בש"פ 3057/06 אלירן אברגל נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט א' ואגו) אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים ובהמשך דחה את בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו.

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע באשמה של ביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין ) ועבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין. בכתב האישום נטען, כי העורר ואחר דקרו אדם בסכין, לאחר שהמתינו לו כשהם מכסים פניהם בכובע גרב. כן נטען, כי הפר את תנאי שחרורו למעצר בית בתיק אחר בו מיוחס לו סחר בסם מסוכן.

בית המשפט המחוזי שדן בבקשת המשיבה להאריך את מעצרו של העורר עד תום ההליכים הורה ביום 4.5.05 על שחרורו למעצר בית מלא בתנאים שקבע ובציינו כי התיק "בעייתי" כלשונו, ככל האמור בראיות ובעוצמתן וכי דומה "שהתמונה המלאה והאמיתית רחוקה מלהיות ברורה במידה שתצדיק מעצר כפי המבוקש". חודשים מספר לאחר מכן נדרש בית המשפט בשנית לעניין מעצרו של העורר נוכח בקשת המשיבה לעצרו בעקבות הפרת תנאי השחרור. בית המשפט קיבל את הבקשה והורה ביום 26.9.05 על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. העורר הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטה, ולאחר שזו נדונה שוחרר העורר למעצר בית מלא לבית אביו וסבתו בפיקוחם של אלה, לסירוגין. כחודשיים מאוחר יותר נדונה שוב שאלת מעצרו של העורר, לבקשת המשיבה, נוכח הפרה נוספת של תנאי השחרור. בעקבות הפרה זו הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. יצוין, כי בגין הפרה זו הוגש נגד העורר כתב אישום נוסף, המייחס לו עבירה של הפרת הוראה חוקית. גם על החלטה זו הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטה, אולם זו הפעם דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה.

מכאן הערר שבפניי.

2.בא כוח העורר טוען, כי מאחר שבית המשפט קבע, כי עצמת הראיות נגד העורר אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, לא די בהפרת התנאים על מנת להחזירו למעצר, אלא נדרשים טעמים כבדי משקל, ואלה לא הובאו. לדבריו, לא די בהפרת תנאי השחרור מבלי שנלווית להפרה עבירה פלילית נוספת. כן טוען הוא, כי המעצר אינו פיתרון מידתי וראוי לכל הפרה של תנאי שחרור והגבלת חירותו של אדם על דרך של מעצר ראוי לה שתיעשה אך במקרים קיצוניים. הוא סבור כי במקרה דנן "שבע" בית המשפט מהפרות המעצר של העורר ועל כן ראה להענישו על דרך של שליחתו למעצר, אלא שמעצר אינו עונש. עוד נטען, כי שגה בית המשפט מחוזי בקבעו כי על העורר לפנות בערר לבית משפט זה ולא בבקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי. לדברי הסניגור אין זה מתקבל על הדעת כי העורר יוותר במעצר כאשר משפטו אינו עומד בפני סיום ולאחר שעדותו של המתלונן נשמעה והיתה רצופת סתירות. במצב זה, ובהתחשב בכך שהמשך המשפט קבוע לחודש יוני 2006, ובכך שמדובר בבחור צעיר שעבר תאונת דרכים קשה בעבר, בה נהרגו ארבעה מחבריו, אין הוא סבור כי יש להותיר את מרשו במעצר.

3.בא כוח המדינה תמים דעים עם הסנגור כי אל לו למעצר לשמש כאמצעי ענישה, ועם זאת אין הוא סבור כי ניתן ליתן אמון בעורר שישמור על תנאי חלופת המעצר. הוא מציין, כי העורר הפר את תנאי שחרורו ויצא ממעצר הבית מבלי שהמפקחת עליו ידעה היכן הוא. הוא אינו חולק על הקושי הראייתי בתיק ואולם הוא סבור כי הניסיון שנצבר מלמד כי הפיקוח שהוצע לגבי העורר אינו אפקטיבי. עוד הוא מוסיף כי המשפט מצוי בשלב מתקדם.

4.האזנתי ברוב קשב לטענות הצדדים בפניי, עיינתי בהחלטות השונות שניתנו בעניינו של העורר בבית המשפט המחוזי. אודה כי התלבטתי לא מעט, אולם בסופו של יום אני סבורה, עם כל הצער הכרוך בכך, כי אין מנוס מדחיית הערר ומהותרתו של העורר במעצר עד תום ההליכים נגדו.

מקובלת עליי טענת הסנגור כי לא כל מקרה של הפרת תנאי שחרור מחייב מעצר וכי אין המעצר מהווה אמצעי עונשי (ראו גם: בש"פ 3717/91 מדינת ישראל נ' גולדין , פ"ד מה(4) 807, 813 ; בש"פ 8482/00 חמזה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 3.12.00)). יחד עם זאת, אין מקובלת עליי עמדתו כי בכל מקרה עצם העובדה שאין מיוחס למי שהפר את תנאי שחרורו ביצוע עבירה נוספת "עצמאית" בעת ההפרה משמעה כי אין מקום למעצר. ההכרעה בעניין זה היא פרי הנסיבות ומכלול השיקולים המתעוררים בכל מקרה ומקרה. ראוי להזכיר בהקשר זה בעבר כבר נקבע (מפי כב' השופט (כתארו אז) מצא), כי על אף שאין לקבוע כלל המחייב את ביטול השחרור ואת החזרת הנאשם למעצר, בכל מקרה בו הופרו תנאי השחרור, הרי דווקא הכוונה, המסתמנת בחקיקה ובפסיקה, להגביל את מספר המקרים בהם יורה בית המשפט על מעצר ממש, מחייבת הקפדה יתרה על קיום תנאי השחרור (בש"פ 782/99 הנ"ל ; בש"פ 2910/00 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 2.5.00).

אכן, העורר הינו צעיר ונטען כי חווה טראומה בגין תאונת דרכים בה נהרגו ארבעה מחבריו. יחד עם זאת, משקלם של אלה פוחת במידה ניכרת בבואי לבחון את התמונה כולה. העורר עומד לדין באשמה שבצע עבירת אלימות חמורה, אשר על פניה מלמדת על מסוכנותו ואשר אלמלא הקושי הראייתי שראה בית המשפט המחוזי בתיק, קיימת סבירות ממשית שהיתה מביאה למעצרו. כאמור, בשל קושי ראייתי זה שוחרר העורר לחלופת מעצר בתנאים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. משמעו של השחרור בתנאים הוא כי בית המשפט נותן בנאשם אמון כי יכבד את תנאי השחרור שנקבעו ויקיימם, בהבינו כי אם לא יעמוד באלה אפשר וישוב אל מאחורי סורג ובריח. אכן, שחרור בתנאים אין משמעו כי בית המשפט ראה לשחרר את הנאשם באופן מוחלט, אלא זהו שחרור הכפוף להתקיימותם של תנאים שונים שבלעדיהם לא היה הנאשם משוחרר. והנה, תחת שיקפיד על עמידה בתנאי השחרור ויכבד את החלטת בית המשפט בעניינו, בחר העורר פעם אחר פעם להפר את תנאי השחרור ובכל פעם שניתנה לו הזדמנות נוספת שב ולימד על עצמו כי אין ליתן בו אמון, כי הוא מזלזל בהחלטות בית המשפט ואינו מכבדן. בנוסף ניכר, כי הגורמים המפקחים השונים שנקבעו לעורר כשלו למלא תפקידם ואילו הערבויות הכספיות שנקבעו אין בהן כדי להרתיע את העורר מלהפר את תנאי השחרור, על אף מצוקתה הכלכלית הנטענת של משפחתו. לאלה יש להוסיף כי אין זו הסתבכותו הראשונה של העורר, אשר עוד עובר להגשת כתב האישום בגין אירוע האלימות הנטען הועמד לדין בתיק אחר באשמה של סחר בסם מסוכן.

כפי שציינתי, לא קלה היתה ההחלטה בעניינו של צעיר שבית המשפט ראה – ובצדק לעת קבלת ההחלטות – לשחררו לחלופת מעצר בפיקוחם של בני משפחתו. לא כל שכן קשה ההחלטה בעת חג פסח. יחד עם זאת, העורר עצמו במעשיו הוא שהביא לכך שאין ליתן בו עוד אמון שיכבד את תנאי השחרור ויקיימם.

הערר נדחה.