בש"פ 9379/09 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט א' אברהם ) שהחליט לעצור את העורר עד תום ההליכים.

העובדות

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נצרת, נטען כי בתאריך 3.9.2009, סמוך לחצות הלילה, ישב מוחמד שלבי (להלן: המנוח ) יחד עם בילאל שלבי (להלן: בילאל ) ואחרים (כולם יחד, להלן: המתלוננים ) בשדרה בעפולה. כעבור שעה, חלפו בשדרה שתי מכוניות מדגם גולף, שבהן ישבו העורר, ועימו תאמר מחאמיד ואדהם וסאלח ג'בארין (ביחד, להלן: הנאשמים ) וכן ואיל ואיהאב מחאמיד (להלן: ואיל ואיהאב , בהתאמה). המנוח, אשר סבר בטעות כי באחת המכוניות נוהג חברו, צעק לעברם לעצור. הנאשמים, ואיל ואיהאב עצרו את המכוניות בסמוך לשדרה ויצאו מהן. בינם לבין המתלוננים החל ריב קולני, שבמהלכו ניסה המנוח להסביר כי טעה בזיהוי. הסבריו של המנוח לא הועילו ובמקום התפתחה קטטה אלימה. במהלך הקטטה, ניגש העורר, כך על-פי הנטען, לאחד מכלי הרכב, הצטייד בכלי מתכת חד (להלן: הדוקרן ) והתקדם אל עבר המתלוננים. באמצעות הדוקרן, דקר את המנוח בחזהו ואת בילאל בגבו. המנוח התמוטט מיד, כשהוא מתבוסס בדמו. הנאשמים, ואיל ואיהאב נמלטו מן המקום מבלי להושיט לו עזרה. על-פי הנטען, הם נקטו צעדים שונים על מנת להימלט מפניהן של רשויות החוק ונעצרו רק בחלוף עשרה ימים. כתוצאה מן הדקירה, מצא המנוח את מותו. פציעתו של בילאל חייבה טיפול רפואי דחוף וכן אשפוז של ארבעה ימים. בגין כל אלה יוחסו לנאשמים, ולעורר ביניהם, עבירות של הריגה, גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיפים 298, 333, 335(1), 335(2) ו-244 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

החלטת בית המשפט קמא

2.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשתה של המשיבה, והחליט לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו. בהחלטתו קבע, כי חומר החקירה מבסס היטב את מעורבותם של כל הנאשמים בקטטה, וכן את ביצוע הדקירה בידי העורר. הקביעה האחרונה נסמכה בעיקר על הודעתו של ואיל מיום 24.9.2009, שבה תיאר כיצד בעיצומה של הקטטה, ניגש העורר למכונית, נטל ממנה חפץ כלשהו, ולאחר מכן שב והשתלב בקטטה. בית המשפט סבר כי אף אם קיימים קשיים הנוגעים לזיהויו של העורר כמי שביצע את מעשה הדקירה, כפי שנטען מפי בא-כוחו, הרי שקשיים אלה אינם מכרסמים בחומר הראיות באופן משמעותי (עמ' 21 להחלטה). בהקשר זה צוין, כי בהודעתו, התייחס ואיל לגרזן או אלה שהוצאו מהרכב, בעוד שהדקירה בוצעה באמצעות חפץ חד או דוקרן. בכך לא ראה בית המשפט קושי של ממש. זאת, הן בשל קרבת המשפחה בין העורר לואיל, המפחיתה מן הסיכוי שואיל יבקש להפליל את העורר על לא עוול בכפו; הן משום שהדקירה בוצעה בשעת לילה, שבה קשה להבחין בין כלים שונים "ומכל מקום עד היום איננו יודעים את צורתו של כלי התקיפה (שלא נתפס), ואפשר והיה ארוך כאלה או כגרזן, ובלבד שקצהו חד" (עמ' 21 להחלטה). הודעתו של ואיל, כך נקבע, מתיישבת עם גרסתם של שני עדי ראייה מקרב המתלוננים, שלפיה במהלך הקטטה ניגש אחד מבין הנאשמים למכונית, ולאחר מכן חזר לזירת קטטה וביצע דקירה. בנוסף, ציין בית המשפט כי העורר שתק בחקירתו מיום 23.9.2009,

ושתיקה זו יש בה כדי לחזק את ראיות התביעה נגדו.

3.

בית המשפט התייחס בהחלטתו לשתי הודעות

– אשר נגבו משני מתלוננים,

קאסם ג'ומעה ויוסף עסירי (להלן: קאסם ועסירי בהתאמה) – שלגביהן נטען כי הן מערערות את התשתית הלכאורית. כך, צוין כי בהודעתו של קאסם הוא טען, כי הדוקר הוציא את כלי הדקירה מדלת הנהג , וכי כאשר הלך לקחת אותו מן הרכב, קראו לו חבריו בשם כמאל ; ואילו עסירי מסר, בשתי הודעות שונות שנגבו ממנו, שני תיאורים שונים בתכלית של מאפייניו הפיסיים של הדוקר, אם כי בהמשך, במסדר זיהוי שנערך לו, זיהה עסירי את העורר כמי שביצע את הדקירה (עמ' 23 להחלטה). בית המשפט סבר כי אף שהודעתו של קאסם איננה תואמת במלואה את הודעתו של ואיל, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי לא ניתן להוכיח את אירוע הדקירה. זו הייתה עמדתו של בית המשפט גם ביחס להודעתו של עסירי. הודעה זו, כך נקבע, אינה חפה מקשיים, אולם "אפילו לא יבוא פתרון [לקשיים הנוגעים] לעדות זו, ולא ייוודע לה משקל של ממש במכלול הראיות, אין בה, בעדות זו, כדי לקעקע את שיש בידי התביעה ממילא, ובעיקרו של דבר – עדות של ואיל מחאמיד, הנתמכת, כאמור... בעדויות ובתוספות ראייתיות אחדות" ( שם ). לכל אלה, כך נקבע, יש להוסיף את העובדה שבילאל זיהה את העורר כמי שדקרו, הגם שזיהוי זה בא לאחר שבהודעתו הראשונה טען בילאל כי לא יוכל לזהות את הדוקר, כיוון שלא ראה אותו. לבסוף, קבע בית המשפט כי החלטתה של התביעה לייחס לכל הנאשמים, בצוותא, את עבירות ההריגה והחבלה איננה נשענת על קרקע משפטית יציבה, אולם קביעותיו בעניין זה אינן דרושות להכרעה בערר שלפנינו ועל כן לא נרחיב בהן. בהמשך לדברים אלה, קבע בית המשפט כי נוכח המעשים המיוחסים לו, קמה בעניינו של העורר עילת מעצר, וכי אין מקום לשחררו לחלופה משום שהמעשה המיוחס לו מלמד על מסוכנות כה גבוהה, עד שלא ניתן להפיגה באמצעות חלופת מעצר.

4.

על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה, ובהסכמת הצדדים, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי לצורך קבלת תסקיר של שירות המבחן (בש"פ 8767/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.11.2009)). שירות המבחן התרשם כי משפחתו של העורר היא משפחה נורמטיבית, המגויסת כולה לעזור ולתמוך בו בכל דרך שתאפשר את שחרורו ממעצר. עוד ציין שירות המבחן כי תפקודו של העורר לאורך השנים היה תקין; כי הוא שיתף פעולה עם שירות המבחן; וכי הוא מודע לחומרת מצבו. שירות המבחן סבר כי הוריו של העורר הינם הורים אחראים המסוגלים להציב לבנם גבולות, לפקח עליו במסגרת של מעצר בית מלא, ולדווח במידה שהעורר יפר את תנאי השחרור שלו, וכי הם התנגדו לחלופת מעצר חוץ-ביתית. בשל חומרתה של העבירה המיוחסת לעורר, הותיר שירות המבחן את ההחלטה בדבר שחרורו לחלופה לשיקול דעתו של בית המשפט, תוך שהוא מציין כי חלופת המעצר הרלוונטית היחידה היא מעצר בית מלא בבית הוריו של העורר, תוך שימוש באיזוק אלקטרוני. בנוסף, ביקש שירות המבחן כי ככל שיוחלט לשחרר את העורר לחלופה המוצעת, יוטל עליו צו פיקוח מעצר לפי סעיף 48(א)(6) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), על מנת שניתן יהיה להמשיך ולעמוד עמו בקשר לצורך בדיקת הסתגלותו לתנאי השחרור. בית המשפט המחוזי לא שינה מעמדתו גם לאחר שנתקבל תסקיר שירות המבחן. בהחלטתו מיום 19.11.2009, צוין כי התשתית הראייתית העומדת לחובתו של העורר היא איתנה; וכי נוכח העבירות המיוחסות לו, לא ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר כלשהי.

מכאן הערר שלפניי.

טענות הצדדים

5.

בגדרו של הערר, משיג העורר על הקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה נגדו. לעמדתו, במסכת הראייתית שעליה הסתמך בית המשפט נפלו סתירות ופרכות שעליהן היו מחויב בית משפט קמא ליתן את דעתו. לטענתו, עדי התביעה מסרו גרסאות סותרות; קיימות עדויות של עדים אובייקטיביים לאירוע, אשר אינן עולות בקנה אחד עם הגרסאות שמסרו המעורבים; קיימות אינדיקציות לכך שמעורבים אחרים, זולת העורר, נושאים באחריות למותו של המנוח; ואין בנמצא ראיה לכאורית ישירה באשר לזהותו של הדוקר. בטיעונו לפניי, סקר בא-כוח המדינה את הראיות המתייחסות לקטטה ולאירוע הדקירה שהתרחש במהלכה, והדגיש כי חומרת העבירות המיוחסות לעורר איננה מאפשרת את שחרורו לחלופה, אף אם בית משפט זה ימצא

כי עוצמת הראיות הלכאוריות חלשה יחסית.

דיון

6.

נקודת המוצא לדיון בטענות שנטענו לפניי היא שאלת קיומן של ראיות לכאורה נגד העורר. אכן, כפי שציין בית משפט קמא, בהודעתו של ואיל מיום 24.9.2009, הוא טען כי במהלך הקטטה שהתפתחה בשדרה, הוא ראה את העורר צועד לכיוון אחד מכלי הרכב שבאמצעותו הגיעו הצדדים לעפולה, מוציא מתא המטען חפץ

– שאותו לא הצליח לזהות ואיל בבירור, אך סבר כי מדובר בגרזן או אלה – ומשתלב שוב בקטטה (עמ' 2 להודעת ואיל מיום 24.9.2009). כאשר נשאל ואיל אם ראה מישהו אחר, פרט לעורר, מוציא במהלך הקטטה דבר מה מן הרכב, הוא השיב בשלילה וטען כי העורר, והוא בלבד, הלך לרכב וחזר. ואיל גם טען בהודעתו, כי במהלך הקטטה ראה "מישהו שוכב על הגב ואני חשבתי שהוא התעלף" (עמ' 2 להודעה). הודעה זו, אשר עמדה במוקד החלטתו של בית משפט קמא, אכן מצביעה, לכאורה, על כך שהעורר הוא שביצע את הדקירה. ברם, הודעה זו של ואיל עומדת בסתירה לשתי הודעות קודמות שמסר ביום 14.9.2009 וביום 20.9.2009, שבאחת מהן טען כי הוא וחבריו כלל לא היו מעורבים בקטטה (עמ' 1 להודעת ואיל מיום 14.9.2009), ובשנייה טען כי לא ראה שמי מן המעורבים בקטטה החזיק בחפץ חד כלשהו (עמ' 2 להודעת ואיל מיום 20.9.2009), וגם לא ראה שמישהו נפל על הרצפה במהלך הקטטה ( שם ).

לכך, מצטרפת העובדה שנתונים שונים שאליהם התייחס ואיל בהודעתו נסתרים בהודעות של מעורבים אחרים בפרשה. כך למשל, בהודעתו של ואיל מיום 24.9.2009, הוא טוען כי הוא והנאשמים הגיעו לזירת האירוע בשתי מכוניות: באחת נהג איהאב ובשנייה נהג סאלח, כאשר העורר ישב בכיסא הקדמי, בסמוך לאיהאב. והנה, בהודעתו של קאסם הוא טוען, כי מבצע הדקירה היה דווקא נהג הרכב (עמ' 3-1 להודעת קאסם מיום 4.9.2009). בנוסף, כפי שצוין בהחלטתו של בית משפט קמא, ואיל דיבר בהודעתו על אלה או גרזן שעה שהדקירה בוצעה באמצעות חפץ חד . קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה הקטטה התרחשה בשעת לילה מאוחרת ולכן לא ניתן היה להבחין במדויק בכלי הנשק נסתרת בהודעות אחרות, שמהן עולה כי התאורה באזור אפשרה ראות טובה (עמ' 4 להודעת בילאל מיום 4.9.2009). בדומה, גרסתו של ואיל שלפיה כלי הדקירה הוצא מתא המטען אינה מתיישבת עם הודעות אחרות שבהן נטען כי כלי הנשק הוצא דווקא מן הדלת הימנית הקדמית (עמ' 3-1 להודעת קאסם מיום 4.9.2009)). ועוד, שני מעורבים אחרים בפרשה – בילאל וקאסם – טענו כי חבריו של הדוקר קראו לו "כאמל", שאיננו שמו של העורר. כך, בילאל מציין כי לאחר הדקירה "שמעתי שנהג אותו רכב גולף קורא לאותו בחור עם החולצה הירוקה בערבית 'כמאל או כמאל , בוא הנה" (עמ' 3 להודעת בילאל מיום 9.9.2009. (ההדגשות הוספו, ע.פ.)). בדומה, טען קאסם כי " בזמן שאותו נהג של רכב בגולף הלבנה הלך לרכב שלו החבר'ה שלו קראו לו כמאל, כמאל, תחזור , אותו בחור חזר מהרכב שלו עם הברזל והחזיק את הברזל ביד ימין וניגש ל... מוחמד שלבי ודקר אותו בלב שלו דקירה אחת" (עמ' 3-1 להודעת קאסם מיום 4.9.2009 (ההדגשות הוספו, ע.פ.)). המסקנה היא כי במישורים רבים, הודעתו של ואיל איננה מתיישבת, לכאורה, עם הודעותיהם של מעורבים אחרים בפרשה. בנוסף, נוכח השינויים שחלו בה ונוכח היותה, על פניה, גרסה "מתפתחת", אף כשלעצמה, היא אינה חפה מפגמים המשפיעים, לדעתי, על משקלה הלכאורי.

7.

מסקנה זו מתחזקת מעיון בהודעות נוספות הקיימות בתיק. ראשית, באשר לגרסתו של בילאל. בילאל אכן זיהה את העורר במסדר זיהוי חי. ברם, לא ניתן להתייחס לנתון זה במנותק מהשתלשלות האירועים עד למועד עריכתו של המסדר. בהודעתו הראשונה, טען בילאל כי הוא עצמו השתתף בקטטה, כשלפתע חש שמכה חזקה בגבו "אולי מסכין או מברג אני לא יודע ואני לא יודע מי בכלל דקר אותי כי זה היה מאחורה. לגבי חברי מוחמד שלבי אני לא יודע איך הוא נדקר ומי דקר אותו. כאשר אני קיבלתי את המכה בגב אני נפלתי על הרצפה ולא יודע מה קרה איתי " (עמ' 1

להודעתו של בילאל מיום 4.9.2009. (ההדגשות הוספו, ע.פ)). בילאל טען כי לא יוכל לזהות את הדוקר (עמ' 7 להודעת בילאל מיום 4.9.2009). בהודעה נוספת שנגבתה ממנו ביום 9.9.2009, טען בילאל כי בהודעתו הקודמת הוא לא סיפר את האמת כולה, וכי הוא ראה למעשה את אחד המעורבים בקטטה הולך לכיוון הרכב ומוציא ממנו חפץ חד:

"במהלך הקטטה אני הבחנתי באחד הצעירים מהצד השני שהוא ניגש לרכב הגולף אני לא זוכר לאיזה גו[ל]ף מהם הלבנה או הכסופה וראיתי שהוא פתח את דלת הרכב מצד ימין של הרכב כלומר לא מהצד של הנהג וחזר עם משהו שנראה כמו מברג או דוקרן וחזר לקטטה... תוך כדי שאני רב עם בחור אחד מהם הרגשתי מכה בגב שלי אבל לא ראיתי מי הכה אותי ובהתחלה לא הרגשתי כאב מאותה מכה והמשכתי לריב עם אותם צעירים, בשלב הזה הסתכלתי לצד וראיתי ש[המנוח] שוכב על הרצפה ולידו בחור שלבש גופיה בצבע ירוק והוא מנסה להעיר את [המנוח] ומלטף לו את הפנים ואותו בחור היה מנוסעי הגולף שרבו איתנו אני לא ראיתי אם אותו בחור החזיק מברג או כל חפץ אחר בידו אבל מוחמד שכב על הגב שלו ואותו בחור כרע ברכיים ליד [המנוח] ושאר נוסעי הגולף ברחו חלק ניגש לרכב וחלק ברח רגלית לכיוון מעלה לכיוון המשטרה, בשלב הזה אני ניגשתי לכיוון אותו בחור שכרע ברך ליד [המנוח] וחשבתי שהוא מרביץ למוחמד כי הוא נגע לו בפנים ואז אני נתתי בעיטה עם רגלי לאותו בחור עם החולצה הירוקה ופגעתי בו באזור מותנו והוא נפל הצידה ואז הוא קם ואמר לי תגישו עזרה לבחור כשהוא מצביע על [המנוח] ששכב ברצפה ואז הוא רץ לכיוון רכב הגולף שאני לא זוכר איזה מהם... ושמעתי שנהג אותו רכב גולף קורא לאותו בחור עם החולצה הירוקה בערבית 'כמאל או כמאל , בוא הנה" (עמ' 2 להודעת בילאל מיום 9.9.2009. ההדגשות הוספו, ע' פ').

והנה, חרף טענתו לפיה לא יוכל לזהות את הדוקר, זיהה, כאמור, בילאל את העורר כמי שביצע את הדקירה במסדר זיהוי חי שנערך ביום 16.9.2009, אם כי הזיהוי לא היה וודאי (פרוטוקול מסדר זיהוי, מסומן קעו). בהודעה נוספת שנגבתה ממנו, עמד על כך בילאל מפורשות, באומרו:"התחלתי להסתכל על האנשים ולקח לי קצת הרבה זמן וראיתי מישהו שהפנים שלו נראו לי מוכרות מאותו מקרה הדקירה בעפולה, הפנים שלו והגוף שלו נראו לי מוכרים ואני הצבעתי עליו ואמרתי שהבחור הזה מוכר לי מהמקרה אבל אני לא בטוח , אני רוצה להגיד לך כי הבחור הזה שהצבעתי עליו מבנה הגוף והפנים שלו נראו לי מוכרים כמו שאמרתי לך מקודם ויכול להיות שהוא זה שרץ לאוטו שלהם הגולף שאני לא זוכר איזה בדיוק" (עמ 1 להודעת בילאל מיום 16.9.2009) (ההדגשות הוספו, ע.פ)). כאמור, הטענה שלפיה חבריו של הדוקר כינו אותו "כמאל"

– שם שאיננו שמו של העורר – חזרה על עצמה גם בהודעתו של קאסם. בנוסף, קאסם טען, כי נהג הרכב – הוא הדוקר – הוא "בגובה שלי בין 1.70 ל1.80, מבנה גוף מלא, בחור קירח, לבש חולצה ירוקה מסוג טריקו עם מכנס ג'ינס כחול" (עמ' 3 להודעת קאסם מיום 4.9.2009). בהודעתו מיום 9.9.2009, טען קאסם כי השמיט מהודעתו הקודמת את העובדה שהדוקר דקר את בילאל, וכי הוא שבר על ראשו של הדוקר בקבוק וודקה. הדוקר נפל, ואז קם ודקר את המנוח. במסדר זיהוי בתמונות שנערך לו, זיהה קאסם אדם שכלל לא היה מעורב באירוע כמי שביצע את הדקירה.

8.

הודעה נוספת המעוררת לא מעט קשיים היא זו של עסירי. עסירי אמנם זיהה את העורר במסדר זיהוי חי שנערך לו. בנוסף, עסירי טען כי הדוקר יצא ממושב הרכב שליד הנהג – וגרסתו בעניין זה מתיישבת עם הודעתו של ואיל. אלא, שהתיאור שמסר בדבר מאפייניו הפיסיים של הדוקר בהודעה זו ובהודעה נוספת שנגבתה ממנו לא היה עקבי. כך, בעוד שבהודעה שנגבתה ממנו ביום 4.9.2009, הוא טען כי הדוקר היה "גבוה, רזה קצת, לובש כובע [לבן] עם הקצה מופנה כלפי מעלה... היה לו חולצה לבנה מכנס כחול אולי, כובע לבן. היה בגובה של בילאל, בילאל 1.90 מטר " (עמ' 3 להודעה מיום 4.9.2009), הרי שבהודעה שנגבתה ממנו ביום 7.9.2009, הוא טען כי הדוקר היה כבן 19 או 20, "בעל מבנה גוף מלא, בגובה מטר וחצי אולי קצת יותר שיער קצוץ מאוד ונראה לא מגולח" (עמ' 2 להודעת עסירי מיום7.9.2009).

9.

ההודעות שהובאו לעיל אינן אלא מקצת ההודעות שנגבו בפרשה. לכאורה, עולה מהן תיאור ברור ואחיד למדי של האופן שבו התפתחה הקטטה. ואולם, בנקודה זו מתפצלות ההודעות השונות, שכן קיימות מספר טענות וגרסאות באשר לזהותו של הדוקר, מאפייניו הפיסיים, החפץ שבו עשה שימוש ומקורו. אחת מגרסאות אלה היא זו של ואיל. ככל שפרטיה של גרסה זו יוכחו במשפט, היא אכן עשויה לשמש ראיה לחובתו של העורר ולהוביל למסקנה כי הוא זה שביצע את הדקירה. להודעה זו גם מצטרפים נתונים נוספים המחזקים אותה, דוגמת טענתו של קאסם שלפיה זיהה צלקות על עורפו של הדוקר, טענה אשר קיבלה, לכאורה, אישוש מסוים בבדיקת עורפו של העורר וזיהויו ביד חלק מן המעורבים במסדרי הזיהוי שנערכו. על בסיס זה, ניתן לומר כי קיימת ראיות לכאורה גם למעשה הדקירה המיוחס לעורר. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שבשלב הדיוני שבו אנו מצויים עתה, נודעת משמעות לסתירות בין הודעותיהם של המעורבים בפרשה. אכן, "ככל שהראיות לכאורה חזקות וחד-משמעיות יותר, כך גדלים הסיכויים, שבהתקיים שאר התנאים המקימים עילת מעצר, לא יורה בית המשפט על חלופת מעצר; וגם ההיפך הוא נכון – מקום שבחינת חומר החקירה, אפילו בשלב הלכאורי, מעוררת ספקות וסתירות, הדבר מהווה שיקול לכך שבית המשפט יעדיף חלופת מעצר על פני מעצר, גם בהתקיים כל התנאים למעצר" (בש"פ 5837/00 חטואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.8.2000). והשוו: בש"פ 5947/06 מדינת ישראל נ' דנילוב (לא פורסם, 25.7.2006); בש"פ 8402/07 בהלקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.10.2007)).

10.

לא נעלמה מעיניי חומרתן המופלגת של העבירות שיוחסו לעורר. לא ניתן גם להתעלם מן התוצאה הקשה אשר הייתה, לכאורה, פרי מעשיו ומהעובדה שעל-פי המיוחס להם, הפקירו העורר וחבריו את המנוח לנפשו, כשהוא מתבוסס בדמו. המסוכנות הנשקפת לציבור מעבירות מעין אלה וממבצעיהן הינה ברורה ומובהקת. חרף כך, הפגמים והסתירות שעליהם הצבעתי מקהים את עוצמתה של התשתית הראייתית הלכאורית הקיימת נגד העורר, ובנסיבות אלה, אני סבור כי יש להורות על שחרורו לחלופת מעצר, שנבחנה ונמצאה ראויה על ידי שירות המבחן. הערר מתקבל, אפוא, והעורר ישוחרר בתנאים אלה:

א)

העורר ישהה בתנאי מעצר בית מלא, 24 שעות ביממה, בבית הוריו, ותחת פיקוחם.

ב)

העורר יהיה נתון לפיקוח רצוף במשך כל שעות היממה, לפחות על ידי אחד מן המפקחים.

ג)

השחרור יהיה על-תנאי שהעורר לא יהיה בקשר, בין במישרין ובין בעקיפין, עם מי מהמעורבים האחרים בפרשה.

ד)

לעורר יוצמד איזוק אלקטרוני.

ה)

הפקדת סכום של 15,000 ₪ במזומן.

ו)

העורר יחתום על ערבות עצמית בסך של 20,000 ש"ח, וימציא ערבות נוספת של צד ג' בסכום דומה. ב

ז)

הוריו של העורר יחתמו על ערבות עצמית בסך של 15,000 ש"ח כל אחד, כדי להבטיח כי ימלאו אחר חובת הפיקוח על בנם. ו

ח)

יוצא צו לעיכוב יציאתו של העורר מהארץ, ואם בידו דרכון, הוא יופקד בבית משפט השלום או בידי היחידה החוקרת.

ט)

ניתן בזאת צו פיקוח מעצר לפי סעיף 48(א)(6) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 למשך שישה חודשים. במידת הצורך, ניתן יהיה לחדש את הצו.

לא יקיים העורר תנאי מתנאים אלה – לא ישוחרר ממעצרו, ואם יפר איזה מבין התנאים, כי אז הוא ישוב וייעצר לאלתר.