בש"פ 6914/09 מופיד סהיבאן נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ד"ר אבניאלי) מיום 25.8.09 בתיק ב"ש 21370/09, בה הוחלט על מעצר העוררים עד תום ההליכים.

ב.

כנגד העוררים (ילידי 1991 ו-1990, בהתאמה) הוגש (ביום 12.7.09) כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות למקום מגורים ושוד. נטען, כי העוררים קשרו קשר לבצע שוד, ולשם כך הצטיידו בכפפות ובאקדח גז מדמיע, אשר נראה כאקדח רגיל. הם הגיעו באישון לילה לביתו של פלוני, אשר ידעו כי הוא מצוי בעבודתו באותה שעה, התפרצו פנימה כשהם מוסוים, והעורר 2 נושא את האקדח. נטען, כי העורר 2 העיר את אשת פלוני, ואיים עליה שתספר לו היכן נמצא הכסף. העוררים לא מצאו את מבוקשם, ולבסוף גנבו טלפון סלולרי וסיגריות ועזבו את המקום.

ג.

לאחר שהסכים בא כוח העוררים לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, החליט בית המשפט קמא (ביום 14.7.09) על דחיית הדיונים עד לקבלת תסקירי שירות המבחן. שירות המבחן ציין בשלב ראשון, כי קיימת רמת סיכון בהתנהגות העוררים, וכי נוכח קרבת ביתם לבית המתלוננת והיחסים בין המשפחות לאחר האירוע (כולם גרים ברהט), יש לחפש חלופת מעצר בעיר מרוחקת. ביני לביני, הגיש העורר 1 בקשה לשליחתו לבדיקה פסיכיאטרית, בהסתמך על התסקיר הראשוני בעניינו. בהמשך נערכה "סולחה" בין משפחות העוררים למשפחת המתלוננת. התסקירים הסופיים בעניינם של העוררים השמיעו כך: בעניינו של העורר 1, הומלץ על חלופת מעצר בבית הוריו ובפיקוח אחיו הבוגרים – וזאת, נוכח העדר חלופות רחוקות מבית המתלוננת, הסולחה, סמכותיות האחים, והחשש כי המשך מעצר יביא להידרדרות נפשית אצל העורר, שזהו לו מעצרו הראשון. לעניין העורר 2, ומשיקולים דומים ברובם, הומלץ על שחרור למעצר בית בבית הוריו, בפיקוח הוריו ודודתו. יצוין כי אין לעוררים עבר פלילי.

ד.

ביום 25.8.09 החליט בית המשפט קמא על מעצר העוררים עד תום ההליכים, חרף המלצות התסקירים. זאת, נוכח הפער בין התסקירים הראשוניים לסופיים, נוכח החשש שהסולחה אינה מספקת (ועל כן חלופת מעצר בבית המצוי בעירה של המתלוננת אין בה די), ונוכח חומרת העבירה. כן הוסף, כי אם יעלה ביד העוררים להציג חלופה הולמת במרחק של 100 ק"מ

ומעלה מרהט, רשאים הם לשוב ולפנות לבית המשפט.

ה.

בערר הנוכחי עותרים העוררים להורות על שחרורם לחלופת מעצר בהתאם לתסקירים הסופיים. נטען, כי בית המשפט קמא לא נתן משקל ראוי לקיום הסולחה, וכן לבדיקותיו ולמסקנותיו של שירות המבחן. עוד נטען, כי תקופת מעצרם של העוררים עד כה היא לגביהם גורם מרתיע, וכי המשך שהותם במעצר עלול להביא להידרדרות במצבם. בדיון טען עו"ד שלו לעוררים, כי אכן סבר שירות המבחן בטרם הסולחה שיש מקום לחלופת מעצר מרוחקת, אך תוך הדיאלוג עם אחד הנכבדים החתומים על הסולחה, וכן בעלה של המתלוננת, אושרה החלופה ברהט, במיוחד נוכח גילם הצעיר ועברם הנקי של העוררים.

ו.

בא כוח המדינה טען, כי מעשה העבירה לא זכה לרצינות ראויה – הכניסה לבית משפחה באישון לילה, תוך כיוון מה שנראה כאקדח רגיל כלפי אשה ותינוקה. מכאן הצורך בחלופה רחוקה.

ז.

עיינתי בתסקירי שירות המבחן. רקעו של העורר 1, בן 18.5, אינו כולל כאמור עבר פלילי; הוא נפגע מירי בעת עבודתו במסעדה בגיל 15, ותוארו גם מחשבות אובדניות (שדווחו על ידי השירות לגורמי הטיפול בשירות בתי הסוהר); הוערכה רמת סיכון שהצדיקה מתחילה חלופה מרוחקת ממקום המגורים, והוצעו חלופות שלא התממשו בכפר קאסם ובתל שבע. בהמשך, בעקבות הסולחה, שקיומה אומת על ידי בעלה של המתלוננת, ולפי הודעה לאחר הדיון גם על ידי אחד הנכבדים החתומים, הוצעה החלופה האמורה. לגבי העורר 2, אף הוא בן 18.5, תוארו רקע כלכלי קשה במשפחה נורמטיבית, היעדר עבר פלילי, ומשלא מומשה חלופה באזור המרכז, הומלצה החלופה הנזכרת. עינינו הרואות שמחד גיסא הובחנו רמת סיכון, ומאידך גיסא בוטא על ידי השירות חשש להידרדרות בעקבות המעצר, ולרכישת דפוסי התנהגות שוליים. לגבי שני העוררים תוארה השפעתו של מעצר ראשון.

ח.

עיינתי גם בהודעה המוכתרת "הסכם סולחה", בה נאמר כלהלן:

"אנו הח"מ מתכבדים להודיע לבית המשפט הנכבד, כי בהתאם למנהגי העדה הבדואית נערכה סולחה בין כל הגורמים הרלוונטיים בגין כתב האישום התלוי ועומד בבית המשפט המחוזי בבאר שבע נגד מופיד סהיבאן ומוחמד ושאח.

במסגרת הסולחה נכחו משפחותיהם של המשפחות הפוגעות ונציג המשפחות הנפגעות וכן נכבדי המשפחות.

אנו מתכבדים להודיע, כי ההסכם נעשה ברוח טובה ובהם הושגו ההבנות הכוללות, בין היתר, התנצלות וחיים משותפים יחד. בין היתר, משפחת הנאשמים פיצתה את הקורבן ובני משפחתה.

חשוב לציין, כי הסכם זה מטרתו היא המשך חיים משותפים ללא יצירת אוירה של עוינות וכן על מנת למנוע התדרדרות של שני הנאשמים שהינם צעירים בימים".

לשלמות התמונה ובהגינות כלפי בעל המתלוננת, יש לציין כי מסר לשירות המבחן, שויתר על הפיצויים והתחייב שלא תהא "פעולת תגמול"; זאת - משהבין, כנאמר, כי מדובר במעשה ילדותי ללא כוונת זדון לפגיעה משמעותית. עוד צוין, כי בעל המתלוננת מסר שהסולחה נעשתה עם משפחת העורר 1, אך היא תקפה גם לגבי העורר 2 ומשפחתו, וכן מסר הבעל כי רעייתו חשה בטוב.

ט.

למעמדה של סולחה נזדמן לי להידרש בע"א 621/04 אסעד נ' קבלאן (לא פורסם) ובבש"פ 590/08 מדינת ישראל נ' מוריסאת (לא פורסם). בבש"פ 590/08 נאמר כי "בידוע שסולחה עשויה להוות נדבך בשיקולי בית המשפט לעונש; היא מושרשת בתולדות אזורנו, ועיקרה התגייסותם של נכבדי עדה לפשר בין הצדדים הניצים של בני עדתם, ולהשיב שלום ביניהם בתמורה לפיצוי כספי או התחייבות כבוד". בע"א 612/04 הנזכר צוין:

"יש לעודד עשיית שלום על-ידי סולחה, במיוחד כשהמדובר בקבוצות גדולות – משפחות ומשפחות מורחבות – שבהיעדר סולחה, המושתתת על מסורות בנות דורות, עלולות להידרדר לשפיכות דמים נמשכת, נקמת דם שאין לשער את תוצאותיה. הדברים מוצאים ביטויים בפסיקתו של בית משפט זה וכן בספרות (ראו י' גינת, נקמת דם, נידוי, תיווך וכבוד המשפחה , 60-54). ואולם, ראוי שהעוסקים בעריכת סולחה יהיו ערים למצב המשפטי, הן בתיקים פליליים הן בתיקים אזרחיים, ולכך שבודאי בתיקים פליליים, אך גם בתיקים אזרחיים, אין הסולחה מהוה תחליף להליך השיפוטי; בתחום הפלילי - ככל שמערכת האכיפה תידרש לנושא (אף אם יכולה התביעה ויכולים גם בתי המשפט, להביא בחשבון כנסיבות מקילות את עריכתה של "סולחה" ), אין הסולחה יכולה להחליף את הדין הפלילי...".

ובבש"פ 590/05 נאמר:

"אשר להליכי מעצרים, בבית משפט זה הובעה הדעה כי 'כאשר מדובר בהליך של מעצר, קשה לייחס להסכם הסולחה משקל משמעותי, בעיקר כאשר ברור שהנאשם איננו מודה במעשים וממילא גם איננו מתחרט עליהם...' (בש"פ 10114/01 מדינת ישראל נ' חמדאן (לא פורסם) (השופט – כתארו אז – מצא)); כך גם בבש"פ 347/07 משרות נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט פוגלמן), שם נאמר כי "באשר לקיומה של סולחה, הרי שבית משפט זה ציין לא פעם, כי הסכם סולחה, גם אם יש לו משמעות ביצירת מהלך חיובי לקראת פיוס בין פלגים יריבים, משקלו הוא יחסי בלבד, ולרוב אין בו כדי לשמש ערובה של ממש להסרת סכנה מהתלקחות אפשרית של מעשי איבה נוספים בין צדדים עוינים זה לזה" (בש"פ 2931/06 ג'באלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); וראו גם האסמכתאות דשם). אמנם, בפרשה בה דן השופט מצא היה המדובר במקרה רצח, וכמובן אין צורך להרבות דברים על משמעה של קטילת אדם.

בהקשר אחר ציין השופט ד' חשין (בש"פ 8041/06 מרזוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) כי יש ליתן משקל להסכמי סולחה, בתנאים מסוימים, גם בהליכי מעצר (אף שלא כך אירע במקרה בו דן), והפנה למאמרו הנזכר של השופט שפירא ( הגיעה העת לסולחה , הפרקליט מח(2) (2006), 433 – א"ר ).

אציין כי במאמר מעניין זה קורא השופט שפירא להביא בחשבון יותר מאשר היה נהוג עד כה את נושא הסולחה, כמוסד תרבותי חשוב בחברה הערבית, בעיקר זו המסורתית, כאקט של סובלנות וכמקור לאמון הציבור; הוא נדרש לפסק הדין בעניין גדיר הנזכר מעלה. בין היתר רואה המחבר מקום למתן משקל לסולחה גם בהליכי מעצר, כמפחיתה את הסיכון שבשחרור הנאשם, ומגבירה את מידת האמון שניתן ליתן בו (ראו עמ' 453-452). לטעמי, אכן יש מקום מסוים לכך, אך שוב ועדיין – כ אחד המרכיבים בתמונה כוללת, המעוגנת בנסיבות התיק. זאת – תוך שנזכור כי הדין הפלילי, בין בדיני העונשין המהותיים ובין בדיני המעצרים, צריך להיות ולהישאר שויוני; כך שככל שמובאים בחשבון גורמי תרבות וסביבה חברתית, בנוסף לרכיבים ספציפיים ואינדיבידואליים, יש לעשות כן בזהירות ומתוך ראיית מכלול התכלית שמשרת הדין הפלילי, המהותי והפרוצדורלי".

ביישום לענייננו, ניתן לשקלל את קיום הסולחה לתוך תהליך הכרעה בדבר חלופה, אך אין זה גורם אין בלתו.

י.

לאחר העיון באתי לכלל מסקנה מחד גיסא, אין בידי להיעתר לערר במובן של אימוץ החלופה שהוצעה, ומאידך גיסא, נראה לי כי ניתן – בין היתר נוכח הסולחה שהושגה – להקל במידה מסוימת מן התנאי שהציב בית המשפט קמא, שלא הצליחו למלאו (חלופה במרחק של 100 ק"מ ), ולאפשר חיפוש חלופה באחת העיירות הבדואיות בנגב, לא ברהט , ולהוסיף תנאים מגבילים.

י"א.

אכן, המדובר בפרשה שיש בה חומרה רבה, ובצדק טען בא כוח המדינה, כי חומרתה אינה נובעת מן השלל הדל שנלקח, אלא מהטלת האימה על אשה באישון לילה בביתה, והרי היא לא יכלה לדעת אם יסתיים הסיפור הקשה כפי שהסתיים, ושבאקדח גז מדמיע לא מחובר למיכל עסקינן, שכן נדמה כאקדח רגיל – או שמא חלילה כמציאות מסוכנת בהרבה. בעתה זו היא במיוחד המשוה לאירוע את חומרתו. ומנגד, ענין לנו באנשים צעירים מאד, ללא עבר פלילי – רכיבים המצויים בצד התומך בחלופה. עילת מעצר של מסוכנות כמובן קיימת. המחוקק ציוונו במידת האפשר בנסיבות למצוא חלופה למעצר מאחורי סורג ובריח, ובהינתן הגיל הצעיר והעבר הנקי, יש לקוות שלפנינו מעידה ולתור אחר חלופה, גם כדי לא לקרב את העוררים לחברה עבריינית. אכן, בית המשפט המחוזי סבר, כי האירוע הקשה מצדיק חלופה רחוקה ממקום מגוריה של המתלוננת. ואולם, משאומתה הסולחה על ידי בעל המתלוננת ואחד הנכבדים בפני עובדי שירות המבחן, יש מקום – כאמור – לשקלל נושא זה כצופן סיכוי להורדת המתח ולצמצום בסיכון, אף כי לא לחלוטין, שכן האחריות מחייבת זהירות. על כן, אין בידי, כאמור, לקבל את החלופות שהוצעו לגבי העוררים, אך האיזון מצדיק לבדוק חלופות אחרות, גם כשהן מצויות באחת העיירות הבדואיות בנגב, אצל ערבים מפקחים שיוצעו לשירות המבחן ויאושרו ובתוספת איזוק אלקטרוני, הפקדות וערבויות, הכל כפי שיקבע במפורט בית המשפט המחוזי.

י"ב.

הערר מתקבל אפוא בהקשר זה, ושירות המבחן מתבקש לבדוק בהקדם האפשרי חלופות שיוצעו, ולהניח תסקיר משלים על שולחן בית המשפט, ואני מקדים לו תודה (קרב גם חג עיד אל-פיטר). העוררים מוזהרים, לכשישוחררו לערובה, למלא את תנאיה ככל משפטם.

י"ג.

עד להחלטת בית המשפט המחוזי, יישארו העוררים במעצר.

י"ד.

אשוב ואפנה תשומת לב שירות בתי הסוהר לנושא מצבו הנפשי של העורר 1.