בש"פ 4901/05 חמזה סלים נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת נ' אהד) בב"ש 91633/05 מיום 22.5.05 לפיה נעצר העורר עד לתום ההליכים כנגדו.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות של שוד, גניבה, תקיפה ואיומים. כתב האישום מונה שלושה אישומים. באישום הראשון, נטען שהעורר, ביחד עם אחר, נסעו במונית שרות ובמהלך הנסיעה, הכה העורר את אחד הנוסעים ואיים עליו כי ידקרהו. המתלונן פנה אל העורר מספר פעמים וביקש כי יחדל ממעשיו, אולם העורר התיישב על ברכיו של המתלונן ותוך שהוא מאיים עליו בסכין אמר לו כי אם רצונו בשקט עליו לשלם לו. העורר שדד מן המתלונן, מכשיר פלאפון, מצת ומזומנים בסך של 2,700 ₪. בסיום הנסיעה משהמתלונן דרש להשיב את רכושו, הכה אותו העורר בפניו ונמלט מהמקום. באישום השני מתואר מקרה בו העורר, ביחד עם האחר, ביקשו מעובר אורח לשוחח במכשיר הפלאפון שלו וכשזה נענה למבוקשם, נטלו את מכשיר הפלאפון ונמלטו מהמקום. באישום השלישי נטען שהעורר, ביחד עם האחר, שדדו באלימות ובאיומי סכין, ארנק ומכשיר פלאפון מעובר אורח.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. לאחר קבלת תסקיר מבחן, ביום 6.12.04, שחרר בית המשפט המחוזי את העורר למעצר בית חלקי בבית דודו בסילוואן שבירושלים. במסגרת זו הותר לעורר לצאת לעבודה בימים א'-ה' בין השעות 7:00 ל 17:00 וביום ו' בין השעות 7:00 ל 12:00.

4.

ביום 10.5.05 בשעה 00:30 נתפס העורר על-ידי סיור משטרה שגרתי, כשהוא שוהה יחד עם שלושה אחרים ברכב בתל אביב. על רקע הפרת תנאי השחרור, הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר בהחלטה.

5.

בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בית המשפט ציין בהחלטתו כי העורר מסר לשוטרים כי הוא היה אמור להיות במעצר בית בראס אל עמוד בירושלים בעוד שעל פי ההחלטה הקודמת, הוא היה אמור להיות במעצר בית אצל דודו בסילוואן. בנוסף, העורר הפר את תנאי השחרור בהפרה מהותית משנמצא כי שהה מחוץ לבית במשך מספר שעות וכי היה בכוונתו להיכנס למועדון באזור תל אביב. בית המשפט קבע, כי משהפר העורר את תנאי השחרור, לא ניתן לתת בו אימון שישמור עליהם בעתיד. על כן, הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. כמו כן, הורה בית המשפט על חילוט הערבות בסך של 7,500 ₪ אשר הופקדה על-ידי העורר.

6.

בפני טוען העורר כי טעה בית המשפט קמא בכך שקבע כי העורר נמצא במעצר בית בכתובת שונה מזו שבה היה עליו להיות על-פי ההחלטה הקודמת. העורר אמנם אמר במשטרה כי הוא שוהה בבית דודו בראס אל עמוד, אך לטענתו, בין השכונות סילוואן וראס אל עמוד ישנם חלקים חופפים, ובדבריו במשטרה התכוון לומר כי היה בבית דודו בסילואן. העורר מוסיף וטוען כי הפרת תנאי מעצר הבית איננה מהותית ואינה מעידה על מסוכנותו. לטענתו, ניתן לשוב וליתן בו אמון ולשוב ולשחררו לחלופת מעצר. כמו כן, מבקש העורר לבטל את חילוט הערבות.

7.

המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערר. לטענתה, העורר הפר את האמון אשר ניתן בו ולא ניתן לשחררו לחלופת מעצר. המשיבה מדגישה כי העורר נתפס כשהוא שיכור ונוכח העובדה כי העבירות המיוחסות לו בוצעו על רקע של שכרות, מתחזקת טענתה כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בנוסף, הדגישה המשיבה כי העורר שהה בתחנה המרכזית בתל אביב מקום בו ביצע חלק מהעבירות המיוחסות לו.

8.

דין הערר להידחות. גם אם נקבל את טענת העורר כי הימצאותו בבית דודו בראס אל עמוד אין בה משום הפרת תנאי השחרור, עובדה היא שהעורר הפר את תנאי המעצר כאשר נמצא בשעה חצות וחצי בתל אביב, בעוד שעל פי תנאי שחרורו, היה עליו להיות במעצר בית מלא בירושלים החל מהשעה 17:00. מקובלת עלי גם טענת המשיבה, שמדובר בהפרה מהותית של תנאי המעצר. זאת, הן לאור ריחוק המקום בו העורר נתפס לבין מקום מעצר הבית, הן לאור העובדה שהעורר היה, בעת שנתפס, שיכור והן לאור כך שהעורר נתפס באזור התחנה המרכזית בתל אביב, מקום בו, נעברו על ידו העבירות בשניים מתוך שלושת האישומים נשוא כתב האישום.

9.

המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום הנם מעשים חמורים אשר מעידים על מסוכנותו של העורר. כנגד העורר אף עומדת חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן – חוק המעצרים). מסוכנותו של העורר מתחזקת נוכח עברו הפלילי בעבירות רכוש ואלימות. חרף זאת, בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו הקודמת כי ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר בדרך של חלופת מעצר ונתן אמון בעורר כי יקיים את תנאי חלופת המעצר. משהפר את תנאי השחרור, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי לא ניתן לסמוך עליו שיקיים את תנאי שחרורו בעתיד. בנסיבות אלו, לא ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר בדרך של חלופת מעצר ואין מנוס מלעוצרו עד לתום ההליכים.

10.

זאת ועוד, משהפר העורר את תנאי מעצר הבית עומדת כנגדו עילת מעצר נוספת לפי סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים. עילה זו אינה כפופה, בניגוד לעילות האחרות, לחובה לבחון חלופת מעצר (סעיף 21(ב) סיפא לחוק המעצרים). אכן, חרף היעדרה של חובה לבחון חלופת מעצר, גם במקרים כאלו רשאי בית המשפט לבחון חלופת מעצר והוא אינו חייב להחזיר נאשם למעצר ממנו שוחרר בתנאים מגבילים בכל מקרה בו הנאשם מפר את תנאי השחרור. אולם, ברוב המקרים הפרת תנאי השחרור משמיטה את הבסיס מתחת לאמון שניתן בנאשם. בבש"פ 3962/00 ג'אנם נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נקבע לעניין זה:

"...בדרך כלל, כאשר נאשם מפר את תנאי השחרור מן המעצר, יש הצדקה לבטל את השחרור ולהחזיר את הנאשם למעצר. שהרי השחרור מן המעצר מתבסס, בראש ובראשונה, על האמון שבית המשפט רוחש לנאשם, שלא ינצל את השחרור כדי לעבור עבירה ולא יפר את תנאי השחרור. אם הנאשם הפר את תנאי השחרור, יש בכך הוכחה שאין הוא ראוי לאמון של בית המשפט, ודי בכך כדי להורות על מעצרו מחדש".

במקרה הנוכחי, אני סבור, כפי שהובהר לעיל, שצדק בית המשפט המחוזי כאשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בנסיבות העניין, אין גם הצדקה לבטל את חילוט הערבות.

הערר נדחה.