רע"ב 11160/07 מדינת ישראל נ. מרדכי ביטון

רקע והליכים

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ד"ר אבניאלי) מיום 13.12.07 בעע"א 5333/07, בגדרו נתקבלה עתירת המשיב ובוטלה החלטת נציב בתי הסוהר להפסיק את עבודות השירות שהוטלו על המשיב הפסקה מינהלית.

ב.העובדות הצריכות לענייננו, כעולה מן הבקשה ונספחיה, הן כדלקמן:

המשיב היה מעורב בדצמבר 1999 בתאונה קטלנית בה נהרגה, למרבה הצער, הולכת רגל. ביום 16.6.05 הורשע בגרם מוות ברשלנות ונדון לשישה חודשי מאסר לריצוי במסגרת עבודות שירות, שמונה עשר חודשי מאסר על תנאי ופסילת רישיון למשך שמונה שנים. ערעורו נדחה בבית המשפט המחוזי ביום 10.5.06.

ביום 15.10.06 החל המשיב בריצוי עונשו בעבודות שירות. לא חלפו תשעה ימים וביום 24.10.06 נתפס המשיב בעודו נוהג בזמן פסילה, ללא רישיון וללא פוליסת ביטוח בת תוקף. נגד המשיב הוגשו כתב אישום (פ (ב"ש) 1095/06) וכן בקשה למעצרו עד תום ההליכים. ביום 29.10.06 שוחרר המשיב בתנאי מעצר בית מלא. ביום 23.11.06 הורשע המשיב בעובדות כתב האישום, על פי הודאתו.

ביום 5.12.06 הגיש המשיב בקשה לעיכוב זמני של ריצוי עבודות השירות. ביום 13.12.06 הודיעה המדינה כי בעקבות כתב האישום פנתה לממונה על עבודות השירות בבקשה להפסקתן.

ביום 31.12.06 נערך למשיב שימוע לצורך הפסקה מינהלית של עבודות השירות. עורך השימוע המליץ לנציב על הפסקת עבודות השירות, בשל פתיחה בחקירה פלילית והגשת כתב אישום.

ביום 8.1.07 התקבלה החלטת הנציב בדבר הפסקת עבודות השירות. רק ביום 28.2.07 נשלחה על כך הודעה למשיב, וצוין כי עליו להתייצב לריצוי יתרת עונשו במאסר ב- 11.3.07.

ביום 8.3.07 הוגשה עתירת אסיר לביטול החלטת הנציב.

ביום 15.7.07 ניתן גזר דין בפ' 1095/06. בית משפט השלום לתעבורה החליט, נוכח הפער בין העונש המותנה שהיה בן שמונה עשר חודש לבין העונש שהוטל כאמור בגין התאונה הקטלנית, ונוכח התסקיר החיובי שהתקבל בעניינו של המשיב ורקעו הנורמטיבי (עד לפרשת התאונה) - שלא להפעיל את עונש המאסר המותנה בן 18 החודשים, כי תהא בכך "תוצאה בלתי מידתית למעשה שטות שעשה הנאשם ומתחרט עד מאוד על מעשה זה"; כן התרשם בית המשפט כי המשיב הפנים את משגהו בהפרת הפסילה, ועל כן לא גזר עליו עונש מאסר בפועל, אלא קנס של 1,500 ₪, פסילה למשך 12 חודש והארכת 18 חודשי המאסר על תנאי לשנתיים, וכן ריצוי 600 שעות שירות לתועלת הציבור.

ביום 10.12.07 הוגשה עתירת אסיר מתוקנת, בה ביקש המשיב כי בית המשפט יאמץ את המלצות התסקיר גם לעניין הפסקת עבודות השירות. המדינה התנגדה.

ג.בפסק דינו מיום 13.12.07 קבע בית המשפט המחוזי, כי החלטתו מיום 8.1.07 של נציב שירות בתי הסוהר היתה סבירה בעת שהתקבלה על ידיו, בהתחשב בנתונים שהיו בפניו באותה עת. עם זאת, ייתכן שהיה מגיע להחלטה אחרת אילו היו מונחים בפניו גזר הדין בבית המשפט לתעבורה וממצאי תסקיר שירות המבחן, שהתקבלו מאוחר יותר; על כן - כך נאמר - אין מדובר בהתערבות בית המשפט אלא בהתחשבות בשיקולים נוספים, אשר בנסיבות המקרה לא עמדו בפני שירות בתי הסוהר שעה שהתקבלה ההחלטה על הפסקה מינהלית של עבודות השירות. לפיכך נתקבלה העתירה כאמור.

ד.(1) המדינה פנתה לבית המשפט המחוזי ביום 20.12.07 וביקשה לעכב את ביצוע פסק דינו, על מנת לאפשר לה לשקול הגשת בקשת רשות ערעור. ניתן עיכוב ביצוע כמבוקש. נתבקש עיכוב ביצוע גם עם בקשת רשות הערעור בבית משפט זה. בשגגה, לא דווח תחילה לבית משפט זה על ידי הפרקליטות כי ניתן עיכוב ביצוע בבית המשפט קמא, ועל כן - מתוך ההנחה כי ביצוע עבודות השירות חודש - ניתנה החלטה מיום 31.12.07 שבה לא עוכב הביצוע. בעקבות הבהרה הוחלט ביום 2.1.08 על עיכוב הביצוע.

(2) נבוא עתה לבקשת רשות הערעור לגופה. יצוין, כי בהחלטה מיום 3.1.08 הורשה המשיב להוסיף על תגובתו הראשונית, כך שניתן יהא לראות בה סיכומים שבכתב, לפי תקנה 7(ד) לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), תש"מ -1980, והמדינה הורשתה להגיב. כך אכן נעשה.

ה.(1) המדינה סבורה, כי הבקשה מעלה שאלה משפטית כללית, קרי, האם בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ביקורת שיפוטית על החלטת הרשויות בכל עניין הנוגע למאסר או מעצר, רשאי להפוך החלטה של הנציב הנסמכת על שיקולי גורמי המקצוע, מקום שהוא עצמו קבע מפורשות כי מדובר בהחלטה סבירה. לשיטת המדינה, משקבע בית המשפט מפורשות כי בהחלטת הנציב לא נפל פגם, לא היה מקום לביטולה, ובודאי לא היה מקום שבית המשפט יקבל החלטה חדשה תחת החלטת הנציב; ככל שבית המשפט סבור כי במסגרת ההחלטה יש לשקול חומר שלא היה בפני הרשות המינהלית, עליו להחזיר את העניין לידיה, ולאפשר לה לדון בכך מחדש ולקבל החלטה חדשה.

(2) עוד נטען, בין היתר, כי החלטת בית המשפט אינה עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט בנוגע להפקעת פריבילגיות הקשורות במאסר, דוגמת שחרור ברישיון, לפיה יש להפריד בין ביטול הטבה שניתנה בגין המאסר הראשון, לבין גזירת הדין בגין העבירה הנוספת שבוצעה. את שיקול הדעת המינהלי בדבר הפסקת עבודות שירות, כפריבילגיה הנוגעת לאופן ריצויו של עונש מאסר והתכליות העומדות בבסיסו, יש להפריד משיקול הדעת של בית המשפט הפלילי בבואו לגזור את דינו של נאשם, בעבירה אשר בגינה הופסקו עבודות השירות שנגזרו בגין העבירה הראשונה.

(3) בנוסף מבקשת המדינה לקבוע, כי בהחליטו על הפסקת עבודות שירות על רקע פתיחת חקירה בחשד לביצועה של עבירה פלילית, לא חלה על נציב שירות בתי הסוהר חובה להמתין להגשת כתב אישום, להכרעת הדין או לגזר הדין, ולהתחשב בנתונים אלה בעת החלטת ההפסקה. לשונו של סעיף 51ט(א)(5) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 שעל יסודה מופסקות עבודות שירות בגין פתיחה בחקירה פלילית נגד עובד שירות, נדרשת ל פתיחה בחקירה גרידא; ואף שייתכנו מקרים שבהם בסופו של דבר יזוכה האדם בהליך פלילי. ואף מקרים שבהם לאחר השלמת החקירה יוחלט שלא להגיש כתב אישום, מאפשר הסעיף לבטל את עבודות השירות אך בשל עצם הפתיחה; די בחשדות סבירים המצדיקים פתיחה בחקירה פלילית, או בראיות לכאורה המבססות יסוד סביר להרשעה, כדי להורות על הפסקת עבודות שירות. השיקולים העומדים לנגד עיני הנציב בהחליטו על הפסקת עבודות שירות שונים - כך נאמר - מאלה העומדים לנגד עיני בית משפט פלילי אשר גוזר דינו של נאשם בגין עבירה חדשה שביצע בתוך תקופת עבודות השירות. מעבר לכך, נטען כי היה מקום להביא בחשבון שיקולים נוספים, ועיקרם התכלית של הרתעת אסירים המרצים מאסרם בעבודות שירות מפני עבירות נוספות בעת ביצוע עבודות השירות. יתרה מכך, כך נטען, הפסקה מינהלית היא הכלי העיקרי המצוי בידי הממונה על עבודות שירות כדי להגן מפני אסיר המרצה מאסרו בעבודות שירות וממשיך לעבור עבירות פליליות.

(4) בתגובת המשיב נאמר, בין השאר, כי למשיב נגרם עינוי דין מתמשך, וכי בהכרעתו של בית המשפט המחוזי ניתן מקום לשיקולי צדק, תוך התרשמות ישירה מן המשיב. יתרה מכך, נטען כי אין מקום להגביל את שיקול דעתם של הנציב או של בית המשפט אם לשקול, בין היתר, את עמדת בית המשפט לתעבורה ועל יסודה מתן הזדמנות נוספת לביצוע עבודות השירות.

(5) בתגובתה המשלימה טוענת המבקשת, כי פסק דינו של בית המשפט קמא מבטל למעשה הוראת חוק ראשית, סעיף 51(ט)(א)(5) הנזכר, לפיה די בפתיחה בחקירה כדי להורות על הפסקת עבודות שירות. עולה הימנו, כנטען, כי על הנציב להתחשב בתסקיר המבחן ובגזר הדין של בית המשפט לתעבורה, גם אם התקבלה החלטתו כדין עקב פתיחה בחקירה נגד עובד השירות והגשת כתב אישום בגינה. בנוסף פסק דינו של בית המשפט קמא יוצר קושי של ממש בעצם היכולת להפעיל את עילת ההפסקה האמורה; בהתאם לפסק הדין קמא מוטלת – לכאורה – על הנציב חובה לעכב את החלטתו בדבר הפסקה מינהלית עד למועד הכרעת הדין וגזירתו בעבירה החדשה. תוצאה זו מסכלת את הרציונל שבבסיס עבודות השירות, ואף פוגעת בעקרון אפקטיביות הענישה, לפיו על העבריין לרצות עונשו בהקדם לאחר סיום ההליכים הפליליים.

דיון והכרעה

ו.(1) לאחר העיון החלטתי, לא בלי התלבטות, שלא להיעתר לבקשה. אקדים ואומר, כי באתי לכלל מסקנה זו לא מתוך שחולק אני על עמדותיה העקרוניות של המדינה ביסודן, אלא נוכח נסיבות המקרה.

(2) הנציב רשאי מתוקף תפקידו להחליט על הפסקה מינהלית של עבודות שירות, בהתאם לסעיף 51ט(א) לחוק העונשין שלשונו כדלקמן:

"הפסקה מינהלית של עבודות שירות

51ט. (א) נציב בתי הסוהר רשאי להחליט כי עבודתו של עובד שירות תופסק וכי הוא ישא את יתרת עונשו בבית סוהר, אם ראה הנציב כי נתקיים בעובד השירות אחד מאלה:

(1)

הוא נעדר מהעבודה ללא אישור הממונה או המפקח;

(2)

הוא התרשל בביצוע עבודתו או שמבחינה אחרת אין התנהגותו בעבודה מניחה את הדעת;

(3) הוא הפר תנאי מתנאי עבודת השירות שקבע בית המשפט לפי סעיף 51ב(ג);

(4) הוא לא ציית להוראה של הממונה או של המפקח או לא קיים חובה המוטלת עליו לפי סימן זה;

(5)

נפתחה נגדו חקירה בחשד שעבר עבירה.

......".

ז.(1) אכן כבר נפסק לא אחת, כי עונש עבודות שירות הוא בבחינת פריבילגיה עונשית הניתנת במקום עונש מאסר בפועל שהנאשם ראוי לו; ואכן כך. ואולם, ברי כי מקום שנאשם מבטא בהתנהגותו אי התאמה לריצוי עונש שיקומי, לא נותר מנוס אלא להפעיל לגביו מאסר ממשי, וזאת כדי להבטיח את האפקטיביות של הענישה, ולהגשים בכך את תכלית ההליך הפלילי (רע"ב 426/06 נאסר חווא נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם) ; רע"ב 4973/06 עמי אדרי נ' שירות בתי הסוהר ( לא פורסם); רע"ב 533/07 ב' ע' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). רע"ב 4833/07 חליחל נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם)) . בפרשת חווא אמרה חברתי השופטת פרוקצ'יה:

"פתיחת חקירה פלילית כנגד נאשם בעודו מרצה את עונש על דרך עבודות שירות מקימה חשש מהותי כי הפריבילגיה של ריצוי מאסר בעבודות שירות שוב איננה הולמת אדם שבמהלך ריצוי עונש שיקומי מסתבך בביצוע עבירות נוספות. קיומו של חשש כזה עלול להוציא נאשם כזה מקטגוריית העבריינים אשר ענישה שיקומית מתאימה לנסיבותיהם האישיות. מאסר בעבודות שירות הוא חלופה הולמת אשר נועדה להיטיב עם עבריינים שהפשע אינו מאפיין את דרך חייהם, ולאפשר להם לרצות את עונשם במסגרת המיטיבה עימם. אולם מקום שאדם הנהנה מריצוי עונש שיקומי, מצביע בהתנהגותו על כך שבחר בדרך עבריינית, יש בכך כדי לקעקע את הבסיס עליו נשען העונש השיקומי, ולהצדיק החזרתו למסלול העונשי".

(2) פתיחתה של חקירה פלילית היא עילה שבדין להפסקת עבודות השירות. הגם שעל פי לשון החוק אין חובה "פורמלית" על נציב שירות בתי הסוהר לברר את רצינותה של החקירה ומה עשויה היא להעלות בסיומה, ראוי הוא כי ישתכנע שנוכח התשתית הראייתית יש בסיס לפתיחתה. תשתית זו, כפי שצוין בפרשת חווא , צריכה להיות

"בעלת עוצמה משמעותית, שיש בה כדי לבסס באורח סביר את השימוש בכוח ההפקעה... אם נפתחה חקירה פלילית, יש להצביע על כך שהחקירה נושאת עימה מטען כזה של חשד פלילי שאינו מצדיק באורח סביר את המשך העבודות, אלא את המרתן במאסר ממש".

ועוד נאמר שם:

"... מקום שעילת הפקעת העבודות היא חקירה פלילית כנגד עובד השירות, אין יסוד לטענה כי בהפעלת סמכות ההפקעה יש להמתין לסיום ההליך הפלילי בעבירה הנוספת...".

וכן נאמר:

"אף שאין הכרעה בהפקעה מותנית בתוצאות ההליך השיפוטי, הנה 'אם בטרם הופקעו עבודות השירות עמדו הראיות המינהליות גם במבחן שיפוטי וניתנה הכרעה לגביהן, ברי כי עשויה להיות לכך השפעה ישירה על משקלן לענין הפעלת סמכות הנציב' (עע"מ 9993/03 חמדאן נ' ממשלת ישראל)".

(3) ואולם, בצדק טוענת המדינה כי לא היה זה מחובתו של נציב שירות בתי הסוהר להמתין בהחלטתו עד לתוצאות החקירה או המשפט. ואכן ביישמנו את האמור מעלה נראה, כי הפקעת עבודות השירות על-ידי הנציב בשעה שניתנה היתה כשלעצמה במקומה, ועל כך גם לא חלק בית המשפט קמא. אך – כפי שיבואר להלן – אין גם דופי בשקלול גזר הדין בבית המשפט לתעבורה, משניתן בטרם הוכרעה עתירת האסיר, בתוך כלל התמונה הנבחנת בקשר להפקעת עבודות השירות, כשם שלא היה דופי, אילו אירע שהחלטת הנציב היתה ניתנת לאחר הכרעת בית המשפט לתעבורה, שדבר זה יישקל גם על ידיו, ואדרבה.

(4) אכן, בעיקרו של דבר, וזו מן הנודעות, אין בית המשפט שם עצמו במקום גורמי המקצוע – והרשות המינהלית – ככל ששיקול דעתם אינו חורג קיצונית ממתחם הסבירות, ואין הוא ממיר את שיקול דעתם בשיקול דעתו שלו. היקף הביקורת השיפוטית עיקרו בבדיקת תקינות ההליך, קרי, האם החלטת הרשות נתקבלה ללא משוא פנים, בלא הפליה, תוך שקילת השיקולים הרלבנטיים בתום לב וללא שפיעפעו שיקולים זרים; וכן נבחנת השאלה האם מצויה ההחלטה בתחום הסבירות (ראו בהקשר עתירות אסיר רע"ב 551/06 נאסר נ' נציב שירות בתי הסוהר (לא פורסם)); רע"ב 1663/98 יאיר נ' נציב שירות בתי הסוהר (לא פורסם). וכבר נאמר:

"הלכה פסוקה היא, כי תפקידו של שופט בית המשפט המחוזי, הדן בעתירת אסירים, הוא תפקיד ביקורת של רשות שופטת על החלטותיה של הרשות המבצעת. ביסודה של ביקורת זו עומדת השאלה, אם רשות ציבורית סבירה רשאית היתה להגיע להחלטה אליה הגיעה. ביסודה של ביקורת זו אינה עומדת השאלה כיצד היה השופט, אילו עטה איצטלה של איש ביצוע, מחליט. אכן, על השופט לשאול עצמו אם שלטונות בית הסוהר שקלו את כל השיקולים הרלבנטיים, ואיזנו ביניהם בצורה ראויה. אם התשובה היא בחיוב, אל-לו לשופט להחליף את שיקול דעת השלטונות בשיקול דעתו שלו, גם אם לסברתו שלו היה מקום לערוך איזון ראוי אחר." רע"ב 2410/93 מדינת ישראל נ' רוני לוי , פ"ד מ"ז (3)802, 804, (השופט – כתארו אז – ברק)).

(6) ואולם, החלטות שיפוטיות אינן ניתנות בחלל ריק. לא היתה אמנם כל חובה גם

על בית המשפט קמא להמתין בדיון בעתירת האסיר ולקיימו לאחר סיום ההליך בעבירה המפרה. אך כך אירע, שהדיון בפניו קוים לאחר שפסק דינו של בית המשפט לתעבורה ניתן, וחלף זמן. בית המשפט לתעבורה, עם שהכיר בחומרת המעשה, שיקלל את כלל הנסיבות והגיע למסקנה שלא לשלוח את המשיב לבית האסורים. כאן המקום לציין, לאו דווקא בקשר לתיק זה, כי על בתי המשפט הגוזרים עונש על תנאי ליתן דעתם לאורך התקופה הנגזרת ולעבירות הנכללות בתנאי, באופן שלא ייצור קושי בפני בית משפט בעתיד להפעילו, אם יסבור כי הפעלת עונש ארוך איננה מידתית, כפי שאירע במקרה דנא. עוד אעיר, בסוגריים, כי לא יכולתי ללמוד מדוע עתירת האסיר שהוגשה בענייננו בראשונה במארס 2007, נדונה בנובמבר 2007, אך לא אדרש לכך מהיעדר מידע. אכן יכלה עתירת האסיר להיות מוכרעת במועד קודם, אולם האם היה בית המשפט קמא בדונו בעתירת האסיר לאחר שנגזר הדין בבית משפט השלום ולא נמסר על ערעור מטעם המדינה, צריך להתעלם מגזר דינו של בית משפט השלום משזה ניתן? השכל הישר מורנו כי לא כן, וכי גורם זה צריך היה לבוא טבעית בשיקוליו, כיוון שבמציאות דינמית ובבני אנוש עסקינן, וראוי שתהא בפני בית המשפט התמונה הכוללת, מבלי שכמובן יהא מחויב לתוצאה פלונית או אלמונית.

(7) כאן ניצבת השאלה כיצד היה על בית המשפט לשקלל את הגורם ה"חדש" של גזר הדין בבית המשפט לתעבורה, האם היה עליו לדון בו הוא עצמו או שמא, כטענת המדינה, היה עליו להחזיר את הנושא לשיקול נציב שירות בתי הסוהר. אכן, נראה כי דרך המלך שהיה על בית המשפט קמא לנקוט היתה, כפי שמציינת המדינה, החזרת התיק לנציב שירות בתי הסוהר על מנת שישקול ויחליט מחדש. כך היה ראוי, מטעמים מערכתיים ומוסדיים מובנים, וכך על בתי המשפט לנהוג גם במבט צופה פני עתיד. ואולם, שאלתי את עצמי האם עוצמת ה"סטיה" מצדיקה במקרה הספציפי החזרת הדיון לנציב, וכאמור – לא בלי התלבטות החלטתי שלא להיעתר לבקשה.

(8) מובן, כי הפקעת עבודות השירות, גם במקרה של פתיחת חקירה פלילית, היא עניין שבשיקול דעת. דומה הדבר – למשל – להפרת תנאי שחרור בערובה, שאף אם דרך המלך לגביה ככלל היא החזרה למעצר, נוכח הפרת האמון שניתן במשוחרר בערובה, אין בית המשפט "חייב להחזיר נאשם למעצר ממנו שוחרר בתנאים מגבילים בכל מקרה בו הנאשם מפר את תנאי השחרור" (השופט זמיר בבש"פ 3962/00 גאנם נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ראו גם בש"פ 8046/05 וקנין נ' מדינת ישראל

(השופטת – כתארה אז – ביניש) ובש"פ 9670/03 טיומקין נ' מדינת ישראל (השופט – כתארו אז – מצא)). ייתכנו נסיבות שיצדיקו החלטה אחרת. גם בנושא דנא כך – המדובר בשיקול דעת, אם גם מנקודת פתיחה שיש בה חומרה.

(9) בענייננו, כותב עורך השימוע, שהוא שהמליץ בפני נציב השירות על הפסקת עבודות השירות, בהמלצתו מיום 31.12.06, כי "בפנינו מקרה קשה של אי לימוד לקח לאחר הרשעה בתעבורה וחוזר להתנהגות פסולה באותו התחום. ולכן העו"ש (עובד השירות –א"ר) צריך להאשים את עצמו. לא שוכנעתי שלמדת לקח ואין מנוס מלהמליץ בפני הנציב על הפסקה מינהלית. העבירה הראשונית קשה והוספת פשע בעבירה השניה. וציבורית קשה לתת סיכוי נוסף".

(10) והנה, בית המשפט לתעבורה, הגם שבהליך אחר, סבר בנקודות אלה עצמן – לגבי העבירה שבפניו – כי יש סיכוי שהמשיב למד לקח ויש מקום למתן סיכוי נוסף. מערכת השיקולים של נציבות שירות בתי הסוהר היתה דומה לזו ששקל בית המשפט לתעבורה, אם לשפוט לפי האמור בהמלצה המצוטטת מעלה, שכן החלטת הנציב עצמה אינה כוללת הנמקה מפורטת אלא "טפסית". במאמר מוסגר אעיר, מבלי לפגוע, כי במהות ובמראית העין כאחת, טוב שיינתן בהחלטת הנציב ביטוי "מוחשי" יותר להפעלת שיקול דעתו מאשר בטופס שהוכן ושלא נותר בו אלא מקום לחתימה. מכל מקום, גם אם בשתי מערכות עסקינן, בית המשפט לתעבורה מזה ונציב השירות מזה, ההכרעה השיפוטית באשר לגורל ההפרה מזה וההכרעה המינהלית מזה - הדעת נותנת כי אם בלוח הזמנים נוצרה אפשרות שהגורם המינהלי יביא בחשבון הכרעה שיפוטית, עליו לשקול אותה בחינת "אוסמוזה" טבעית, גם אם אין מדובר בהכרעה המחייבת אותו בעניין ריצוי העונש. אי אפשר גם לומר כי באופן מהותי אין עסקינן במערכת קרובה של שיקולים.

(11) על כן סבורני כי אף אם אפשר היה להחזיר כאמור את התיק לדיון בפני הנציב, הנה בשקלול כל הנסיבות הספציפיות, לרבות מערכת השיקולים הדומה שהופעלה כאמור, נסיבותיו האישיות של המשיב כפי שתיאר בית המשפט לתעבורה, וגם תקופה של מעצר ומעצר בית מלא וחלקי בעקבות ההפרה – יש מקום שלא להיעתר במקרה דנא לבקשה. אין בכך כדי להפחית מן החומרה שיש לייחס להפרה, אך דומני כי נוכח כל האמור אין דברים מגיעים לכלל ההכרח להתערבותו של בית משפט זה.

(12) המשיב ישוב לרצות את עבודות השירות החל ביום 24.2.08. אני מקוה שילמד היטב את לקח כל ההליכים בהם עמד וידקדק בקלה כבחמורה , כדי שלא ישוב אל מאחורי סורג ובריח.