בש"פ 10595/05 מדינת ישראל נ. פלוני

1.בפניי בקשה להארכת מעצרו של המשיבים בתשעים ימים. ביום 17.2.05 הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום המייחס למשיבים מספר אישומים של עבירות נשק. כתב האישום מתאר שורה ארוכה של מעשים, לרבות מקרה אחד בו נתפסו המשיבים בכף בעת שקיבלו לידיהם שלושה שקים המכילים אחד עשר רובים מסוג קלצ'ניקוב. תיארתי את פרטי האישומים בהחלטתי מיום 14.4.05, החלטה שעסקה במעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. אביא שוב כאן את אשר אמרתי שם, לשם הנוחות:

"על פי המפורט בכתב האישום, קשר אבו הדובה עם אחרים קשר לסחור ולהוביל כלי נשק. במסגרת הקשר ולשם קידומו רכש אבו הדובה רובים מסוג קלצ'ניקוב, 16- M ותחמושת במספר הזדמנויות ומכר אותם במועד מאוחר יותר לאחרים. בנוסף, קשרו אבו הדובה וגניים קשר נוסף לרכישת תחמושת ורובים ולמכירתם. במסגרת קשר זה ולשם קידומו, רכש אבו דובה אמצעי לחימה נוספים. אבו הדובה ביקש מגניים להגיע עם רכבו למקום מפגש ומשם יצאו לכיוון דהרייה על מנת למכור אותם, כאשר אבו הדובה נוהג ברכבו ועליו כלי הנשק ואילו גניים נוהג לפניו ומוודא שהדרך פנויה מכוחות משטרה. במועד מאוחר יותר נסע שוב גניים לדהריה על מנת לקבל כספים עבור כלי נשק שנמכרו, וזאת בהוראת אבו הדובה. לאחר שנטל את הכספים חלק אותם עם אבו הדובה. השניים מואשמים אף שרכשו בצוותא רובים נוספים מאדם שזהותו לא ידועה על מנת למכור גם אותם אולם, הם נעצרו על ידי משטרת ישראל בטרם הספיקו לממש את תוכניתם זו." (בש"פ 3086/05 נאסר אבו הדובה ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, ניתנה ביום 14.4.05))

3.עם הגשת כתב האישום, הוגשה כאמור בקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. בהחלטה מיום 8.3.04 נעתר בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ח' עמר) לבקשה זו וקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים ועילת מעצר של מסוכנות. בשל הסכנה הכבדה הנשקפת לציבור מהמשיבים, החליט בית המשפט כי קיים צורך לעצרם עד תום ההליכים. כן נקבע כי בשל חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, אין בחלופת מעצר כלשהי כדי לאיין את מסוכנותם. בהחלטה נאמר:

"באשר לעילת המעצר – הרי שלא יכול להיות ספק באשר לקיומה ולמידת עוצמתה, והיא זו הנעוצה בסיכון המובהק והניכר בעליל הנשקף מהמשיבים לשלום הציבור ולבטחונו. המשיבים – שהינם תושבי הארץ ואזרחיה – ניצלו את נגישותם ותנועתם החופשית אל כיוון גבול ישראל מצרים, שכידוע, הינו גבול ארוך וחדיר, המשמש להברחת סמים, נשים לשם סחר בהן, ועוד; ולמרבית הצער ובאחרונה – וכמו במקרה דנן – גם להברחת כלי נשק, אשר בסופו של דבר, מוצאים, או עלולים למצוא, יעדם אל גורמי טרור בשטחי הרשות הפלסטינית, אשר לא יהססו להשתמש בהם לביצוע פיגועי ירי נגד אזרחי ישראל ותושביה..."

על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש ערר לבית משפט זה, ערר אשר נדחה בהחלטתי מיום 14.4.05 אותה הזכרתי לעיל. קבעתי כי עוצמת המסוכנות הנשקפת מהמשיבים על פי המעשים המתוארים והמיוחסים להם בכתב האישום אינה מותירה כל ספק באשר לנחיצותו של מעצר דווקא על מנת להבטיח את שלום הציבור ובטחונו. כן קבעתי כי בנסיבות אלו אין מקום להזמין תסקיר מבחן.

4.משפטם של המשיבים נפתח ביום 3.3.05 בהקראת כתב האישום. על פי האמור בבקשת המדינה, התקיימו עד היום ארבע ישיבות לשמיעת הראיות והעידו שמונה עדי תביעה. מועדים נוספים נקבעו לסוף חודש נובמבר.

5.עיכובים מסוימים נגרמו בתיק עקב מחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בנוגע לראיות חסויות. בהקשר זה הגישו המשיבים עתירה לבית משפט זה לגילוי ראיות. הדיון שנקבע לשמיעת העתירה ליום 20.11.05 נדחה, לבקשת הצדדים. בבקשה שהוגשה מטעם המבקשת ועל דעת המשיבים ביום 16.11.05, מציינת באת כוח המשיבה כי "בכוונת הצדדים לנסות ולסיים את התיק העיקרי בדרך שתייתר את שמיעת ההוכחות בתיק וכן את הדיון לגילוי ראיה חסויה."

6.בדיון שהתקיים בפניי לעניין הארכת המעצר מעבר לתשע חודשים, הדגישה באת כוח המדינה את הצורך בהמשך המעצר נוכח מסוכנתם הרבה של המשיבים. בא כוח המשיבים, מצידו טען, כי עד כה הקשתה המדינה על ניהול ההגנה. ראיות חשובות נותרו חסויות וחומר חקירה נמסר לו בדרך של "פרפראזה".

7.עיינתי בבקשה, שמעתי את באי כוח הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. בית המשפט הדן בבקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים בוחן את נקודת האיזון הראויה בין האינטרס של הנאשם לחירות לבין האינטרס של הציבור להגנה מפני הנאשם. עם חלוף הזמן יתכן שיחול שינוי בנקודת האיזון הראויה לעומת זו שעמדה לנגד עיני בית המשפט במועד מתן ההחלטה בעניין המעצר עד תום ההליכים. אכן, התמשכות ההליכים – ועמם המשך מעצרו של הנאשם עוד בטרם הכרעת דינו – עשויה להטות את הכף לטובת שחרורו של הנאשם. תכלית זו עומדת ביסוד סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: החוק ), הקובע את אפשרות השחרור בנסיבות בהן הנאשם הוחזק במעצר לתשע חודשים ללא הכרעת דין.

יחד עם זאת, יש והסכנה הנשקפת מהנאשם מחייב את המשך מעצרו מעבר לתשעה חודשים. אכן, יש ובית המשפט מסיק, כי על אף התמשכות ההליכים והשפעתם על האיזון הראוי בין אינטרס הנאשם ואינטרס הציבורי, עוצמת האינטרס הציבורי היא כזו, שאין מנוס מהמשך מעצרו של הנאשם. תכלית זו עומדת ביסוד סעיף 62 לחוק, המסמיך את בית המשפט להורות על המשך המעצר, מעבר לתשעה חודשים.

במקרה דנן, המשיבים עומדים לדין בגין עבירות נשק חמורות ביותר, עבירות המסכנות את שלום הציבור ובטחונו. על חומרתן עמדתי בהחלטתי הנזכרת מיום 14.4.05. חלוף הזמן לא הפיג את המסוכנות הנשקפת מהמשיבים ואין בו כדי להטות את הכף לטובת שחרורם. קצב ההליכים עד כה היה סביר. עיכובים שאירעו נבעו מהמחלוקת שהתגלעה באשר לחיסיון הראיות. כעת מתברר שהצדדים מתקרבים להסדר והתיק עשוי להסתיים בקרוב. מנימוקים אלו כולם, החלטתי להאריך את מעצרם של המשיבים כמבוקש.

מוארך בזה מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, החל מיום 17.11.05, או עד למתן פסק הדין בעניינם בת.פ. 8069/05 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.