בש"פ 10316/08 יניב גולן נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט נ' זלוצ'ובר ) מיום 30.11.2008 בב"ש 22207/08 על פיה נקבע כי יחולטו העירבון וחלק מההתחייבות העצמית שהפקיד העורר וכי על העורר להפקיד סכום זה וסכום כספי נוסף בקופת בית המשפט עד ליום 1.12.2008.

1.

ביום 3.3.2008 הוגש לבית משפט השלום באילת כתב אישום נגד העורר, במסגרתו יוחסו לעורר עבירות של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, שימוש בכוח או באיומים למנוע מעצר, איומים, העלבת עובד ציבור ונהיגה בשכרות. בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

2.

ביום 5.3.2008 הודה העורר במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב אישום מתוקן, הורשע ונשלח לתסקיר שירות המבחן בעניין המלצות לעונש. במסגרת הסדר הטיעון שוחרר העורר בתנאים מגבילים למעצר בית מלא בבית אמו בקרית חיים ובפיקוחה. להבטחת תנאי השחרור קבע בית משפט השלום כי העורר יפקיד שתי ערבויות צד ג' בסכום של 4,000 ₪ כל אחת, התחייבות עצמית בסכום של 30,000 ₪ והפקדה כספית בסכום של 2,000 ₪. בנוסף, נפסל רישיון הנהיגה של העורר עד תום ההליך.

3.

ביום 7.7.2008 הוגש תסקיר שירות המבחן לעניין העונש. העורר ביקש לבחון צירופם של תיקים נוספים התלויים ועומדים נגדו, ולכן הדיון נדחה ליום 14.7.2008 ופעם נוספת ליום 23.9.2008.

4.

ביום 23.9.2008 נשמעו טיעונים לעונש. בנוסף, המשיבה הגישה בקשה לעיון חוזר, חילוט ערבויות ומעצר עד תום ההליכים. בקשה זו התבססה על כך שביום 11.4.2008 הפר העורר את תנאי שחרורו בערובה עת נתפס על ידי משטרת מעלה אדומים כשהוא נוהג ברכב למרות שרישיונו נפסל. בנוסף, ברכב נמצאו סמים. עוד נטען כי העורר הכשיל את השוטרים כשהזדהה בפרטי אחיו. במקרה נוסף, ביום 7.5.2008 הפר העורר את תנאי שחרורו כאשר נערכה ביקורת של המשטרה בכתובת מעצר הבית. העורר לא שהה במקום ונאמר לשוטרים כי נסע לאילת. בחדרו נמצאו סמים. המפקחת לא הודיעה למשטרה על ההפרות האמורות.

5.

בית משפט השלום באילת (כבוד השופט א' יקואל ) קבע כי לנוכח השתהותה הרבה של המשיבה בהגשת הבקשה, אין לקבלה בכל הנוגע למעצרו של העורר. יחד עם זאת, החליט בית המשפט לחלט את כלל הערבויות וההפקדות שניתנו כביטחונות. עוד קבע כי להבטחת תנאי השחרור תיחתם ערבות צד ג' חדשה בסכום של 150,000 ₪ ובנוסף ערבות עצמית בסכום של 100,000 ₪ וכן יופקד סכום של 3,000 ₪.

6.

במסגרת ערר שהגיש העורר ביטל בית המשפט המחוזי את ההחלטה בדבר חילוט ההתחייבות העצמית וכל הערבויות והעירבון, זאת נוכח האיחור בהגשת הבקשה על ידי המשיבה. תחת זאת נקבע כי יחולט העירבון בסך 2,000 ₪ וכן מתוך ההתחייבות העצמית יחולט סכום של 8,000 ₪ אותו על העורר להפקיד בקופת בית המשפט עד ליום 1.12.2008 בשעה 12:00. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי על העורר להפקיד סך של 3,000 ₪ על פי החלטת בית משפט השלום, עד ליום 1.12.2008, וכי אם לא יופקדו הסכומים האמורים עד לתאריך שנקבע, ייעצר העורר. בית המשפט המחוזי סירב לבקשת ב"כ העורר לדחות את מועד ההפקדות.

7.

לטענת העורר, החלטתו של בית המשפט המחוזי לוקה בחוסר סבירות קיצוני, אינה מתחשבת כלל בנסיבותיו של העורר אשר שוהה במעצר בית מלא מיום 5.3.2008 ומשכך אין לו יכולת כלכלית לשלם ולו מעט מן הסכומים שנקבעו. אביו של העורר עיוור ואינו עובד. גם אמו של העורר אינה עובדת. מצבה הכלכלי של משפחתו גרוע ואין בידם לסייע לו לשלם את הסכומים שנקבעו.

8.

העורר מבקש כי יינתן לו זמן סביר לשלם את הסכומים האמורים כתנאי להבטחת שחרורו ממעצר.

9.

בדיון שלפניי טען ב"כ העורר, עו"ד ג' נגר, כי ההחלטה בעניין החילוט אינה יכולה לעמוד, וזאת בהתבסס על החלטתו של בית משפט זה (כבוד השופט א' לוי ), בבש"פ 9510/08 אוחנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.11.2008) שם נקבע כי לחילוט פן "עונשי" ולכן כל עוד לא הוגש כתב אישום והעורר לא הורשע בגין ההפרות המיוחסות לו, מוטב להימנע מחילוט כספים שהופקדו כתנאי לשחרור ממעצר.

10.

עו"ד נגר הוסיף וטען כי בית משפט השלום קבע שאם לא יופקד הסכום של 3,000 ₪, על המדינה להגיש בקשה נוספת. בקשה כזו לא הוגשה בפרק הזמן שבין החלטה זו לבין הדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי (משך כחודשיים ימים). בית המשפט המחוזי, לטענת עו"ד נגר, בקובעו כי משלא הופקדו הכספים על פי החלטת בית משפט השלום דין העורר להיעצר, ללא בקשה נוספת מטעם המשיבה, פסק בדבר שלא נטען בערר ולמעשה החמיר את מצבו של העורר לעומת מצבו על פי החלטתו של בית משפט השלום. בהתבסס על האמור לעיל מבקש עו"ד נגר לבטל את החילוט שגזר בית המשפט המחוזי וכן לדחות את מועד ההפקדה של 3,000 ₪.

11.

מנגד, ב"כ המשיבה, עו"ד ש' כהן, טען כי הליך זה הינו דוגמא עד כמה נאשם יכול למתוח את גבולותיו של ההליך הפלילי. על אף שהעורר לא הפקיד את הכספים שנדרש כתנאי להישארותו במעצר בית, הוא לא התייצב למעצרו והוא גם לא התייצב לדיון שלפניי מחשש שייעצר. לדברי עו"ד כהן, גם אם נתעלם מהחלטתו האמורה של כבוד השופט א' לוי, הרי שהיה על העורר להפקיד סך של 3,000 ₪ באופן מיידי, וזה לא הופקד. עוד הוסיף עו"ד כהן כי למעשה מדובר בבקשה לדחיית מועד התשלום אולם בפועל מזה שלושה חודשים (מאז החלטתו של בית משפט השלום) העורר לא הפקיד את הכסף. סכום ההפקדה נועד על מנת שניתן יהיה להסתפק בחלופת מעצר, אולם הסכום לא הופקד ולכן על העורר להיות במעצר.

12.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי בדין ניתנה. סעיף 44 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) קובע את סמכותו של בית המשפט לשחרר נאשם אשר נתון במעצר בערובה. תפקידה העיקרי של הערובה הינו לשמש אמצעי חלופי למעצרו של אדם, משהיא מאפשרת, במקרים מתאימים, פגיעה פחותה בחירותו האישית של האדם, תוך השגה, בה בעת, של מטרות המעצר, בין טרם הגשת כתב אישום, ובין לאחר הגשתו [בש"פ 4972/07 פואז נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 20.3.2008)]. סעיף 51 לחוק המעצרים קובע מהן תוצאות הפרת תנאי השחרור בערובה, ואלו הן:

"(א) שופט הדן בענינו של משוחרר בערובה, שהובא לפניו בשל הפרת תנאי מתנאי השחרור, רשאי להורות על חילוט הערבות, ואם התגבשה עילת מעצר, לעצרו או לשחררו בערובה בתנאים שיקבע;

(ב) נוכח שופט כי משוחרר בערובה הפר תנאי מתנאי השחרור וכי לא ניתן להביאו בפניו, רשאי הוא להורות על חילוט הערבות."

13.

אשר לטענתו של עו"ד נגר לפיה לא היה מקום להורות על חילוט הערבות שכן העורר לא הורשע בגין הפרת תנאי השחרור, איני מסכים עם טענה זו ומכל מקום איני רואה צורך להכריע בה במקרה דנן. ראשית, משום שמעיון בפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום מיום 23.9.2008 כמו גם בהחלטת בית המשפט מאותו יום, עולה כי כלל לא הייתה מחלוקת על כך שהעורר הפר פעמיים את תנאי השחרור. שנית, טענה זו כלל לא נטענה במסגרת הערר והיא עלתה לראשונה בשעת הדיון; שלישית, מעיון בפסיקה לא עולה שבתי המשפט עשו שימוש בסמכותם על פי סעיף 51 לחוק המעצרים רק כאשר הוגש כתב אישום בגין הפרת תנאי השחרור [ראו למשל: בש"פ 10533/05 אבו דין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.12.2005) (להלן: עניין אבו דין ); בש"פ 5755/00 אבו סנינה נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 560 (2000)]. לפיכך, לא ראיתי פסול בהחלטותיהם של בית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי בדבר חילוט ההפקדה וההתחייבות העצמית, כולה או חלקה.

יצויין, כי מטרת הפקדת הערבות היא בראש ובראשונה להרתיע את הנאשם מפני הפרת תנאי השחרור (עניין אבו דין ). יפים לעניין זה דבריו של חברי, כבוד השופט ח' מלצר , בבש"פ 3239/08 שוקרון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.5.2008):

"האמצעי של תנאי השחרור, ובייחוד של 'מעצר הבית', נועד להפחית, ככל האפשר, את הפגיעה בחירותם של הנאשמים שקיימת נגדם עילת המעצר. אולם כדי שניתן יהיה להשתמש באמצעי זה, יש צורך להבטיח כי הוא יהיה יעיל ומטרתו תושג. מוסד השחרור מן המעצר בתנאים מגבילים מבוסס על ההנחה שהנאשמים יקיימו את תנאי השחרור, בין היתר בשל החשש שההפרה תחזיר אותם למעצר. סלחנות מוגזמת להפרת תנאי השחרור עלולה לעודד בעקיפין את ההפרות, ובכך לפגום ביעילותו של האמצעי שקבע המחוקק כדי להגן על חירותו של הנאשם... דלדול כוחה של חלופת המעצר להשיג את מטרתה יוביל לצמצום האפשרות לעשות שימוש באמצעי זה, וכפועל-יוצא מכך יתגבר הכורח - הלא רצוי - להיזקק למעצר מלא מאחורי סורג ובריח."

הנה כי כן, מטרתה של הערבות (כהגדרתה בסעיף 41 לחוק המעצרים) הינה, בין היתר, להרתיע את הנאשם מהפרת תנאי שחרורו. כחלק מהמטרה ההרתעתית, יש מקום - במקרה שבו הופרו תנאי השחרור - לחלט את הערבויות, וכך נקבע במפורש על ידי המחוקק בסעיף 51 לחוק המעצרים. לפיכך, משאין חולק כי העורר הפר - ולא פעם אחת - את תנאי השחרור בערובה, איני רואה כל פסול בהוראה על חילוט הכספים שהופקדו על ידי העורר למטרה זו עצמה.

14.

אשר לטענה כי בית המשפט המחוזי "הרע" את מצבו של העורר לעומת מצבו על פי החלטתו של בית משפט השלום, גם עם טענה זו אין בידי להסכים. בית משפט השלום הורה על חילוט סכום ההפקדה בסך 2,000 ₪ וכן חילוט ערבות צד ג' וההתחייבות העצמית. כמו כן הורה על הפקדת ערבות צד ג' נוספת בסך 150,000 ₪, התחייבות עצמית נוספת בסך 100,000 ₪ והפקדה נוספת בסך 3,000 ₪. בית משפט השלום לא קבע מועד להפקדת הערבויות (מלבד ההפקדה העצמית בסך 3,000 ₪ שהוא קבע שתופקד בתוך 7 ימים). יחד עם זאת, חוק המעצרים אינו מותיר חלל ריק בעניין זה והוא קובע, בסעיף 47:

"(א) שוחרר אדם בערובה ולא המציאה במועד שנקבע, ייעצר ויובא בפני שופט תוך 24 שעות מעת מעצרו;

(ב) היתנה השופט את השחרור בהמצאת ערובה, ולא הומצאה הערובה במועד שנקבע, יובא העצור בפני שופט תוך 24 שעות מתום המועד האמור.

(ג) לא קבע השופט מועד להמצאת הערובה ולא הומצאה הערובה, יובא העצור בפני שופט תוך 48 שעות מעת מתן החלטה.

(ד) מיד עם המצאת הערובה הנדרשת ומילוי תנאי הערובה, ישוחרר האדם ממעצרו."

15.

משלא קבע בית משפט השלום מועד להפקדת הערבויות, ניתן היה לעצור את העורר בתוך 48 שעות ממועד מתן ההחלטה. לכן צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי "אם חולט הסכום שהופקד ונקבע שיש להפקיד סכום נוסף, אי הפקדת הסכום שקבע כב' בית המשפט קמא, צריכה להביא למעצרו של העורר ואין להמתין לבקשות נוספות מצד המדינה בעניין זה". בית המשפט המחוזי ביקש להבהיר את מועד ההפקדה, ולמעשה הוא בא לקראת העורר בכך שלמרות שחלפו למעלה מחודשיים מאז החלטתו של בית משפט השלום, הורה כי יוארך המועד להפקדת הסכום שקבע בית משפט השלום וזאת עד ליום 1.12.2008 בשעה 12:00. גם בהחלטה זו איני רואה כל פסול, ואיני סבור כי החלטה זו "הרעה" את מצבו של העורר, אלא להפך.

16.

בנסיבות אלה, משלא הופקדו הסכומים שנקבעו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ניתן וראוי היה לעצור את העורר. בל נשכח כי העורר בענייננו כבר הודה במיוחס לו והורשע על פי הודאתו, ואין עומדת לו עוד חזקת החפות. מסיבה שאינה ברורה, לא עשתה המדינה דבר על מנת לבצע את צו המעצר בעניינו של העורר עד עצם היום הזה, על אף שחלפו שלושה חודשים מאז החלטתו של בית משפט השלום ושבועיים מאז החלטתו של בית המשפט המחוזי. סבורני כי מן הדין שהעורר ייעצר, בהתאם להוראות המחוקק בחוק המעצרים, וכפי שאף קבע בית המשפט המחוזי. בהתאם לסעיף 47(ד) לחוק המעצרים, לכשימציא העורר את הערובה הנדרשת, הוא ישוחרר ממעצרו.

סוף דבר, הערר נדחה.