בש"פ 8880/06 אבי כהן נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגן הנשיא נ' הנדל) מיום 29.10.06 בב"ש 21902/06, בגדרה נתקבל ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (השופט י' שפסר) מיום 26.10.06 בב"ש 9024/06, בה נדחתה בקשתה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו בת"פ 4207/05.

ב.(1) ביום 25.8.06 הוגש כתב אישום כנגד העורר ואדם נוסף (להלן האחר) לבית משפט השלום בבאר שבע (ת"פ 4207/05), הכולל ארבעה אישומים. כתב האישום מייחס לעורר קשירת קשר לביצוע פשע, סחיטה באיומים, החזקת סכין, היזק בזדון, החזקת נשק, הדחה בחקירה, הפרת הוראה חוקית ואיומים – עבירות לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן עבירות של פגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.

(2) לפי הנטען בכתב האישום, לוותה המתלוננת מהעורר 1000 ₪. כמוסכם, היה עליה להחזיר לו 1,300 ₪ כעבור חודש, אולם היא לא עשתה כן. יצוין כבר עתה, כי במועדים המצוינים בכתב האישום התגוררו העורר והמתלוננת בדימונה.

באישום הראשון נטען, כי העורר והאחר קשרו קשר להניע את המתלוננת להחזיר לעורר את כספו תוך שימוש בכוח. נטען, כי בתחילת חודש אוגוסט 2005 הגיעו השניים לבית המתלוננת ויידו אבנים אל חלונותיו. עוד נטען באישום זה, כי ביום 2.8.05 או בסמוך לו הגיע העורר לבית המתלוננת, איים עליה כי ירצח אותה ודרש ממנה שתחזיר לו את הכסף ו - 5000 ₪ נוספים כריבית, תוך שהוא מצמיד סכין לצווארה.

באישום השני נטען, כי ביום 4.8.05 בשעה 18:00 הגיעו העורר והאחר בלוויית אדם נוסף לביתה של המתלוננת, ויידו אבנים לעבר חלונותיו. נטען, כי השלושה נשאו סכינים והעורר החזיק גם באקדח. עוד נטען, כי כעבור מספר שעות חזרו העורר והאחר למקום ואיימו שיזרקו רימון לבית המתלוננת, וכי גם במקרה זה נשאו אקדח. כתוצאה מהמעשים המתוארים נשבר חלון בבית המתלוננת.

כנטען באישום השלישי, ביום 4.8.05 מסרה המתלוננת הודעה במשטרה. נטען, כי חרף העובדה שביום 5.8.06 חתמו העורר והאחר על התחייבות שלא ליצור קשר עם המתלוננת במשך 30 יום, ביום 7.8.06 נסעו בסמוך לביתה תוך שהם מבצעים תנועות מפחידות לעברה, וצעקו לה שתשנה את עדותה במשטרה שאם לא כן "יראו לה מה זה ויפוצצו לה את הבית".

באישום הרביעי נטען, כי ביום 7.8.05 מסרה המתלוננת הודעה במשטרה בדבר המעשים המתוארים באישום השלישי. באותו מועד חתמו העורר והאחר על התחייבות נוספת שלא ליצור קשר עם המתלוננת. נטען, כי חרף התחייבות זו התקשרו לטלפון הנייד של המתלוננת ואיימו עליה שתשנה את עדותה אחרת ירצחו אותה. עוד נטען, כי ביום 21.8.05 הגיע העורר לביתה של המתלוננת, קילל אותה, איים עליה ונמלט רק לאחר שהזעיקה משטרה.

(3) בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של העורר והאחר עד לתום ההליכים (ב"ש 7422/05).

ג.בהחלטה מיום 4.9.05 (השופט נ' אבו טהה) נקבע, כי כנגד העורר והאחר קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם בכתב האישום, וכי חומרת המעשים המיוחסים להם, היסוד הסביר לחשש לשיבוש הליכי משפט ולהדחת עדים ועברם הפלילי המכביד מקימים עילת מעצר בעניינם. עם זאת נקבע, כי נוכח הבעייתיות בתשתית הראייתית, ניתן להסתפק בחלופת מעצר. משלא הוצגה חלופה ספציפית נדחה הדיון בעניינו של העורר ליום 5.9.05.

ד.לאחר דיון בחלופה המוצעת וחקירת הערב, הורה בית המשפט על שחרור העורר בתנאים כדלקמן: מעצר בית מלא בבית סבו בנתניה תחת פיקוח סבו וסבתו; הפקדת מזומן בסך 3,000 ₪; חתימה על ערבות עצמית בסך 15,000 ₪; חתימה על ערבות צד ג' בסך 15,000 ₪; איסור על יצירת קשר עם המתלוננת או עם עד תביעה אחר.

ה.ביום 16.10.05 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר (ב"ש 8771/05). נוכח גילם המבוגר של שבו וסבתו, ביקש העורר לעבור לדירה ששכר בנתניה. בהחלטה מיום 6.11.05 נעתר בית המשפט (השופט אבו טהה) לבקשה והורה על שינוי בתנאי השחרור כמפורט להלן: מעצר הבית שהושת על העורר – בוטל. העורר ידור בדירה ששכר, ואימו תחתום על ערבות צד ג' בסך 15,000 ₪. כן נאסר על המבקש להסתובב באזור שמהעיר באר שבע ודרומה.

ו.ביום 23.1.06 הגיש העורר בקשה נוספת לעיון חוזר (ב"ש 1645/06). בבקשה נטען, כי נוכח העובדה שאשתו ילדה זה מכבר ונוכח העובדה שהמתלוננת עזבה את דימונה, יש לאפשר לו לשוב ולהתגורר יחד עם משפחתו. בהחלטה מיום 9.3.06 נדחתה הבקשה. בית המשפט קבע, כי לא הובאו בפניו עובדות חדשות שיש בהן כדי להיעתר לבקשה. צוין, כי לא הוצגה תשתית עובדתית לביסוס הטענה בדבר השינוי במקום מגוריה של המתלוננת.

ז.בקשה דומה נדחתה בהחלטה מיום 16.8.06 (ב"ש 5032/06; השופט אבו טהה). ערר שהוגש על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ב"ש 21522/06) נדחה בהחלטה מיום 21.9.06 (השופט י' אלון).

ח.ביום 19.10.06 הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר בהחלטה בדבר שחרורו של העורר (ב"ש 9024/06). בבקשה נטען, כי בשלוש הזדמנויות במהלך החודשים אוגוסט-אוקטובר 2006 נצפה העורר בדימונה. נטען, כי בכך הפר את תנאי שחרורו. נוכח האמור ביקשה המשיבה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים ואת חילוט הערבויות שהופקדו על ידי העורר ואימו.

ט.בהחלטה מיום 26.10.06 (השופט שפסר) נקבע, כי קיימות ראיות לכאורה לכל שלוש ההפרות הנטענות, וכי בכך יש כדי ללמד כי "המשיב (העורר דהכא - א"ר) רומס שוב ושוב, ברגל גסה, את תנאי שחרורו בניגוד להחלטות מפורשות שהתקבלו בעניינו". יחד עם זאת נקבע, כי ניתן לאפשר לעורר להשתחרר שוב ממעצרו, שכן "יש לשקול בחיוב שחרור ממעצר של מפר הוראה חוקית, כשלא נתלוותה אליה עבירה נוספת". נוכח האמור הורה בית המשפט על שחרורו של העורר בתנאים שנקבעו בהחלטות בית משפט השלום מימים 5.9.05 ו - 16.11.05. כן הורה בית המשפט על הפקדת 5,000 ₪ נוספים במזומן ועל חילוט 3,000 ₪ מהסכום שהופקד בבית המשפט.

י.ביום 29.10.06 קיבל בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגן הנשיא הנדל) את ערר המשיבה (ב"ש 21902/06) על החלטת בית משפט השלום מיום 26.10.06, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. נקבע, כי אין המדובר בהפרה חד פעמית או סטייה קלה מתנאי השחרור, וכי העורר מוכיח לכאורה במעשיו שהוא מתייחס לתנאי השחרור בגדר המלצה בלבד. עוד נקבע, כי התנהגותו של העורר מובילה למסקנה שלא ניתן לסמוך עליו, ומקימה חשש ממשי להפרות עתידיות.

יא.מכאן הערר הנוכחי.

יב.(1) בערר נטען, כי העורר נכנס לדימונה לבקר את משפחתו ולא על מנת ליצור קשר כלשהו עם המתלוננת. בהקשר זה נטען, כי שגו בתי המשפט הקודמים בקבעם כי המתלוננת מתגוררת בעיר דימונה, שכן עברה לדור במרכז הארץ. לטענת העורר, גם פרוטוקול הדיון בתיק העיקרי מלמד על כך. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל מספיק לעובדה כי ממועד שחרורו לא עבר העורר עבירות כלשהן, ושאף להפרות לא נילוו עבירות נוספות.

(2) בדיון טען בא כוחו המלומד של העורר, כי התיק העיקרי כנגד העוררים החל להישמע, כי מזה שנה וחודשיים אין קשר בין העורר למתלוננת; מעצר עד תום ההליכים אינו מאוזן איפוא.

(3) באת כוח המדינה טענה, כי ההפרה – על פי דין – היא עילת מעצר עצמאית, וכרוכה בהיעדר אמון. במקרה דנא, שעה שהמגבלה היחידה שהוטלה על העורר שעה ששוחרר ממעצר הבית, היתה לא להדרים מבאר שבע – מגבלה שאינה קשה כלל ועיקר והוא הפר אותה, אין מקום לחזור וליתן בו אמון. באשר למתלוננת, יש קושי לאתרה, אך נמסר כי הדיונים בתיק הוקדמו לחודש זה.

יג.(1) העורר מעסיק את בית המשפט בעניין מעצרו מזה עת רבה. הוא הפר את האמון שניתן בו. כפי שציין השופט זמיר בבש"פ 3962/00 גאנם נ' מדינת ישראל , הפרה די בה "כדי להורות על מעצרו מחדש, ואין זה רק לסלק את הסכנה הצפויה מן הנאשם, אלא גם כדי להגן על המוסד שחרור מן המעצר בתנאים מגבילים". אכן, לא בכל מקרה הכרחי להחזיר נאשם למעצר, אך הפרתו של תנאי מתנאי הערובה היא עילה סטטוטרית למעצר (סעיף 21(א)(2)); ראו גם בש"פ 10696/05 לבנון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 3057/06 אברג'יל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת ארבל).

(4) ואולם, הנקודה העומדת במידה מסוימת לזכות העורר "שלא באשמתו", היא העובדה שהמשפט לא התקדם בקצב סביר בגלל בעיית התייצבותה של המתלוננת. אם לא תחול התקדמות בענין זה במהלך הדיונים במהלך חודש זה, סבורני כי יהיה מקום לפניה לעיון מחדש לבית המשפט המחוזי תוך הזמנת תסקיר; במקרה כזה יישקל מעצר בית מלא בהפקדות גבוהות. איני רואה לעת הזאת מקום לחזור לעידן הקודם של חופש תנועה גמור. אני נעתר איפוא חלקית לערר בגדרי האמור.