בש"פ 5378/08 רביע בן עבד נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא), אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה באשמת שוד וניסיון שוד. בכתב האישום נטען כי העורר פגש בכפר מכר את מוחמד ריאן (להלן: מוחמד ) ואת אחמד היבי (להלן: אחמד ), תושבי הכפר כאבול (שיכונו להלן יחד: המתלוננים ), ובמהלך שיחה שהתפתחה ביניהם, שכנע את המתלוננים להתלוות אליו לביתו. על-פי הנטען, מוחמד נכנס עם העורר לביתו, ואילו אחמד נותר מחוץ לבית. או-אז שלף העורר סכין והצמידה לגופו של מוחמד בדרישה כי ייתן לו את ארנקו, תוך שהוא תופס בחולצתו של מוחמד, בצמוד לצווארו. כן ערך חיפוש על גופו של מוחמד, אולם לא מצא עליו כסף. בהמשך שוחחו העורר ומוחמד עד שהעורר הורה למוחמד להתקשר לאחמד ולהזמינו אל תוך הבית. מוחמד המתין בבית העורר, כאשר העורר, מחוץ לביתו, אחז בגופו של אחמד בלא הסכמתו, הצמיד אליו סכין ודרש שירוקן את כיסיו. תחת איומי הסכין נטל מאחמד סך של 1,100 ₪ שמצא בארנקו.

2.

במקביל להגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בקשה אותה ראה בית המשפט לקבל. נקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית נגד המשיב, חרף בעייתיות מסוימת העולה מסתירות בעדותם של המתלוננים, כפי שהצביע עליהן בא-כוח העורר. בית המשפט עמד על כך שהמתלוננים דיווחו על האירוע באופן מיידי לאחר התרחשותו ומסרו עדויות מפורטות על שהתרחש. כן בוצעו עימותים בין השניים לבין העורר. בית המשפט ציין כי אמנם אחמד מסר בהודעה מיום 6.4.08 כי אינו מכיר את מי ששדד אותו וכי לא ראה את פניו, אך בא כוח המבקשת טוען כי מדובר בהתנהלות שיסודה בחשש "להסתבך" עם העורר, כפי שהדבר עולה מהודעותיו במשטרה. עדים נוספים שנחקרו, ואשר להם סיפרו המתלוננים את גרסתם מייד לאחר האירוע, מאשרים ומחזקים את גרסאותיהם של המתלוננים. אחד העדים אף התעמת עם העורר וטען כי העורר הודה בפניו כי שדד את המתלוננים והבטיח להחזיר את הכסף. לראיות אלה, ציין בית המשפט, מתווספות ראיות נוספות התומכות בגרסת המתלוננים: פלטי שיחות ממכשירי הטלפון הניידים של המתלוננים ; ההמחאה אותה באו לטענתם לגבות בכפר מכר ; ההתאמה בין התיאור שמסר מוחמד לתמונות ראשו של העורר ; ההתאמה בין זירת האירוע לפרטים שמסרו המתלוננים, ועוד. בית המשפט דחה את טענות הסנגור נגד תשתית הראיות מן הטעם ששלב המעצר אינו המסגרת המתאימה לבחינת טענות באשר למהימנות עדים.

לאחר שנקבע כי תשתית ראייתית קיימת וכך גם עילת מעצר, קבע בית המשפט כי מדובר בעבירות חמורות שיכלו לכאורה להסתיים בתוצאה טראגית. חומרה יתרה, ציין בית המשפט, נובעת מכך שהעבירות בוצעו לכאורה עת תלוי ועומד נגד העורר עונש מאסר על-תנאי בר הפעלה בגין עבירות הקשורות בסכין. לאור האמור מצא בית המשפט נשקפת מסוכנות מהעורר, מה גם שההיכרות עם העדים מעוררת חשש כי אם ישוחרר העורר הוא ינסה להשפיע על עדותם. בית המשפט הבהיר כי לא מצא להורות על קבלת תסקיר מעצר לאור המסוכנות הנשקפת מן העורר לציבור ולמתלוננים, ולאור עברו הפלילי וחומרת העבירות המיוחסות לו, שכן ברור גם ללא תסקיר, כי במקרה זה כל חלופת מעצר לא תשיג את מטרת המעצר.

3.

העורר סבור כי אין ראיות לכאורה למיוחס, ולכל היותר מדובר בראיות גבוליות שאינן מצדיקות מעצר. בא כוח העורר טוען כי לדבריו קיים שוני מהותי בין הגרסאות השונות שמסרו המתלוננים במשטרה, בנוסף לסתירות רבות בפרטים מהותיים, כך שכתב האישום אינו אלא פרי הצלבה בין הגרסאות. כך למשל, בעוד שבהודעתו הראשונה במשטרה מסר מוחמד כי האירוע התרחש בביתו של העורר ומחוץ לו (אך בקרבתו), אחמד כלל לא ציין בהודעתו כי הם הגיעו לביתו של העורר אלא טען כי הם עצרו בחור ושאלו אותו על מישהו, הלה שאל אם הם מהכפר כאבול, ומשנענה בחיוב אמר להם כי יש להם סכסוך עם מישהו מהכפר כאבול, ביקש את אחמד לצאת מן הרכב באיומי סכין והוביל אותו לכיוון עצי הזיתים, שם שדד אותו ; הסכין באמצעותה בוצע השוד לא נתפשה, אך המתלוננים מסרו לה תיאור שאינו תואם, ובנוסף תיאורה השתנה בהודעות שמסר כל אחד מהם ; הסיבה שמסרו לסיבת הגעתם לכפר אינה זהה ; מוחמד סיפר בהודעתו הראשונה כי בביתו של העורר היה בחור צעיר שראה את העורר מצמיד סכין לצווארו של אחמד, אך אחמד אינו אומר דבר על אותו בחור בהודעותיו ; נטען כי מוחמד סתר את עצמו באשר למקום אליו הצמיד השודד את הסכין וכן מסר כי הסכין הוצמד לצווארו של אחמד, בעוד שאחמד מסר בהודעתו הראשונה כי השודד הצמיד את הסכין למותן ימין שלו בצד ואף כאשר עומת עם דבריו של מוחמד ציין כי השודד לא הצמיד את הסכין לצווארו ; מוחמד מסר בהודעתו הראשונה כי אחמד נכנס לבית ושתה יחד איתו ועם השודד קפה, בעוד אחמד הכחיש בהודעתו הראשונה ובהודעתו האחרונה את הדברים. הסנגור מוסיף כי גרסאות המתלוננים אינן עומדות במבחן ההיגיון. כך למשל הוא תוהה מדוע התלוו השניים לאדם שאינו מוכר להם.

בא כוח העורר גורס כי מדובר כאמור בסתירות ותמיהות שהינן מהותיות וגלויות על פני הדברים והיה על בית משפט קמא ליתן להן משקל. זאת ועוד. לשיטתו במצב זה היה מקום לשקול את אפשרות השחרור לחלופת מעצר, כאשר לטעמו בית משפט קמא הפר את חובתו לבחון אפשרות שחרור לחלופת מעצר. הוא מציין כי העורר הינו צעיר שלחובתו הרשעה קודמת אחת. שני מועדים לשמיעת ההוכחות קבועים לחודשים דצמבר-ינואר והוא סבור כי אין הצדקה לכך שעד למועד זה יימצא העורר במעצר.

4 .

בא כוח המדינה פרש בפניי את התשתית הראייתית הלכאורית והדגיש כי אין מחלוקת כי המתלוננים הגיעו לביתו של העורר. בין הראיות מצויים, בנוסף להודעות המתלוננים, התיאור הכללי שמסרו השניים, העימות שנערך בין העורר למוחמד, בו הטיח בו הלה את כל המעשים שביצע העורר על פי הנטען, וכן ראיות מחזקות כעדויות של אנשים שהמתלוננים סיפרו להם על האירוע לאחר השוד. אחד העדים אף טען כי העורר התוודה בפניו על המעשה. גם נתוני תקשורת כפלטי שיחות תומכים בגרסת המתלוננים. עוד ציין כי בעוד העורר מכחיש כי מוחמד נכנס אל ביתו, מוחמד סיפק תיאור של פנים הבית. הוא מציין גם כי מדבריו של אחמד עולה פחדו מהעורר. בא כוח המדינה הדגיש כי בית המשפט המחוזי התייחס לפסיקה לפיה יש לבדוק חלופת מעצר, אך לאחר שבדק את האירוע על נסיבותיו מצא כי אין הצדקה לשחרור לחלופת מעצר. לדבריו, העורר הורשע בעבר על-פי הודאתו בתקיפה, תיק שאינו מופיע בגליון הרישום הפלילי שלו.

5.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, קראתי את כתב האישום ועיינתי בתיק המשטרה, החלטתי לדחות את הערר.

בא כוח העורר פרש את טענותיו נגד הראיות הלכאוריות בפני בית משפט קמא וזה דן בהן ופירט את הראיות העומדות לכאורה לחובת העורר. לא מצאתי כי בטענות שהעלה בא כוח העורר יש כדי להצדיק התערבות בהערכתו של בית משפט קמא. כידוע, בשלב המעצר נבחן הפוטנציאל הראייתי של ראיות גולמיות (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 144 (1996)). ככלל, אין בית המשפט נכנס בשלב זה לדקדוקיהן של ההודעות ולסתירות, שבמקרים רבים קיימות, בין עדים שונים, אלא בוחן הוא "...אם אותן סתירות ושאלות – לאחר שיעברו את כור ההיתוך של המשפט עצמו – יוכלו לשמש בסיס להרשעת הנאשם ( שם , בעמ' 148). יחד עם זאת, כפי שמציין הסנגור, בית המשפט יידרש לסתירות העולות מחומר הראיות כאשר אלה מהותיות וגלויות על פני הדברים (וראו למשל: בש"פ 3710/08 אזרזר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 14.5.08)). בית משפט קמא אכן בחן את הראיות הלכאוריות על-פי אמות מידה אלה, תוך פירוט הטעמים שביסוד מסקנתו זו. בית המשפט אף נדרש לסתירות עליהן הצביע בא כוח העורר, אולם ציין כי גם אם הן מעוררות בעייתיות כלשהי אין הן פוגמות בתשתית הלכאורית הקיימת. עוד נדרש בית המשפט לראיות נוספות התומכות בטענות המתלוננים. עיינתי בהשגות הסנגור ואני סבורה כי חלקן נוגעות בעניינים מינוריים, בעוד חלקן אכן מגלות קשיים לכאוריים בחומר הראיות. יחד עם זאת, אין אלה קשיים השומטים את הבסיס מתחת לכתב האישום. לחלקם של הקשיים (דוגמת הסתירה הלכאורית בין גרסתו של מוחמד לגרסתו של אחמד באשר למקום המדויק בו התרחש השוד ולסדר השתלשלות העניינים) ניתן למצוא מענה בהודעות המאוחרות יותר של המתלוננים מהן עולה לפחות לכאורה הרושם שגרסתו הראשונית של אחמד הושפעה מפחדו מן העורר ומרצונו כי העניין לא יועבר לטיפול משטרתי. מכל מקום, מדובר בקשיים שהמסגרת המתאימה לבירורם עד תום, ולהכרעה במי מגרסאות העדים יש ליתן אמון, הינה בשלב ההוכחות. משכך לא ראיתי להתערב בקביעה כי תשתית ראייתית לכאורית קיימת.

6.

מחלוקת על קיומה של עילת מעצר לא קיימת כמובן, אלא המחלוקת מתמקדת בשאלת היתכנותה של חלופת מעצר. הקביעה כי נשקפת מן העורר מסוכנות מקובלת עליי. מדובר באירוע אלים במהותו, כאשר העורר מפתה לכאורה את המתלוננים אל ביתו ושם, תוך יצירת הפרדה ביניהם הלכה למעשה ושימוש בסכין, מנסה לשדוד את האחד ומצליח לשדוד את האחר. השימוש העברייני בסכין אינו זר ככל הנראה לעורר נגדו תלוי ועומד עונש מותנה בגין עבירות הקשורות בסכין וכן עומדות לחובתו הרשעות קודמות בעבירות של גניבה מרכב, תקיפה והפרת הוראה חוקית. סבורני כי נתונים אלה די בהם כדי לשפוך אור על מסוכנותו של העורר, ועליהם יש להוסיף את החשש להשפעה על עדים, שחלקם ודאי מוכרים לעורר. יחד עם זאת, סבורני כי גם אם ראיות לכאורה קיימות, כפי שצוין לעיל, עדיין מעוררות הן שאלות ותהיות מסוימות המצדיקות, גם בלא שישמיטו את הבסיס מתחת לכתב האישום, את בחינת האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

אבהיר, כי אני ערה לקושי ליתן אמון בעורר שיעמוד בתנאי השחרור לאחר שהורשע בעבירה של הפרת הוראה חוקית (פ 2352/07), בגין הפרת תנאי השחרור שנקבעו לו בתיק אחר. יחד עם זאת, אני סבורה כי מכלול הנסיבות כפי שפורטו, מצדיק בחינת היתכנות השחרור לחלופת מעצר, כאשר חזקה על שירות המבחן כי ייתן הערכתו גם באשר לשאלה האם ניתן לצפות מהעורר לקיים את תנאי השחרור והאם באפשרותם של המפקחים שייקבעו לו – ככל שיימצא כי השחרור לחלופת מעצר אכן יכול לאיין את מסוכנותו – להציב לו גבולות שיישמרו. עוד אציין כי לטעמי כל חלופת מעצר שתישקל חייבת להימצא במרחק ניכר מכפרו של העורר ומכפרם של המתלוננים, ועליה להיות מלווה בתנאים מגבילים הולמים.

7 .

עוד אעיר, כי לטעמי אין לקבל את טענת בא כוח העורר כי בית המשפט קמא לא מילא אחר הוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 בכך שלא בחן את אפשרות השחרור לחלופת מעצר. מהחלטת בית המשפט המחוזי עולה בבירור כי החובה לשקול חלופת מעצר עמדה לנגד עיניו של בית המשפט, אלא שמצא כי מסוכנותו של העורר היא כזו שאינה מאפשרת שחרור לחלופת מעצר. בעבר נדרשתי לשאלה קרובה – שאלת החובה להזמין תסקיר מעצר כדרך לעמוד על האפשרות להפיג את מסוכנותו של הנאשם וציינתי כי:

"לבית המשפט מוקנית הסמכות להורות על עריכת תסקיר מעצר, אך סמכות לחוד והפעלתה לחוד. קודם להפעלתה כאמור, על בית המשפט להשתכנע, ולו לכאורה, כי העבירות בהן מואשם העורר, נסיבות ביצוען וכלל נסיבותיו האישיות של העורר מצדיקות הפעלתה של סמכות זו (בש"פ 1744/98 בשארה חנה סיידי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 19.3.1998)). בוודאי שלא נכון להורות על תסקיר כאשר המסוכנות, על פני הדברים, ברורה וזועקת ולמעשה, מייתרת כל בחינה נוספת כאמור" (בש"פ 3086/05 אבו הדובה נ' מדינת ישראל

(לא פורסמה, 14.4.05)).

מכל מקום, כפי שצוין, אני סבורה כי יש לבחון היתכנותה של חלופת מעצר. שירות המבחן יגיש לבית משפט קמא תסקיר מעצר בתוך 21 ימים בו יתייחס הן לשאלת עצם היתכנות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, הן לחלופות קונקרטיות שתוצענה על ידי העורר ותיבדקנה על ידי שירות המבחן. בית המשפט המחוזי הוא שיחליט בעניין, וככל שיסבור כי אכן יש להורות על שחרור לחלופת מעצר, יקבע את תנאיה להנחת דעתו.