משפט נותן דעתו בשלב זה של ההליכים – שלב של מעצר שלאחר הגשת כתב-אישום – לנושא מהימנותם של עדים (אלא אם כן הפגם במהימנות עולה מיניה וביה מתוך עיון בחומר הראיות)".

כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה בדמות הודעותיהם של השוטר ושל אחיו תמים, אשר מהן משתמע, כי אין העורר תמים כלל וכלל וכי הוא היה מודע לחלקו בעסקה. התנהגותו של העורר עצמו מחשידה גם היא: גרסתו בנוגע לסיבה בגינה כרך מגבת על פניו אינה עומדת במבחן ההיגיון ומסתבר, כי אכן המגבת נועדה להסוות זהותו, סברה אשר מקבלת חיזוק מדברים מפורשים שנאמרו על-ידי אחיו תמים. אף האבחנה בין העורר לבין בילאל הינה ראויה ונובעת מהשוני המהותי בתפקיד שמילאו בהוצאת העסקה אל הפועל.

באשר לעילת המעצר, בשל העבירות המיוחסות לעורר קמה כנגדו עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה –מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: החוק), וכן מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק. כן מקובלת עלי קביעת בית-המשפט המחוזי, לפיה בעבירות כאלו ישנה סכנה ממשית, כי העורר ימשיך בפועלו גם אם ישהה בחלופת מעצר. עברו הפלילי, הכולל גם עבירות סמים, רק מחזק בעיני קביעה זו ומשכך, אינני רואה כל חלופת מעצר, אשר יהא בה כדי להבטיח את מטרת המעצר ואשר תאיין את מסוכנותו של העורר.

החלטתו של בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה.

סוף דבר, הערר נדחה.