בש"פ 3200/08 חיים אמיד נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' ענבר ), אשר הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, לאחר שהעורר הפר את תנאי השחרור שהוטלו עליו.

2.

בבית משפט השלום בירושלים הוגש ביום 14.11.07 כתב אישום נגד העורר, המייחס לו מספר עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ושל הונאה בכרטיס חיוב בנסיבות מחמירות, וכן עבירות של שיבוש הליכי משפט. בכתב האישום נטען כי בעת ניהול סוכנות ביטוח בירושלים, העביר העורר כספים מלקוחותיו אל חשבון הבנק הפרטי שלו במקום לרכוש בהם פוליסות ביטוח. כן נטען כי העורר הוציא כספים מחשבונות הבנק הפרטיים של לקוחותיו ללא ידיעתם וללא אישורם, תוך שימוש במספר כרטיסי האשראי שלהם, והשתמש בכסף לתשלום עבור צרכיו הפרטיים, וכן לתשלום עבור פוליסות ביטוח של לקוחות אחרים שאת כספם נטל לעצמו. כמו כן, העורר זייף מסמכים שנחזו להיות פוליסות ביטוח, והזיופים התגלו רק לאחר שלקוחות שהיו מעורבים בתאונות גילו כי רכבם אינו מבוטח. כדי לטשטש מעשים אלו ולהכביד על גילויים, פנה העורר לסוכני ביטוח אחרים וביצע חלק מהמעשים באמצעותם, תוך שהוא משקר להם ביחס לזהותו ומציג את הפעולות כלגיטימיות. כתב האישום מונה עבירות רבות מסוג זה, שבוצעו על-פי הנטען כלפי מתלוננים רבים ושונים. מעבר לכך, נטען בכתב האישום כי העורר יצר קשר עם מתלוננים במטרה להכשיל את ההליכים המשפטיים נגדו.

3.

לאחר הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. מאחר שלא היתה מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה, התמקד הדיון בשאלת קיומה של עילת מעצר וחלופת מעצר. בית משפט השלום (כב' השופט ד' מינץ ) קבע כי מתקיימת עילת מסוכנות לגבי העורר, אשר המשיך במעשיו על-אף שנחקר במשטרה לא פעם ביחס לעבירות מסוג זה, והוזהר היטב. אשר לחלופת המעצר, מצא בית המשפט כי אופציה זו "אינה מושלמת", וכי העורר "יכול, אם ישתדל מאוד, לבצע עבירות מרמה נוספות במידה ולא יימצא מאחורי סורג ובריח". עם זאת, לאור התרשמות שירות המבחן כי להליכים קיימת השפעה מרתיעה על העורר, ולאחר שבחן בית המשפט את הערבים המוצעים, הגיע הוא למסקנה כי ראוי לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בנימוקיו ציין בית המשפט כי "המשיב יתקשה היום לבצע עבירות מהסוג המיוחס לו שעה שיהיה נתון במעצר בית בפיקוח מלא, תוך מתן ערובות קשיחות שירתיעו אותו".לפיכך הורה בית המשפט על שחרור העורר לחלופת מעצר בתנאים של "מעצר בית מלא" בבית הוריו, בפיקוחם ובפיקוח גרושתו, וכן אסר עליו "לעסוק בצורה כלשהי בענייני ביטוח". בתור ערבות, הפקיד העורר 20,000 ש"ח בקופת בית המשפט, חתם על התחייבות אישית בסך 30,000 ש"ח, ושלושת הערבים חתמו כל אחד על ערבות צד ג' בסך 10,000 ש"ח.

העורר ערר על החלטה זו בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' ס' הנשיא ע' חבש ), וזה דחה את הערר לאחר שאימץ את גישת בית משפט השלום. מאז ביקש העורר פעמים רבות לצאת מביתו לצרכים כאלה ואחרים, כגון אירועים משפחתיים, סידורים כספיים ופגישות עם באי-כוחו, והמדינה נעתרה לבקשות, כאשר כל יציאה הותנתה בליווי של אחד המפקחים.

4.

ביום 5.3.08 הגישה המדינה לבית משפט השלום בירושלים בקשה לעיון חוזר בהחלטת השחרור ולחילוט כספי ההפקדה והערבויות, כאשר הסיבה לכך נעוצה בהפרת תנאי הערובה על-ידי העורר. מסתבר כי לקוח נוסף שביטח את רכבו באמצעות העורר פנה אליו במהלך אוקטובר 2007, לאחר שרכבו נפגע, וביקש ממנו לטפל בתאונה. העורר דרש מהלקוח לשלם לו סכום של 1840 בגין "השתתפות עצמית". ברם, כשפנה הלקוח לחברת הביטוח התברר כי פוליסת הביטוח שלו מבוטלת מאז ספטמבר 2007. הלקוח שב אל העורר, וזה טען בפניו טענות כזב שונות, הבטיח לטפל בנושא, ואף הגדיל והציע לו ביטוח לשנה הבאה בעבור תשלום בסך של 3850 ש"ח. לאחר מכן ניצל המשיב יציאה שאושרה על-ידי בית המשפט ביום 26.2.08 "לצורך סידורים בביטוח הלאומי ובעירית ירושלים" כדי להיפגש עם הלקוח ולקבל ממנו את השיק בסך 1840 ש"ח, ובאותה פגישה אף ביקש מהלקוח להפנות אליו את חבריו, ואמר כי "אני אעשה להם ביטוח זול [...] ואתה תרוויח ממני". יומיים מאוחר יותר נפגשו שוב השניים, והעורר שב וביקש את הכסף – הפעם במזומן. לאחר עוד מספר ימים, בתאריך 3.3.08, העורר הנחה את הלקוח להגיע לבית בו שהה בתנאים של "מעצר בית" בתואנה כי הוא נמצא במקום במסגרת פגישת עסקים. לאחר שהלקוח הגיע, יצא אליו העורר וקיבל מידיו סך של 1,900 ש"ח עבור "השתתפות עצמית" וכן 2,200 ש"ח על-חשבון הביטוח "לשנה הבאה". בכל המפגשים האלה לא היה המשיב מלווה על-ידי המפקחים.

5.

בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד' מינץ ) קיבל את בקשת המדינה, ככל שנגעה למעצרו של המשיב, ודחה את בקשת חילוט הערבויות. בהחלטתו קבע בית המשפט כי החשש שהעורר יחזור לסורו אם לא ייעצר הוכח כמוצדק, וכי העורר מעל באמון שניתן בו. בית המשפט הדגיש כי ביסוד שחרורו הקודם של העורר עמדה התרשמות שירות המבחן ובית המשפט כי הליכי המשפט ירתיעו את העורר ויפחיתו את מידת הסיכון הנשקפת ממנו, אולם התקווה בעניין זה התבדתה. לפיכך נמצא כי אין מנוס אלא להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

6.

העורר הגיש ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים על החלטת המעצר. בית המשפט הנכבד קמא (כב' השופט י' ענבר ), מצא לאמץ את הגישה שננקטה בבית משפט השלום, ואישר את החלטתו לעצור את העורר עד תום ההליכים. בנימוקיו קבע בית המשפט כי אין מחלוקת בדבר הפרת העורר את תנאי הערובה פעמיים לפחות: בתאריכים: 26.2.08 ו-3.3.08. כן בחן בית המשפט את הראיות הנוגעות להפרות (ראיות הכוללות, בין היתר, הקלטות סתר שביצע הלקוח), וקבע כי עולה מהן לכאורה כי העורר שב וגבה כספים במרמה, תוך יצירת מצגי שווא בפני לקוחו. לאור זאת, ונוכח התחכום והשיטתיות בהן פעל העורר, קבע בית המשפט הנכבד קמא:

"נראה, איפוא, בבירור, כי מדובר בעורר שלא ניתן לסמוך עליו שיקיים את תנאי השחרור מרצונו. בהתחשב בכך שעבירות מסוג זה המיוחסות לעורר ניתנות לביצוע גם מביתו, באיזוק אלקטרוני לא יהיה כדי לקדם את פני הסיכון הנשקף ממנו. גם ניתוק טלפון לא יהיה אפקטיבי בנסיבות העניין, משום שהעורר יוכל להשתמש בטלפון אחר שאינו שלו. מאחר שאין אפשרות להצמיד בביתו של העורר משמרת משטרתית קבועה, איני רואה מנוס ממעצר של ממש".

7.

על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. טענתו העיקרית של העורר הינה כי בתי המשפט דלמטה החמירו עמו מעבר לנדרש, וניתן היה להסתפק בחילוט הערבויות, הפקדת ערבויות חדשות, הוספת איזוק אלקטרוני וניתוק מכשירי הטלפון שבבית. לדבריו מדובר במעידה חד-פעמית, ואין זה מידתי להורות על מעצרו עד תום ההליכים, מה גם שמשפטו עתיד להימשך עוד זמן רב. כן טוען ב"כ העורר כי הלה למד את לקחו כתוצאה משהותו במעצר (בו לא שהה אי-פעם בעבר) עד עתה. בנוסף טוען העורר, כי המעשים המפרים את תנאי השחרור אינם מהווים עבירה נוספת.

המדינה מתנגדת לשחרור העורר, ועמדתה היא כי שוב אין לתת בו אמון. בנוסף סבורה היא כי מעשי העורר מהווים עבירה נוספת, ובדיון בפניי נמסר כי בגין הפרה זו עומד להיות מוגש כתב אישום מתוקן נגד העורר.

8.

נקודת המוצא בענייננו הינה כי נגד העורר עומדת עילת מעצר בשל מסוכנותו. כך החליטו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בהליכים שהובילו לשחרורו של העורר לחלופת מעצר, והחלטה זו אינה עומדת כעת לביקורת, מה גם שהצדדים כלל אינם טוענים נגד צדקתה (ראו בש"פ 9425/02 בן יהודה נ' מדינת ישראל (12.11.02)). לגופו של עניין, אפילו נקבל כי העבירות מהסוג בו מואשם העורר אינן ברגיל מסוג העבירות המקימות עילת מעצר, הרי שטיבם ומספרם של האישומים נגדו מצביעים על מסוכנותו. בית משפט זה קבע כי בעבירות רכוש ומרמה קמה עילה למעצרו של נאשם בשל מסוכנות במקרים בהם המעשים מבוצעים "באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של עבריינים מספר, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים" (בש"פ 5431/98 רוסלן נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268, 272 (1998). ראו גם: בש"פ 59/08 בכור נ' מדינת ישראל , פיסקה 8 (לא פורסם, 6.2.08)). העורר עונה על תנאים אלו. כתב האישום, המגובה בראיות לכאורה, מייחס לעורר עשרות מעשי עבירה שנערכו באופן שיטתי ומתוחכם. מדברים אלו עולה מסוכנותו, אשר הצדיקה בעבר, וממשיכה להצדיק גם עתה, את מעצרו עד תום ההליכים נגדו.

9.

אשר להפרה, הרי שהיא מתבטאת, ראשית, ביציאתו של העורר מביתו ללא המפקחים, ועל כך אין חולק. מעבר לכך, מתבטאת ההפרה גם בביצוע לכאורה של עבירה נוספת מסוג העבירות בהן הואשם העורר מלכתחילה. בהקשר זה יש לציין כי ב"כ המדינה מסר שכתב אישום מתוקן עומד להיות מוגש בקרוב, ובו תופיע אף העבירה החדשה, אולם עיקר לענייננו הוא בכך שבית המשפט קמא בחן את הראיות לכאורה בעניין זה, ומצא כי עולה מהן שהעורר שב וניסה לגבות כספים במרמה, תוך יצירת מצגי שווא בפני לקוחו לפיהם הכספים מיועדים לתשלום עבור ביטוח, זאת בדומה למצגים שבאמצעותם נטען בכתב האישום כי הוציא במרמה סכומי כסף נכבדים מלקוחותיו הקודמים. על קביעה זו של בית המשפט הנכבד קמא לא באה כל טענה, וממילא לא נתבקשתי לבחון בשלישית את חומר הראיות בעניין זה, לאחר שהדבר נעשה על-ידי בתי-המשפט השלום והמחוזי.

10.

השאלה שלפנינו כעת הינה, האם חרף הפרת תנאי הערובה, יש עדיין סיבה כלשהי המצדיקה מתן הזדמנות נוספת לעורר על דרך של שחרורו בתנאים, תוך ניסיון להבטיח הפגת מסוכנותו. במסגרת זו יש לבחון, בנוסף למסוכנות שביסוד עילת המעצר המקורית, עליה עמדנו, גם את אופי ההפרה ואת נסיבותיו של העורר. הכלל שהתגבש בפסיקה בעניין זה, הוא כי הפרת חלופת מעצר בתנאי "מעצר בית" תוביל בדרך-כלל למעצר עד תום ההליכים, וכך גם ביצוע עבירה נוספת במהלך תקופת השחרור. זאת, בין היתר, נוכח הקושי לתלות בנאשם אמון לאחר שמעל כבר באמון בית המשפט והפר את תנאי הערובה שהוטלו עליו (בש"פ 3239/08 שוקרון נ' מדינת ישראל , פיסקה 14 (לא פורסם, 13.5.08); בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385, 392 (2000); בש"פ 3962/00 ג'אנם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.00)). בענייננו היה קושי מובנה כבר מלכתחילה ליתן אמון בעורר, שכן הוא שב וביצע את המעשים המיוחסים לו אף לאחר שנקרא אל המשטרה והוזהר לא פעם. ההחלטה לשחרר את העורר לחלופת המעצר באה רק בעקבות ההתרשמות כי אימת ההליכים נגדו ימנעו ממנו להפר את תנאי השחרור. אין חולק כי הנחה זו התבדתה. העורר עזב את ביתו ללא מפקחיו, ומהראיות לכאורה עולה כי ביצע שוב עבירה דומה לזו שבעטיה נעצר וממנה נובעת מסוכנותו. במצב דברים זה, לא ניתן לתלות בעורר את האמון הדרוש לשם שחרורו לחלופת מעצר, ואשר על כן אין מנוס ממעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. עם זאת, אין באמור כדי למנוע מהעורר לבקש בעתיד לעיין מחדש בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים, היה ומשפטו יתארך.

11.

נוכח כל האמור לעיל – הערר נדחה.