בש"פ 470/11 מדינת ישראל נ. אילן אשד

לפניי בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 3.2.2011 או עד למתן פסק דין בתיק פ"ח 1023/07 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפי המוקדם.

מקרה זה של המשיב מגיע פעם נוספת לפתחו של בית משפט זה. התיאור העובדתי תואר בהרחבה בהחלטות הקודמות שניתנו בעניינו של המשיב (ראו למשל: בש"פ 9594/07 מיום 18.12.2007; בש"פ 1246/08 מיום 25.2.2008; בש"פ 4072/08 מיום 27.7.2008; בש"פ 1063/09, בש"פ 1126/09 מיום 22.2.2009; בש"פ 7902/10 מיום 3.11.2010). בקליפת האגוז אציין כי נגד המשיב הוגש כתב אישום חמור המייחס לו שורה ארוכה של עבירות מין, ובהן מספר רב של עבירות של מעשה מגונה ועבירות אינוס. לפי המתואר בכתב האישום, במספר רב של מקרים גרם המשיב לנשים לקיים עמו אקטים מיניים, באמצעות כך שגרם להן להאמין שמדובר בחלק מהליך טיפולי שהן נוטלות בו חלק, באמצעות התחזותו לאדם הסובל מהפרעה נפשית, ובמקביל התחזות לפסיכיאטרית ופסיכולוגית המטפלות בו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, ולאחר שהוחלט לקבל בקשה זו (ראו בש"פ 3386/07, מיום 18.4.2007) ומשמשפטו לא הסתיים תוך תשעה חודשים, הוארך המעצר על ידי בית משפט זה שש פעמים. ביום 22.2.2009 ( בש"פ 1063/09, בש"פ 1126/09) החלטתי, לא בלי התלבטות, כי הגיע המועד לשחרורו של המשיב לחלופת מעצר. באותה החלטה ציינתי כי מן העבר האחד, העבירות המיוחסות למשיב הינן כאמור חמורות ביותר ויש בנסיבות בהן נעשו ובתחכום הרב בו הוצאו הן לפועל אף כדי להגביר את החשש ממסוכנותו. כך השתקף אף בתסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינו ואשר עמדו על הקושי הקיים, משתני אישיותו של המשיב המאופיינים במרמה, תחכום גבוה, העדר עכבות וקושי בשליטה על דחפים והבנת השלכות התנהגותו על קורבנותיו והפגיעה בהן, מה שהוביל לחשש כי המשיב יתקשה לעמוד בגבולות חיצוניים שיושתו עליו. עוד ציינתי, באותה החלטה, כי העיכוב שנוצר, באותה עת, בהתנהלות משפטו של המשיב נבע מבחירתו של זה להחליף את ייצוגו והוא אף הבין זאת ומשכך הסכים להארכת המעצר הקודמת שנתבקשה בעניינו. אך, מן העבר האחר סברתי כי אין יכולת להתעלם מעובדת היותו של המשיב עצור כבר מזה כמעט שנתיים ימים והשלכתה של תקופה זו על השיקולים בעניין מעצרו. על כן, החלטתי לאחר בחינת מכלול הנסיבות, כי על אף כל אותם נימוקים נגד שחרורו, נוטה הכף, נכון לאותו מועד, לכף החסד, היינו, כי הגיע המועד לשחרור המשיב לחלופת מעצר. בעקבות החלטתי זו הורה בית המשפט המחוזי (השופט ג' נויטל ) ביום 24.2.2009 לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בבית אימו בתנאים מגבילים. בהמשך בוטלו או שונו חלק מן התנאים המגבילים עד שבוטלו כליל המגבלות שחלו עליו במהלך היום, ובית המשפט המחוזי הורה על המשך מעצר הבית הלילי.

ביום 14.9.2010 נעצר המשיב שוב בחשד לביצוע עבירות, שבוצעו בנסיבות דומות לנסיבות בהן נעברו העבירות המיוחסות לו במסגרת כתב האישום נשוא בקשה זו. על כן, הגישה המבקשת בקשה חדשה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים. בעקבות הסכמה שהושגה בין הצדדים בהמלצת בית משפט זה, הוחלט במסגרת בש"פ 6870/10 ביום 28.9.2010 להאריך את מעצרו של המשיב בארבעים וחמישה ימים על מנת לברר את המצב לגבי כתב האישום הנוסף, ככל שיוגש ועל מנת לאפשר עריכת חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו. ביום 24.10.2010 הוגש כתב האישום הנוסף, במסגרתו מיוחסות למשיב עבירות של מעשים מגונים במרמה וניסיון למעשים מגונים במרמה וכן התחזות לפסיכולוג. בחלוף התקופה הוגשה בקשה נוספת להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, וביום 3.11.2010 (בש"פ 7902/10) הוחלט לקבל את הבקשה ומעצרו הוארך בתשעים ימים נוספים.

משפטו של המשיב לא הסתיים, ולכן בחלוף הארכת המעצר האחרונה, כמצוות סעיפים 61 ו-62 לחוק המעצרים, הוגשה בקשה זו שבפניי.

המבקשת טוענת כי מסוכנותו הרבה של המשיב נלמדת מהמעשים החמורים המיוחסים לו, ובייחוד מן העובדה כי לכאורה הוא חזר לסורו וניסה לבצע את אותן עבירות שבגינן הועמד לדין, וזאת כאשר היה משוחרר בתנאים. עוד היא מדגישה כי ביצוע עבירות, כאשר במקביל מתנהל משפטו, מלמד על כך כי המשיב מסוכן ביותר, אין לו מורא מפני החוק, ואין תחליף ראוי למעצרו. המבקשת סקרה את מהלך הדיונים בתיק העיקרי ומסקירה זו עולה כי ביום 1.4.2009 נסתיימה פרשת התביעה. פרשת ההגנה החלה לאחר מכן, אך למרות שהתקיימו כשבעה מועדי הוכחות, היא עדיין לא הסתיימה. נכון להיום קבועים מספר מועדים לחודש פברואר. בנוסף צוין בבקשה כי ביום 1.1.2011 הוגשה לבית המשפט בקשה לקביעת מועדי הוכחות נוספים, אך החלטה בבקשה זו טרם ניתנה.

בא כוח המשיב טוען כי שחרור המשיב למעצר בית בתנאים מגבילים הוכיח את עצמו בזמנו, ורק כאשר הוסר ממנו הפיקוח שבו ועלו חשדות חדשים כנגד המשיב. על כן, לטענתו, יש בשחרור בתנאים מגבילים ביותר כדי לאיין את המסוכנות הנטענת, ויהיה בכך כדי לאפשר למשיב לעבור הליך טיפולי. עוד הוא טוען כי לאור שביתת הפרקליטים והעיכובים המשמעותיים בניהול התיק ראוי לשחרר את המשיב בעת הזו לחלופת מעצר. בנוסף, לטענתו כתב האישום החדש הוגש מבלי שנערך למשיב שימוע כדין, וקיים סיכוי שכתב האישום יבוטל, ומכאן שייתכן ולביטול כתב האישום תהיה השלכה על בקשה זו.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

המעשים המיוחסים למשיב בכתב האישום המקורי חמורים ביותר ומעידים על מסוכנותו הרבה, על אף זאת לאור חלוף הזמן ונימוקים נוספים שפורטו בהחלטתי, סברתי בזמנו, כי יש מקום לשינוי נקודות האיזון, וראוי לשחררו לחלופת מעצר. בהמשך אף ניתנו לו הקלות רבות נוספות בתנאי שחרורו, עד אשר לפני מעצרו החדש, הוא לא היה תחת כל פיקוח במהלך שעות היום. אלא שבשלב זה ביצע המשיב לכאורה את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום הנוסף, שנעשו בנסיבות כמעט זהות לחלוטין לאלו שבהן לכאורה נקט באירועים המתוארים בכתב האישום המקורי. התנהגות חמורה שכזו ומעילה באמון בצורה כה חריפה, מלמדות על תעוזה שקשה לתאר. שנים רבות אני יושב על כס השיפוט, ונתקלתי במקרים רבים, אך עזות מצח וזלזול בבתי המשפט ובחוק כפי שעולה לכאורה ממעשיו של המשיב, לא רואים בכל יום. המשיב הוכיח כי אין מקום לתת בו יותר אמון, ובנסיבות העניין דומה כי מסוכנותו זועקת לשמיים, וכל רגע בו הוא לא מצוי מאחורי סורג ובריח, קיימת סכנה כי נשים נוספות ייפגעו ממעשיו החמורים.

הכלל שהתגבש בפסיקה הוא, כי ביצוע עבירה נוספת במהלך תקופת השחרור תוביל בדרך כלל למעצר עד תום ההליכים. זאת, בין היתר, נוכח הקושי לתלות במשיב אמון לאחר שמעל כבר באמון בית המשפט והפר את תנאי שחרורו (ראו בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385, 391 (2000); בש"פ 3200/08 אמיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.5.2008)). עמד על השיקולים בעניין זה חברי השופט ח' מלצר בבש"פ 3239/08 שוקרון נ' מדינת ישראל , פיסקה 14 (לא פורסם, 13.5.08):

"לאור שיקולים אלו, נקבע בהלכה הפסוקה הכלל לפיו הפרת תנאי שחרור גוררת בעקבותיה בדרך-כלל מעצר עד תום ההליכים ללא שחרור נוסף לחלופת מעצר, ובייחוד כך הדין בהפרת תנאי "מעצר בית" ובביצוע עבירה נוספת במהלך תקופת השחרור ... כמובן שאין המדובר במעצר חובה. נוכח עליונות זכותו של הנאשם לחירות, הדגיש בית משפט זה חזור והדגש כי הפרת תנאי שחרור אינה מחייבת אוטומטית את השמתו של הנאשם מאחורי סורג ובריח, וההחלטה בעניין זה מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, אשר יבחן את נסיבות העבירה המקורית, נסיבות העבריין וטיבה של ההפרה ... במסגרת שיקול הדעת השיפוטי יש לעמוד איפוא על אופייה של עילת המעצר המקורית נגד הנאשם, על מאפייני הנאשם ועל אופי ההפרה של תנאי השחרור, ואזי יש לבחון האם חרף ההפרה ניתן עדיין לתת מידת אמון כזו בנאשם, אשר יש בה כדי להצדיק מתן הזדמנות נוספת על-דרך של שחרורו בתנאים, תוך הפגה אפשרית של החשש העומד ביסוד עילת המעצר. בבחינה זו, "ככל שהחשש מפני שחרורו של הנאשם קל יותר, וככל שהפרת תנאי הערובה על ידו היא נקודתית ומתונה יותר, כן יקל ליתן הזדמנות נוספת לשחרור חלופת מעצר, ולהיפך" ... עם זאת, נוכח היסודות הכלליים עליהם עמדנו, תוצאת האיזון תהיה במרבית המקרים – אך לא בכולם – מעצרו של הנאשם ללא שחרורו לחלופת מעצר " (הדגשה שלי - ס' ג'' ).

במקרה דנן, בו המשיב חזר לסורו וביצע לכאורה מעשים כמעט זהים למעשים בהם הוא מואשם בכתב האישום המקורי, ברור הוא שאין מקום לשחררו לחלופת מעצר, וחובה להשאירו מאחורי סורג ובריח. כמו כן, לאור מעשיו החמורים הנטענים בכתב האישום המקורי והחדש, והמעילה הקשה באמון, תוך זלזול בוטה בבתי המשפט ובחוק, לא שוכנעתי כי יש בתנאים המגבילים שנקבעו בחלופת המעצר המקורית, אליה שוחרר המשיב, כדי לאיין את מסוכנותו הרבה, כפי שציין חברי השופט י' דנציגר בעניינו של המשיב בבש"פ 7902/10:

"עיון בעובדות המתוארות בכתב האישום החדש מעלה דפוס פעולה מתוחכם ומניפולטיבי ביותר. התעוזה הרבה הכרוכה בביצוע מעשים אלו במהלך התנהלות משפטו של העורר בגין מעשים דומים אם לא זהים, מעידה לפי דעתי על רמת מסוכנות גבוהה ביותר הנשקפת מן המשיב כלפי הציבור ואין בשאלה האם עבר או לא עבר המשיב התעללות בעברו כדי לשנות ממסקנה זו. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מן המשיב, אף לא בתנאים המגבילים שנקבעו בחלופת המעצר המקורית אליה שוחרר המשיב".

מכאן שבאיזון בין כלל השיקולים ברור הוא שאין מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, ולאור מעשיו נראה כי רק שהייה מאחורי סורג ובריח יש בה כדי לאיין את מסוכנותו הרבה.

לצד זאת, אציין כי הצדדים ובית המשפט המחוזי מתבקשים לעשות כל מאמץ על מנת לזרז את קצב הדיונים בתיק זה, ולקבוע מועדים נוספים בזמן הקרוב, וזאת על מנת שתהיה התקדמות משמעותית בניהול התיק בשלושת החודשים הקרובים.

לאור האמור לעיל, אני מאריך בזה את מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 3.2.2011 או עד למתן פסק דין בתיק פ"ח 1023/07 בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, לפי המוקדם.