בש"פ 4977/13 מדינת ישראל נ. טאלב אלכשחר

1.

נגד המשיב הוגש כתב אישום ויחד עימו בקשה למעצרו עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי הורה על שחרורו של המשיב בתנאים. המשיב הפר את תנאי השחרור והעוררת הגישה בקשה לעיון חוזר בהחלטה. בית המשפט המחוזי בבאר שבע במ"ת 57543-02-13 (כב' השופט נ' אבו טהה ) שב והורה על חלופת מעצר. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

2.

נגד המשיב ושלושה אחרים הוגש כתב אישום, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1), פגיעה ברכוש לפי סעיף 108(ג), כניסה למקום צבאי לפי סעיף 115(א) רישא, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 וניסיון גניבה לפי סעיף 384 בצירוף סעיף 25 – כל הסעיפים לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). כמו כן יוחסו להם עבירות של הסתייעות ברכב לביצוע פשע לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ומעבר על חובת פוליסה לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.

על פי המתואר בכתב האישום, הנאשמים ובהם המשיב, הגיעו לשטח אש המשמש את צה"ל לאימונים בסמוך לבסיס "צאלים" – שהינו שטח צבאי סגור – על מנת לגנוב חלקי מתכת של שלדות טנק ורכב השייכים לצה"ל. הנאשמים נכנסו אל השטח בג'יפ אליו מחוברת עגלה ובאמתחתם כלים שונים. בתוך השטח, חתכו הנאשמים חתיכות מתכת משלדות הטנק שנמצאו בו וגנבו חלקים ממשטח בדיקה של כלי רכב מבסיס צה"ל "מו"ס". לאחר שהעמיסו את חלקי המתכת, נסעו הנאשמים לכיוון היישוב ביר הדאג'. בתוך השטח הצבאי ולאחר שבשלב מסוים יצאו הנאשמים מן הרכב, הבחינו בהם מתנדבים של משטרת ישראל וסימנו להם לעצור באמצעות מערכת כריזה ותוך כדי שהפעילו את הסירנה שברכבם. הנאשמים מיהרו להיכנס בחזרה אל רכבם ופתחו בנסיעה מהירה לעבר אנשי המשטרה על מנת להימלט מהם. המתנדבים שחששו להיפגע, חסמו ברכבם את נתיב הנסיעה של הנאשמים ונעמדו לצד הרכב. חרף זאת, המשיכו הנאשמים בכיוון נסיעתם ובתגובה שלף אחד המתנדבים את אקדחו וקרא לנאשמים מספר פעמים לעצור. לאחר שהנאשמים התעלמו מהקריאות ירה המתנדב ירייה באוויר ומשראה שהנאשמים ממשיכים בנסיעתם, או אז ירה ירייה לעבר רכבם ופגע בו. בשלב זה עצרו הנאשמים את רכבם ונעצרו על ידי המתנדבים.

בהחלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופט נ' אבו טהה ) לדחות את בקשת המדינה להורות על מעצרו של המשיב עד לסיום ההליכים צוין כי "ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעות תנאים מגבילים, גם בהתחשב בגילם הצעיר של המשיבים ועברם הנקי". תנאי השחרור כללו מעצר בית מלא בפיקוחו המלא של אח המשיב והפקדת מזומן בסך 5,000 ₪.

3.

המשיב הפר את תנאי שחרורו ובשל מעשיו אלה הוגש נגדו כתב אישום נוסף המייחס לו עבירות של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 274(1)+(2), והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 – כל הסעיפים לפי חוק העונשין. כתב אישום זה מתאר כי באחד הימים, בעת שהיה אמור להימצא במעצר בית מלא, נהג המשיב ברכבו לכיוון היציאה מהיישוב ביר הדאג', התקרב למחסום משטרתי שגרתי שהוצב במקום ומשעורר את חשדם של השוטרים כשנהג ללא חגורת בטיחות ובעודו מדבר בטלפון נייד הם הורו לו לעצור. בתגובה הפנה המשיב את רכבו ופתח בנסיעה מהירה במטרה להימלט מהשוטרים. אחד השוטרים שהיה ברכב משטרתי החל במרדף אחר המשיב שעצר בהמשך את הרכב בסמוך לביתו והחל במנוסה רגלית. השוטר המשיך במרדף רגלי אחר המשיב תוך שהוא קורא למשיב לעצור מספר פעמים. המשיב מצידו ארב לשוטר, ותקף אותו כשהוא מכה בו עם מקל לכיוון פניו. משהצליח השוטר לאחוז במקל עזב אותו המשיב, הרים אבן והניף אותה במטרה ליידות אותה בשוטר. האחרון, שחשש לגופו, שלף את אקדחו בכיוון המשיב והורה לו לעצור. המשיב הסתובב והחל לברוח ולאחר שהגיע שוטר נוסף למקום עצר המשיב ממנוסתו ונעצר על ידי השוטרים.

לנוכח הפרת המשיב את תנאי שחרורו ועם הגשת כתב האישום הנוסף, הגישה העוררת לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטתו. נקבע (כב' השופט נ' אבו טהה ) כי קיימות ראיות לכאורה לחובת המשיב וכי קיימת עילת מעצר סטטוטורית. בה בעת הוחלט כי הדיון יידחה לשם קבלת תסקיר מעצר על מנת לבחון חלופת מעצר.

תסקיר מעצר שהוגש על ידי שירות המבחן העלה כי החלופה שהוצעה – לפיה ישהה המשיב בבית אחיו בפיקוחו ובפיקוחם של אח נוסף וגיסו – איננה מתאימה. בתסקיר משלים שעל הגשתו הורה בית המשפט לבקשת המשיב, צוין כי ניתן לשקול חלופת מעצר ובמסגרתה הומלץ כי המשיב ישהה במעצר בית מלא בבית ששכרו לשם כך בני משפחתו ביישוב שגב שלום ותחת פיקוחם לסירוגין של אחיו, גיסו ואביו, בנוסף לאיזוק אלקטרוני. המלצה זו ניתנה חרף התרשמותו של שירות המבחן כי אין ביכולתם של אחיו וגיסו של המשיב לשמש כגורמים בעלי סמכות מול המשיב.

בהתאם, החליט בית המשפט המחוזי (כב' השופט נ' אבו טהה ) להורות על שחרורו בתנאים של המשיב על פי ההמלצה האמורה של שירות המבחן. זאת, לאחר שבית המשפט השתכנע כי "יש בחלופה שהומלצה על ידי שירות המבחן כדי לתת מענה הולם לרמת המסוכנות הלכאורית הנשקפת ממעשיו של המשיב". עוד נדרש המשיב להפקיד 30,000 ₪.

4.

על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. העוררת טוענת כי מדובר בנושא עקרוני שיש בו כדי להבהיר את היחס כלפי מי שהפר תנאי שחרורו בצורה בוטה. קונקרטית, מדגישה העוררת שבהפרתו את תנאי השחרור ביצע המשיב עבירות חמורות לרבות תקיפת שוטר במהלך תפקידו. לטענתה, נגד המשיב קיימות ראיות לכאורה וכן עילות מעצר מצטברות – העילה המקורית ובנוסף לה עילת המעצר העצמאית שיסודה בהפרת אמונו של בית המשפט (על פי סעיפים 21(א)(1) ו- 21(א)(2) לחוק המעצרים). באשר לחלופת המעצר ציינה העוררת כי המפקחים נמצאו כלא מתאימים וכי בתסקיר לא ניתן מספיק דגש להפרתו של המשיב את תנאי השחרור והאמון שניתן בו.

בא-כוח המשיב טוען כי יש ביכולתם של המפקחים שנקבעו בחלופת המעצר לבצע את תפקיד הפיקוח

וזאת חרף מסקנות שירות המבחן לגבי חלק מהמפקחים. לתמיכה בטיעונו הוצגו תעודות הערכה שקיבלו המפקחים המוצעים עקב שירותם בצבא בהן נקבע כי מדובר בחיילים רציניים ומסורים אשר מתפקדים היטב בתנאי לחץ. עוד ציין בא-כוח המשיב כי גם אם החלטת בית המשפט המחוזי תישאר על כנה הרי שלפי ידיעתו אין למשיב את סכום הכסף אותו הוא נדרש להפקיד ולכן הוא יישאר עצור.

5.

הארכת מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נבחנת לפי המסגרת הנורמטיבית הקבועה בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. ככלל, סעיף 21 לחוק קובע שלושה תנאים הנדרשים לשם הארכת מעצר עד תום ההליכים: הראשון - קיומן של ראיות לכאורה; השני - קיומה של עילת מעצר; והשלישי - העדר חלופת מעצר מתאימה. במקרה שלפניי קיימת מחלוקת לגבי קיומו של התנאי השלישי. עם זאת, בענייננו טוענת המדינה כי כלל אין חובה להידרש לבחינתה של חלופת מעצר שכן חל סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים, המסמיך את בית המשפט להורות על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים, מקום בו "בית המשפט ציווה על מתן ערובה והערובה לא ניתנה להנחת דעתו של בית המשפט או שהופר תנאי מתנאי הערובה, או שנתקיימה עילה לביטול השחרור בערובה". המדינה טענה כי מדובר בעילת מעצר עצמאית העומדת בפני עצמה שתכליתה לשמר את כוחו של הצו השיפוטי והפנתה בעניין להחלטות בית משפט זה (ראו למשל בש"פ 7364/09 מדינת ישראל נ' יניב אדרי (17.9.2009) – כב' השופט מלצר ).

המדינה העלתה את עררה על פסים עקרוניים בשני מובנים: האחד, כי בעוד בבקשה רגילה להורות על מעצר עד סיום ההליכים מחובתו של בית המשפט לתור אחר חלופה, הרי שבבקשה לעצור על סמך הפרת תנאי אין כל דרישה כזו. השני, כי חשוב שבית המשפט ישלח מסר כללי בדבר דינו של המפר תנאי שחרור שהוטל על נאשם במסגרת דיון בבקשת המדינה להורות על מעצרו עד לסיום ההליכים. על פי קו זה חשוב לשלוח אותות אזהרה והרתעה לכלל ציבור הנאשמים כדי להעניק מעמד ומשמעות כנדרש לתנאי שחרור שנקבעו על ידי בית המשפט.

כשלעצמי, נדמה כי הגישה האינדיבידואלית של מעצר עד לסיום ההליכים מחייבת את בית המשפט לכוון את הזרקור על המקרה שמונח לפניו. צמצום הראייה לא בהכרח מטיב עם הנאשם המסוים באופן שיטה את הכף לשחרורו. רוצה לומר, כי ככלל, בדיקה קונקרטית של ההפרה עשויה לתמוך במסקנה שלא ניתן להעניק אמון בנאשם האינדיבידואלי וכי החלופה אינה מענה מתאים למסוכנותו. זאת, לא על סמך הערכה כללית אלא פרי ניסיון עם הנאשם. אכן, אין חובה להורות על מעצרו של מפר תנאי שחרור אך לא פעם די בכך כדי לבצע הערכה מחודשת של השאלה האם יש בחלופה אותה לא כיבד הנאשם כדי להשיג את מטרת המעצר עד לסיום משפטו. כמובן בהקשר זה אין דין הפרה זוטא בודדת כהפרה גסה או הפרות חוזרות. עוד נראה, כי ביצוע עבירה עצמאית תוך כדי הפרת תנאי שחרור מתקרב בדרגה לרמה של "הדבר מעיד על עצמו".

לענייננו, לכאורה - המשיב יצא מביתו בניגוד לתנאי השחרור והגדיל לנהוג ברכב ולא להישמע להוראות השוטר שביקש שיעצור. המשיב לא רק אטם את אוזנו אלא אף העז להרים את ידו. על פי הראיות שקיימות לכאורה, תקף המשיב את השוטר בפניו במקל ואף הניף לעברו יד מאיימת האוחזת באבן שהרים. יוצא מכך כי אין זו האבן היחידה שהרים המשיב. במעשיו הרים ועקר למעשה גם את אחת מאבני היסוד של חלופת המעצר – האמון שניתן בו. טבעם של מעשי ההפרה שביצע לכאורה מלמד על יחסו כלפי גורמי אכיפת החוק ועל העדר בסיס לתת בו אמון כי לא ישוב ויפר את תנאי השחרור.

אם לא די בכך, קו ישר עובר בין המעשים שביצע המשיב לכאורה על פי כתב האישום הראשון לבין ההפרה של תנאי המעצר שביצע לכאורה, ומחבר ביניהם. כשם שלא נשמע המשיב לאנשי המשטרה לאחר שיצא את ביתו בו שהה במעצר, כך לא נשמע להם בטרם כניסתו אל הבית, כאשר נתפס עם יתר הנאשמים בביצוע המעשים בהם הואשם. דפוס ההתנהגות החוזר לכאורה עומד למשיב לרועץ. נוצר חשש כבד לפיו המשיב לא יעמוד בתנאים המגבילים של חלופת המעצר שהוטלו עליו. חשש זה מתעצם לנוכח יכולת המפקחים עליה הצביע שירות המבחן. התרשמות השירות משניים מהערבים כאמור – אף שנמצאו כאנשים נורמטיביים – היא כי אין ביכולתם להוות גורמי סמכות ומציבי גבולות עבור המשיב.

סיכומו של דבר, בהתנהגותו של המשיב נשמט בסיס האמון שניתן בו ואשר איפשר את שחרורו בתנאים מגבילים. משכך, החלופה אינה עונה על דרישת המחוקק בעולמו הפרטני של המשיב אף מבלי להידרש לשאלות כלליות של הרתעה בסוגית המעצר עד לסיום ההליכים.

6.

הערר מתקבל. הנני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.