פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
1842/11
בפני:
כבוד השופט י' עמית
העוררים:
1. נתנאל ויקטור הרוש
2. נאור נסים הרוש
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר
שבע
בתיק מ"ת 9650-11-10 שניתנה
ביום 14.2.2011
על ידי כבוד השופט ד' מגד
תאריך הישיבה:
ח' באדר ב התשע"א
(14.3.2011)
בשם העוררים:
עו"ד אייל אביטל
בשם המשיבה:
עו"ד עדי מנחם
החלטה
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 14.2.11 (כב' השופט דב מגד ), במ"ת 9650-11-10 בגדרה הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים.
1.
כנגד העוררים, שני אחים, הוגש ביום 4.11.10 כתב אישום ל בית משפט השלום בתל אביב-יפו בו יוחסו להם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק ) ועבירה של החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק.
על פי הנטען בכתב האישום, ביום 22.10.10 שהו העוררים במועדון "פלורנטין" בדימונה, בעת ששהה שם גם אלירן בסט (להלן: המתלונן ), עמו היה לעוררים סכסוך קודם. במהלך הערב פרצה במועדון קטטה רבת משתתפים. בשלב כלשהו, התקרבו העוררים אל המתלונן כשכל אחד מהם נושא על גופו סכין, ובצוותא חדא דקרו את המתלונן מספר פעמים. לאחר מכן נמלטו העוררים מן המקום בהותירם את המתלונן מדמם בזירת האירוע. כתוצאה מהדקירות נגרמו למתלונן פצעי חתך ודקירה במצחו, בבטנו, בגב התחתון, בכתף ובמרפק, אובחן פגם בסרעפת והוכנס נקז לחזה הימני.
2.
בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). בהחלטתו מיום 22.11.10 קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה והורה על קבלת תסקיר שירות מבחן. משנמנע שירות המבחן ליתן המלצה, הורה בית המשפט בהחלטתו מיום 9.12.10 על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים.
3.
על החלטה זו הגישו העוררים ערר ל בית משפט זה. לאור טענת העוררים כי חלק מחומר החקירה (דיסקים שהועתקו מתוך מצלמת האבטחה של המועדון) מצוי בידי המשטרה ולא נמסר לעוררים, הורה כב' השופט פוגלמן להחזיר את הדיון ל בית משפט קמא (בש"פ 144/11).
בהחלטתו מיום 14.2.11 קבע בית משפט קמא כי משנתברר כי אין בדיסק שהועתק ממצלמת האבטחה דבר, עומדת על כנה הקביעה לגבי קיומן של ראיות לכאורה. טענת העוררים למחדל חקירתי מקומה בתיק העיקרי, ואין בה כדי להביא לכרסום בעוצמת הראיות. לאור זאת, חזר בית המשפט
על החלטתו מיום 9.12.10 והותיר את העוררים במעצר עד תום ההליכים.
4.
על כך נסב הערר שבפניי.
העוררים טענו כי אין בחומר הראיות כדי לעמוד ברף הנדרש של ראיות לכאורה, ואין בהתנהלותם של העוררים לאחר האירוע, כפי שיפורט להלן, כדי למלא את החלל בראיות התביעה.
5.
טרם אדרש לגופה של טענה, אקדים ואעיר כי מקום בו מעלה ההגנה טענה כי
חומר החקירה אינו עומד ברף של ראיות לכאורה, הדבר מצריך את בית המשפט הדן בבקשה למעצר עד תום ההליכים, "לצלול" לעומקן של ראיות. כך בערכאה הדיונית וכך גם בערכאת הערעור (למיצער, בערכאת הערעור הראשונה שם נבחן חומר הראיות DE NOVO ). מאחר שבהליך הפלילי אין בידי בית המשפט כלים של ממש לייעול הדיון, נקל להגנה להעלות טענה נוסח "אין ראיות לכאורה", שהרי לנאשם אין מה להפסיד, ולכל היותר הטענה תידחה. דא עקא, שהטענה מצריכה את בית המשפט
להיכנס לפני ולפנים של חומר הראיות, על מנת לבחון שמא יש ממש בטענה, וכל העוסק במלאכה יודע כי בחינת חומר הראיות לעומקן מצריכה תועפות של זמן שיפוטי יקר.
המקרה שבפנינו מדגים, לטעמי, את הקלות הבלתי נסבלת של העלאת טענה להיעדר ראיות לכאורה.
6.
החומר שנאסף בתיק החקירה כנגד העוררים כולל, בין היתר, את הראיות הבאות:
א.
אין חולק כי העוררים היו במועדון או בסביבתו בעת האירוע.
ב.
חוקרי המשטרה ניגשו לבית החולים כדי לגבות את עדותו של המתלונן, כשהם מצויידים במכשיר הקלטה. החוקרים נגשו תחילה לאמו של המתלונן שמסרה כי בנה סיפר לה ש"מאור ונתי" דקרו אותו, ולשאלה מה שמות המשפחה שלהם השיבה "לא יודעת...אני יודעת מאור ונתי זה מה שאני יודעת על השמות שלהם".
בהמשך אמרה לשוטרים "אבל אתם יודעים מי זה...זה מאור ונתי ואבא שלו היה שמה ולא עשה כלום".
ג.
לאחר מכן פנו החוקרים למתלונן. בתחילת השיחה המתלונן מסרב לספר מי דקר אותו, אך לאחר שהשוטרים אומרים לו כי מי שדקר אותו נמצא בבריחה ו"יש לנו ידיעות שהולך להיות המשך גם במעצר שלכם וגם במעצר שלהם..." המתלונן מתרצה ונוקב בשמם המלא של העוררים, מספר כי השניים היו מצויידים בסכינים, כי דקרו אותו בתוך המועדון וכי שניהם ספגו ממנו מכות ונפצעו. במהלך השיחה, כאשר החוקרים שואלים אותו מה יהיה אם העוררים יטענו שהוא היכה אותם והם התגוננו, משיב המתלונן לפי תומו "אבל אמרת יש מצלמות".
הסניגור המלומד טען כי השיחה "בעייתית, מגמתית ומזוהמת" וכי השוטרים "שתלו" אצל המתלונן את שמותיהם של העוררים. ברם, לשאלת בית המשפט , אישר הסניגור כי אין טענה שההקלטה "בושלה" או שהשיחה עם המתלונן לא הוקלטה בשלמותה. לכן, נפלא מהבנתי הכיצד יכול היה המתלונן לנחש למי השוטרים מתכוונים, אלא אם נוצר קשר טלפתי בין החוקרים למתלונן. מכל מקום, דומני כי דווקא סירובו של המתלונן לנקוב בתחילת השיחה בשמם של העוררים, סירובו למסור עדות, וסברתו כי האירוע הונצח במצלמות האבטחה - כל אלה מעידים לכאורה על מהימנות הדברים.
גם טענת הסניגור כי לא בוצע מסדר זיהוי אין בה ממש, שהרי המתלונן מכיר את העוררים ואף נקב בשמו של דודם, אחד בשם משה.
ד.
בהמשך חזרו השוטרים ושוחחו עם אמו של המתלונן, שהפעם נקבה בשמם המלא של העוררים.
ה.
עד בשם נחמיה ברקו, מתנדב במשטרה, סיפר כי היה מחוץ למועדון, שמע צעקות בוקעות מהמועדון והבחין כי אחד המאבטחים רץ פנימה. בהמשך, הבחין בשתי חבורות שיצאו מהמועדון, האחת שעליה נמנה המתלונן והשניה עליה נמנו המשיבים.
ו.
הודעת הפראמדיק ולפיה בתאריך 22.10.10 בשעה 03:00 לערך הגיעו המשיבים לחדר המיון הקדמי בדימונה, כשחתכים עמוקים ומדממים בידיהם. השניים סירבו להזדהות, טענו שאין בידם תעודות זהות ואינם זוכרים את מספר תעודת הזהות שלהם בעל פה. הפראמדיק חשד כי המדובר בפצעי דקירה והציע למשיבים להתפנות לקבלת טיפול רפואי בבית החולים, אך המשיבים סירבו וטענו כי החתכים נגרמו להם מבקבוק בירה.
ז.
המשיבים שמרו על זכות שתיקה "סלקטיבית" במהלך החקירה, וגם בכך יש לחזק את הראיות כנגדם. המשיבים אף סירבו לעבור בדיקה פתולוגית של החתכים בידיהם, חתכים שלטענתם נגרמו מאחר ש"נפלו על בקבוק בירה". אכן, צירוף מקרים מופלא ששני אחים נפצעים בצוותא חדא מבקבוק בירה, כאשר לאחד מהם חתך באצבעות ולשני חתך בסנטר, בשתי הידיים ובמרפק יד ימין.
ח.
הודעות בני משפחתם של המשיבים, מהם עולה כי לאחר האירוע המשיבים ישנו בבית סבתם, בניגוד לגרסתם כי אחרי האירועים ישנו בביתם. דודם של המשיבים, שהגיע למקום הקטטה, וניכר היה מהודעתו כי הוא מבקש להתחמק ממתן תשובות, אף סיפר כי העוררים ידעו על כך שהם נדרשים לחקירה.
נוכח כל אלה, תמהני הכיצד ניתן לטעון ל"חלל ראייתי" וכיו"ב ביטויים שנזרקו בעלמא באולם בית המשפט. אחזור ואזכיר כי בשלב זה על בית המשפט
לבחון אם יש בחומר הראיות פוטנציאל להקים סיכויי הרשעה בעבירות המיוחסות לעוררים בכתב האישום (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996); בש"פ 1572/05
זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005);
בש"פ 8803/07
נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.10.2007), בפסקה 6; בש"פ 3673/08
גילקרוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.5.2008), בפסקה 7; בש"פ 8611/09
סטבינסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.11.2009), בפסקה 6; בש"פ 3710/08
אזרזר נ' מדינת ישראל ( לא פורסם, 14.5.2008), בפסקה 6).
7.
העוררים הצביעו על כך שעל פי דברי חלק מהעדים, הדקירה הייתה מחוץ למועדון, בניגוד לדברי המתלונן כי נדקר בתוך המועדון, וכי כתמי הדם שנמצאו במועדון אינם של המתלונן או של העוררים. כן הצביעו העוררים על כך שבעלת המועדון סיפרה אודות רעולי פנים שנסעו על טוסטוס מחוץ למועדון.
תמיהות
אלה, אם בכלל, מקומם בהליך העיקרי, ומכל מקום, מטבע הדברים כי עדים שונים ראו בשלבים שונים את הקטטה שהתמשכה גם אל מחוץ למועדון. לכך יש להוסיף כי חלק מכתמי הדם במועדון נוקו עוד לפני הגעתה של המשטרה.
העוררים טענו למחדל ראייתי בכך שהמשטרה לא הצליחה להעלות על דיסק את הצילומים ממצלמות האבטחה. אכן, אין חולק על חשיבות מצלמות האבטחה במקומות כגון דא (וראה ערך גדי טאוב "אלנבי") וייתכן כי מדובר במחדל ראייתי, שמשקלו יילקח בחשבון בסוף הדרך. מנגד, ייתכן כי אכן הייתה תקלה במצלמות האבטחה, ובנושא זה נכתב מזכר על ידי השוטר שעסק במלאכת הורדת סרטי הצילום ממצלמות האבטחה. מכל מקום, נתברר כי לא עלה בידי המשטרה להוריד למחשב צילומים ממצלמות האבטחה, וכל שהופק היו ריבועים צבעוניים מטושטשים.
8.
משהגענו למסקנה כי יש ראיות לכאורה כנגד העוררים, קמה חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. המדיניות השיפוטית הנוהגת בשנים האחרונות ביחס לתת-תרבות הסכין בכלל, ובהקשר של בילוי במועדונים בפרט, משקפת עמדה מחמירה. הכלל הוא, כי מי שקיימות לגביו ראיות לכאורה להוכחת מעשה דקירה, לא ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר, אלא בנסיבות חריגות ומיוחדות (בש"פ 139/10 אדיר מנור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.1.2010) בפסקה 7 והאסמכתאות שם). יפים לענייננו דברי כב' השופט מ' חשין (כתוארו אז) בסיפא להחלטתו בבש"פ 2181/94 איליה מיכאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.4.1994):
"...
יש שמכנים דרך זו 'תרבות הסכין', ואילו אני אכנה אותה תת-תרבות הסכין, שלא ידעתי כיצד ניתן לזווג תרבות עם סכין. נמצא לנו כי תת-תרבות הסכין החלה לפשות במקומותינו בשנים האחרונות, ומספר האירועים בהם משמשת סכין לפתרונם של חילוקי דעות, כביכול, מתרבה והולך. דומה התופעה בעיני לחיידק שצנח אל כדור הארץ ממקומות רחוקים בחלל. בני אדם שעל פני כדור הארץ אין בגופם חיסון טבעי כנגד אותו חיידק, והמגיפה פושה במחנה. מחובתם של בתי המשפט, כך דומה עלי, להעלות את תרומתם לחיסון האוכלוסיה מפני אותו חיידק רע שאנו ניגפים בפניו, ודרך אחת היא להודיע ברבים וידעו הכל: ו
בהעדר נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין לפגיעה בחברו, דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים. זה הכלל וזה יהיה אף דינו של העורר" (ההדגשה שלי – י.ע.).
9.
לשני העוררים עבר פלילי. עברו של העורר 1 אינו מכביד במיוחד אך תלויים ועומדים כנגדו שני כתבי אישום של החזקת סכין והחזקת סם. לעורר 2 עבר פלילי מכביד יותר הכולל הרשעות בעבירות רכוש, סמים, הצתה, תקיפת שוטר ועוד. שירות המבחן מצא כי קיים סיכון להישנות התנהגות פורצת גבולות, ולכן לא בא בהמלצה לשחרורם של העוררים לחלופת מעצר. לכך יש להוסיף את התרשמותו הישירה של בית משפט מהמפקחים המוצעים.
מכאן, שלא ניתן לאיין או להקהות את מסוכנותם של העוררים בחלופת מעצר.
10.
לאור האמור לעיל, אני דוחה את הערר.
ניתנה היום, י' באדר ב' התשע"א (16.3.2011).
ש ו פ ט