בש"פ 10533/05 מחמד אבו דין נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן) בה נדחה הערר שהגיש העורר על החלטת בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו שהחליט לחלט את הפיקדון הכספי אשר הפקיד העורר כתנאי לשחרורו בערובה.

1.נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף. עוד בטרם הגשת כתב האישום, בדיון בבקשת המשיבה לעצור את העורר במעצר ימים, הורה בית משפט השלום לשחררו למעצר בית בבית אחיו. לאחר שהעורר נתפס כשהוא מפר את תנאי מעצר הבית, בכך שנסע על אופנוע (בו נהג אדם אחר), ובעקבות הגשת כתב האישום נגדו, הורה בית המשפט לתעבורה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו, וכן לחלט לטובת המדינה את הסכום של 5,000 ש"ח שהפקיד העורר כערובה, לפי סעיף 51(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). ערר שהגיש העורר לבית המשפט המחוזי בנוגע למעצרו עד תום ההליכים ולחילוט הערובה נדחה, כאשר ביחס לחילוט ציין בית המשפט המחוזי כי לא מצא כל טעם בהחלטת בית המשפט. ביני לביני הורשע העורר ונגזר עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של שישה חודשים, עונש מאסר על תנאי של שמונה חודשים שלא ינהג בעת פסילה או בהיותו בלתי מורשה לנהיגה למשך שלוש שנים, פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 15 חודשים, וכן קנס בסך 1,000 ש"ח. בית המשפט הפנה את העורר לבחינה האם הוא יכול לרצות את המאסר בדרך של עבודות שירות, ושחררו למעצר בית.

מכאן הערר שבפניי, המופנה כנגד דחיית עררו של העורר על ההחלטה לחלט את הערבות בסך 5,000 ש"ח שהפקיד כתנאי לשחרורו לחלופת מעצר.

לאור הוראת סעיף 57 לחוק המעצרים הוריתי, לאחר שהגיעה תשובה מאת המשיבה, על דיון בערר. לבקשת בא כוח העורר, שוחרר העורר מהתייצבות לדיון.

2.באת כוח העורר טוענת כי בית המשפט לתעבורה החליט על חילוט הערבות כאילו מדובר בסמכות חובה, מבלי להפעיל שיקול דעת, המאפשר לו לחלט רק חלק מהערבות. לדבריה, יש להתחשב באופן ההפרה- ההפרה לא הייתה כרוכה בנהיגה, שהיא הסכנה הנשקפת מן העורר, וכן להתחשב בכך שהיה בדרכו לבית החולים. עוד מוסיף בא כוח העורר, כי מדובר באדם נטול אמצעים וללא עבר פלילי.

בא כוח המשיבה טוען כי ההחלטה לחלט את הערבות היא סבירה וראויה בנסיבות העניין. העורר, למרות גילו הצעיר, צבר עשרות הרשעות תעבורה בעבירות חמורות, ונידון לשני עונשי פסילה ולעונש מאסר על תנאי. למרות זאת הוא נתפס נוהג בזמן הפסילה, ואף הפר את תנאי השחרור. הזלזול שגילה העורר ביחס לצווי בית משפט הצדיק את חילוט סכום הערבות שהפקיד העורר כבטוחה למילוי תנאי השחרור.

3.לאחר שעיינתי בערר ובתגובה, ושמעתי את טענות הצדדים בפניי, נחה דעתי כי דין הערר להידחות. מטרת הפקדת הערבות היא בראש ובראשונה להרתיע את הנאשם מפני הפרת תנאי השחרור. לשם יעילות ההרתעה, שומה על בית המשפט לחלט את הערבות, כולה או חלקה, לטובת אוצר המדינה, במקרה בו מופרים תנאי השחרור. אכן, לבית המשפט נתונה הסמכות להורות על חילוט חלקי של הערובה (בש"פ 8626/04 צו'סקין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 10.10.04); י' קדמי על סדר הדין בפלילים (חלק ראשון, תשס"ג) 303). סכום החילוט עליו מחליט בית המשפט נקבע בהתחשב במהות האישומים כנגד הנאשם ובאופי הפרת תנאי השחרור על ידו (ראו בש"פ 8626/04 הנ"ל ). במקרה שלפניי, העורר גילה זלזול רב כלפי החלטות בית המשפט, המתבטא לא רק בהפרה תנאי מעצר הבית אלא גם באופי העבירות בהן הורשע, הכוללות נהיגה בזמן פסילה, ובהרשעות הרבות שצבר העורר בעבירות תעבורה בזמן קצר ביותר. מדובר באדם אשר בית המשפט לתעבורה שגזר את עונשו ציין לגביו כי "...חובת הציות לחוק אינה נר לרגליו בלשון המעטה". כן יש להתחשב בכך שסכום הערבות אותו נדרש העורר להפקיד לשם שחרורו לא היה סכום גבוה מלכתחילה, ובכך שהעורר לא הביא כל ביסוס לטענתו שהיה בדרכו אל בית החולים, טענה שגם לו הוכחה, ספק רב אם היה בה כדי להשפיע על חילוט הערבות. לאור כל זאת, אינני מוצאת להתערב בהחלטות הערכאות דלמטה, לפיהן חולט מלוא סכום הערבות.

הערר נדחה.