בש"פ 3352/08 מאיר אזולאי נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע להורות על מעצרו עד תום ההליכים של העורר.

2.

כנגד העורר ונאשם נוסף (להלן – " אזרזר ") הוגש כתב אישום המייחס להם קשירת קשר לפשע והצתה. לעורר מיוחסת גם עבירת הדחה בחקירה. על פי עובדות כתב האישום, קשרו העורר ואזרזר להצית את רכבו של רכז המודיעין בתחנת משטרת דימונה, שמעון נעים (להלן – " המתלונן "). עוד נטען כי לשם קידום הקשר הצטיידו העורר ואזרזר בג'ריקן מלא בחומר דליק. כנטען, בתאריך 6.12.2007 הסיע העורר את אזרזר למקום מגוריו של המתלונן, ולאחר שהבחינו ברכבו של המתלונן, שפך אזרזר את הנוזל הדליק על החלק הקדמי של המכונית, הדליק את הנוזל ואז נמלטו השניים מהמקום. בכתב האישום נאמר עוד כי לאחר שנעצרו השניים ושהו בתחנת משטרת נתיבות, הניע העורר את אזרזר למסור הודעה כוזבת בחקירתו ולומר שהעורר אינו קשור למעשה ההצתה וכי אזרזר ביצע את המעשה לבדו. בעקבות בקשותיו אלה של העורר, אכן ביקש אזרזר לדבר עם החוקרים ומסר הודעה כאמור.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום התבקש גם המשך מעצרם עד תום ההליכים של העורר ואזרזר. המשיבה טענה כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר ואזרזר, ובהן:

עדות המתלונן, עדות שכן שהבחין ברכב הבוער, תפיסת פקק של ג'ריקן בזירה ועליו חומר דליק, חוות דעת של מכבי האש ולפיה מדובר בהצתה, דברי העורר בשיחה מוקלטת עם מדובב משטרתי ובהם הוא אומר כי "אני שלחתי אותו" ואמרות נוספות הקושרות אותו לביצוע העבירות, הקלטה שבה נשמע העורר מדיח את אזרזר כמתואר לעיל, אמרות של העורר לפיהן הוא מעוניין בעסקה – ועוד. כן נטען כי העותרים מסוכנים לציבור ועל כן יש עילה למעצרם עד תום ההליכים, לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן – " החוק ").

לאחר ששמע את טענות הצדדים, החליט בית המשפט הנכבד קמא (כב' השופטת צ' צפת ) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, תוך ציון שקיימת חולשה בראיות. בהחלטתו התייחס בית המשפט הנכבד קמא למקצת מן הראיות לכאורה, ובהן: תמלילי שיחות המעידות לכאורה כי העורר מבקש מאזרזר לקחת את האחריות לביצוע העבירה; שיחות בין העורר למדובב ואזרזר מהן עולה בבירור כי מדובר בעבירה של שריפת רכב; זכרונות דברים של חוקרי המשטרה ולפיהם העורר ביקש להודות במעשה ולהשיג בכך הסדר טיעון לשישה חודשי מאסר בפועל; התנהגותו המפלילה של העורר, למשל כאשר שוחח במכשיר טלפון נייד שהוכנס לתא מעצרו ולאחר מכן ניתץ אותו מחשש שיש האזנה למכשיר. ביחס למסוכנות הנשקפת מן העורר התייחס בית המשפט הנכבד קמא גם לעבר הפלילי המכביד של העורר, הכולל הרשעות קודמות בעבירות סמים, אלימות, פריצות, גניבה, העלבת עובד ציבור, חבלה בנסיבות מחמירות ועוד. העורר אף ריצה תקופת מאסר בגין הרשעתו בעבירת חבלה חמורה בסוכן משטרתי.

לאחר שבית המשפט הנכבד קמא קבע כי קיימות ראיות לכאורה וקיימת עילת מעצר, הוא בחן – בעקבות תסקיר מעצר שנערך בעניינו של העורר על ידי שירות המבחן – אפשרות לקיומה של חלופת מעצר באשפוזית "יחד" בבאר שבע, בניהולו של מר גדי פרץ, תוך שילובו שם במרכז יום לטיפול בנפגעי סמים. שירות המבחן לא המליץ על חלופה זו, נוכח העובדה שהעורר ציין כי אינו זקוק לגמילה פיזית מסמים. שירות המבחן גם בחן חלופה נוספת בבית חמותו של העורר בדימונה, אך גם זו נשללה לאחר שעלה ספק בדבר יכולתה של המפקחת המוצעת להציב גבולות ברורים לעורר וכן נוכח הקרבה הגיאוגרפית לזירת העבירה הנטענת. אשר על כן, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ללא חלופת מעצר. על החלטה זו הוגש הערר שלפני.

4.

ב"כ העורר ממקד טענותיו בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, וטוען כי בתיק לא קיימת כל ראייה ישירה הקושרת בין העורר לבין הצתת הרכב. ב"כ העורר הדגיש בהודעת הערר ובטיעונו בעל פה בפני כי חומר החקירה מורכב ברובו משיחות בין העורר למדובב שהיה בתאו וכן משיחות בין העורר לאזרזר שהוקלטו (מדובר בלמעלה מ-90 קלטות). לטענתו מקלטות אלה לא מתברר הקשר של העורר לאירוע. ב"כ העורר מוסיף וגורס כי נוכח העובדה שהעבירה כאן בוצעה כנגד איש משטרה, הייתה המשטרה "להוטה" למצוא את האחראים ובשל כך לא ביצעה פעולות חקירה הגיוניות נוספות, כגון שימוש בבדיקת DNA שנלקחה מן העורר, בדיקת טביעות אצבע מפקק הג'ריקן שנמצא בזירת האירוע, חקירת עדי מפתח חשובים נוספים, עריכת עימות ועוד פעולות שנדרשו, לדעתו, במקרה זה.

המשיבה טוענת כי הראיות בתיק זה עומדות במבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך מעצר עד תום ההליכים, וכי מדובר במארג עדויות המציירות תמונה הקושרת את העורר לאירוע. המשיבה מדגישה את הסתירות בעדותו של העורר, את בקשתו להגיע להסדר טיעון שהובעה בפני החוקרים (זו מהווה, לשיטתה, מעין ראשית הודאה), וכן את הדחתו של אזרזר על ידי העורר. ביחס לחלופת מעצר, טוענת המדינה כי נוכח התסקיר השלילי ממילא אין מקום לשחרר העורר לחלופת מעצר כלשהי.

כאן המקום להעיר כי אזרגר הגיש אף הוא ערר על החלטת בית המשפט הנכבד קמא. לאחר דיון בערר החליטה חברתי, השופטת א' חיות , על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי כדי שתישקל חלופת מעצר בתנאים מגבילים וזאת נוכח החולשה בחומר הראיות (ראו בש"פ 3710/08 אזרגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.5.2008)). ואמנם, בסופו של דבר הוא שוחרר לחלופת מעצר בתנאי "מעצר בית" מלא במוסד אשפוזית "יחד" (ראו: ב"ש (באר-שבע) 22550/07 מדינת ישראל נ' אזולאי (לא פורסם, 22.5.2007)).

5.

לאחר שעיינתי בערר ובחומר החקירה שנמסר לי ושמעתי את טענות הצדדים – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל, כאמור בסעיף 10 שלהלן. להלן אפרט הנימוקים לקביעתי זו.

6.

על פי סעיף 21(ב) לחוק מצווה בית המשפט לבחון בשלב זה ראשית כל קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. המבחן שנקבע בפסיקה לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה הוא מבחן הפוטנציאל ההוכחתי של הראיות לכאורה וסיכויי ההרשעה על פיהן (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133 (1996)). ואולם, גם לאחר שנקבע כי הראיות הקיימות עומדת במבחן זה, הרי שיש לבחון את עוצמת הראיות לכאורה, שכן חולשת הראיות יכולה ללמד על כך שאין הצדקה למעצר הנאשם, או שיש להורות על שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר (בש"פ 6955/05 לולחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2005) ; בש"פ 5947/06 מדינת ישראל נ' דנילוב (לא פורסם, 25.7.2006); בש"פ 6402/07 דהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.2007); בש"פ 8402/07 בהלקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.10.2007)).

7.

במקרה שלפני נדמה כי אכן קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר לביצוע מעשה העבירה, אך בראיות אלה יש סתירות מסוימות ועל כן עוצמתן חלשה יחסית. מעיון בחומר נראה כי הקשר היחיד של העורר לאירוע ההצתה, הברור לעין, בא לידי ביטוי בזכרון הדברים (שנרשם על ידי סמי אנקב בתאריך 24.12.2007) ובו אומר העורר כי הוא יודע "שאוכל בית סוהר בתיק זה" וכי "אזרזר סיבך אותי" ומבקש "עסקת טיעון לחצי שנה". בדברים אלה אכן יש לכאורה משום ראשית הודאה. ואולם, בתמלילים הרבים לא נמצאות אמרות דומות נוספות מטעם העורר, ואף קיימות אמרות המעלות ספק ביחס למעורבותו באירוע. כך, למשל, העורר אומר למדובב כי אינו יודע כלל אם אזרזר קשור למעשים (תמליל האזנת סתר מספר 7). סתירה לכאורית נוספת המתגלה בחומר החקירה מצויה בהודעותיו של העורר במשטרה, שבהן אין כל התייחסות לנסיבות ביצוע העבירה ומהן לא עולה הקשר של העורר לאירוע. זאת, להבדיל מן ההודעות שמסר אזרגר, שעל אף הקושי שבהן, נוכח החשש להדחתו על ידי העורר, הרי שמצויים בהם פרטים – לכאורה נכונים בחלקם – לגבי הרכב השרוף ולגבי אופן ההצתה. כאמור, לא כך הדבר לגבי העורר, שהודעותיו מתרכזות ברובן במקום הימצאו בעת האירוע נשוא כתב האישום. כאן המקום לציין כי בהודעותיו מכחיש העורר כל קשר לאירוע ההצתה ומסביר כי לחץ על אזרזר להודות במעשה מפני שסבר שהוא אכן ביצע את העבירה המיוחסת לשניהם.

8.

פה ראוי להדגיש עוד כי שונה המצב הראייתי הלכאורי ביחס לאישום בדבר הדחת אזרזר בחקירה. מתמלולי ההאזנות עולה כי קיימות ראיות לכאורה למכביר הקושרות את העורר לאישום בדבר עבירת ההדחה בחקירה. העורר הוקלט לא פעם כשאמר לאזרזר מפורשות, "לקחת עליו את התיק", בלשונו, וכאשר אמר לאזרזר לומר לחוקריו שהוא ביצע את העבירה לבדו, וכי לעורר לא היה קשר לכך. הדברים עולים בבירור מתמליל קלטות האזנת הסתר מס' 14, 15, 16 ו-29.

כך, בתמליל קלטת מס' 29 מתנהלת שיחה בין העורר, המדובב המכונה "דברן" ואזרזר, שבה מסביר אזרזר לעורר כי החוקרים לא מאמינים לו, והעורר משיב לו באומרו "תן להם עדות כמו שצריך". עם זאת יש לציין בהקשר זה כי במעמד האמור אזרזר שב ואומר שהוא "מנסה להוציא את העורר מהסיפור", כלשונו, והעורר מכחיש מעורבות באירוע ההצתה. העורר מאשים אז את אזרזר בכך שהוא סיבך אותו בפרשה זו.

9.

לשיטתי, החולשה המסוימת בראיות לכאורה, הגם שאלה כאמור קיימות במקרה דנן ועליהן הצביעה גם חברתי השופטת חיות בהחלטת בבש"פ 3710/08 הנ"ל, מטה כאן את הכף, באיזון שבין השיקולים השונים, אל עבר האפשרות של בחינת חלופת מעצר. אמנם, תסקירי שירות המבחן היו שליליים, ואולם, בית המשפט אינו מחויב בהכרח להמלצה שלילית של שירות המבחן, במידה וקיימים שיקולים כבדי משקל לסטייה מהם. זאת ועוד – יש לזכור כי ההמלצה השלילית התבססה על כך שהמוסד שבו ביקש להתאשפז העורר כחלופת המעצר מתמקד לרוב בגמילה פיזית – תהליך לו העורר, ככל הנראה, אינו נזקק, מה גם שיתכן וקיימות אפשרויות טיפול אחרות במוסד זה או באחרים ההולמות יותר את מצבו של העורר. שיקול נוסף אותו יש להביא בחשבון הוא שבסופו של דבר אזרזר שוחרר למיטב הבנתי לחלופת מעצר במוסד האמור ואין זה רצוי שאזרזר והעורר ישהו במחיצה אחת.

10.

אשר על כן, נוכח כל הטעמים המפורטים לעיל, אני מורה על החזרת התיק לבית המשפט הנכבד קמא, על מנת שיבחן בשנית – בעזרת תסקיר מעצר חדש – את שחרורו של העורר לחלופת מעצר ראויה, ככל זו תוצע על ידי העורר

ותהיה מקובלת על ידי בית המשפט הנכבד קמא, בתנאים מגבילים שייקבעו על ידו.