בש"פ 6455/09 שמעון בוטה נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ז' בוסתן), אשר קיבל את ערעורה של המשיבה על החלטת בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת ח' שניצר-זאגא), והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

העורר הורשע, על פי הודאתו, בכתב אישום מתוקן אשר ייחס לו עבירות של פריצה לרכב; גניבה מרכב; הפרעה לשוטר; איומים; העלבת עובד ציבור והחזקת כלי פריצה. על-פי עובדות כתב האישום, ביום 2.5.2009 התפרץ העורר לרכב ונטל ממנו חפצים שונים לרבות ממירים, ארגז כלים, מחשב נייד, שקעים, מפצלים ושלטים. לאחר מרדף, נתפס העורר על-ידי שוטר ונעצר תוך שהוא מתנגד למעצרו ומניף את רגליו ואת ידיו. בנוסף, החזיק העורר במספריים היכולים לשמש כמכשיר פריצה לפתיחת מנעולי צילינדר המותקנים בכלי רכב.

2.

המשיבה הגישה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. באת-כוחו של העורר הסכימה לקיומן של ראיות לכאורה ושל עילת מעצר, אולם ביקשה לקבל תסקיר מעצר שבמסגרתו תיבחן אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר שיהיה בה כדי לאפשר לו להשתלב בטיפול גמילה. במסגרת הבקשה עמדה באת-כוחו של העורר על כך שהוא

שוחרר בחודש ינואר 2009 ממאסר בן 40 חודשים, שאותו ריצה בכלא חרמון, ובמהלכו הוא עבר הליך טיפולי ממושך. המשיבה התנגדה לבקשה.

בית משפט השלום

(כב' השופטת א' רבינוביץ – ברון) הורה לשירות המבחן להכין תסקיר מעצר שבו תיבחן בקשתו של העורר לשחררו לחלופה המשלבת גמילה. בתסקיר מיום 1.6.2009, הביע שירות המבחן התרשמותו כי מדובר ב"גבר חסר כוחות, אשר במהלך השנים ניהל אורח חיים שולי והתמכרותי... נוכח קשייו לשמור על תפקוד יציב לרבות על הימנעות משימוש בסמים – אנו מתרשמים מסיכון במצבו". שירות המבחן הציג התלבטותו ביחס לעורר אשר מחד גיסא

לקח אחריות על תפקודו הבעייתי ברקע למעורבותו עם החוק וביטא נכונות להשתלב בטיפול, ומאידך גיסא לא הצליח להיעזר בטיפול הממושך שעבר לצורך "ייצוב תפקודו". המלצת התסקיר הייתה לאפשר לעורר להתחיל בהליך בחינת התאמתו לקהילה טיפולית.

במסגרת תסקיר משלים שהוגש ביום 17.6.2009 לבקשת בית המשפט, צוין כי העורר עבר תהליך טיפולי שיקומי בכלא, אולם לא מילא אחר המלצות הצוות הטיפולי בתום תקופת מאסרו. שירות המבחן העריך כי "שילובו בקהילה בעיתוי זה עשוי לחזק את כוחותיו, לאפשר בחינה מחודשת של בחירותיו לאחר שחרורו". לפיכך המליץ שירות המבחן לאפשר לעורר להתחיל בסידורים הנדרשים לצורך שילובו בקהילה טיפולית בליווי אחותו. כך, מצא בית משפט השלום כי יש לאפשר לעורר לצאת לריאיון קבלה בקהילה טיפולית ולבדיקות רפואיות בליווי צמוד של אחותו, וזאת לאחר שיחתום על התחייבות עצמית בסך 5,000 ₪; תיחתם ערבות צד ג' על סך 5,000 ₪ על ידי אחותו ויופקד סך של 500 ₪ במזומן.

בקשת העורר לאפשר קליטתו בקהילה טיפולית נתקבלה על ידי בית משפט השלום

(כב' השופטת ח' שניצר-זאגא), אשר קבע כי בשים לב להליכים עד אותה העת ולמגמה שהסתמנה בהחלטות הקודמות, יש לקבל את המלצת הגורם המטפל בעניינו של המשיב ולאפשר חלופת מעצר בקהילה סגורה. אי לכך הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב בתנאי מעצר בית מלא בקהילה סגורה בית אור אביבה – הר-טוב (שלוחת "אילנות").

3.

המשיבה ביקשה לערור על החלטה זו, ועררה התקבל על-ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט עמד על התרשמותו של שירות המבחן שלפיה העורר הוא חסר כוחות, ובמהלך השנים ניהל אורח חיים שולי והתמכרותי, שגם טיפול אינטנסיבי במהלך מאסרו לא הצליח להביאו לידי שינוי משמעותי. בית המשפט ציין כי העורר כבר הודה בעובדות כתב האישום והורשע והוא ממתין עתה לדיון שקבוע ליום 10.11.2009, שבמסגרתו יוגש תסקיר לעניין העונש. עוד קבע בית המשפט

כי אם יהיה מקום לנקוט בהליכי שיקום,

ייעשה הדבר במסגרת הטיעונים לעונש.

מכאן הערר שבפניי.

4.

לטענת העורר, תסקיר שירות המבחן הצביע על חלופה ראויה למעצרו שמאיינת את מסוכנותו ועולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי בשיקום מכורים לסמים. העורר מדגיש כי שאלת מסוכנותו לא נדונה לעומק בהחלטת בית המשפט המחוזי, וכן לא ניתן בהחלטה משקל להישגי הטיפול שאותו עבר בתקופת מאסרו. לגרסתו, כישלונו להשתלב במסגרת טיפולית לאחר שחרורו מן המאסר הוא מנת חלקם של מרבית הנגמלים מסמים, ויש להתחשב בחולשה זו. עוד טוען הוא כי הודאתו בכתב האישום מלמדת על רצונו הכן להיגמל, ומצביעה על כך גם העובדה שהוא עצור כיום באגף "נקי" מסמים. לשיטת העורר, אין טעם בהמתנה לדיון אשר עתיד להתקיים בעניינו, שבמסגרתו יידון להערכתו תסקיר אשר המלצותיו יהיו זהות לאלו הנמצאות בפני בית המשפט כיום. לבסוף, מצביע העורר על נסיבותיו האישיות ובכלל זה על היותו אב לחמישה ילדים, שהצעיר מביניהם הינו כבן שבעה חודשים.

5.

בתגובה לטענות אלה, טוענת המשיבה כי אין מקום להיעתר לערר, וגורסת כי לעורר צפוי עונש מאסר בגין העבירה שביצע. לשיטתה, את הליך הגמילה יש לבחון במסגרת הטיעונים לעונש, ולא במסגרת הליך המעצר. המשיבה עומדת על התרשמות שירות המבחן שלפיה העורר הינו חסר כוחות וכשל במספר ניסיונות גמילה, ומצביעה על התעלמות העורר מהמלצות שקיבל מגורמים טיפוליים להשתלב בטיפול לאחר שחרורו.

6.

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, ובחנתי את החלטות הערכאות דלמטה ואת תסקירי המבחן בעניינו של העורר הגעתי למסקנה, ולא בלי התלבטות, כי יש לקבל את הערר.

בבואו לדון בבקשה להארכת מעצר,

נדרש בית המשפט לבחון את האפשרות לאיין את מסוכנותו של הנאשם באמצעות חלופת מעצר פוגענית פחות בחירותו של הנאשם (סעיף 21(ב)(1)

ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) 21 , התשנ"ו-1996). ככלל, לא יורה בית המשפט על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר לשם התחלת תהליך גמילה, שכן השלב המתאים לגמילה מסמים הינו בדרך כלל שלב ריצוי העונש (ראו למשל: בש"פ (מספר) שריקי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 20.5.2009); בש"פ 11057/08 בר אל נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 6.1.2009)). מפסיקתו של בית משפט זה עולה כי שחרורו של נאשם לחלופת מעצר מסוג זה ייעשה במקרים חריגים בלבד, וזאת לאחר בחינה קפדנית של המסוכנות הנשקפת ממנו, של סיכויי הצלחת הטיפול בו ושל השאלה האם רצונו להתחיל בטיפול הינו רצון כן ואמיתי (ראו: בש"פ כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 18.6.2009); בש"פ 893/08 דקא נ' מדינת ישראל פיסקה 5 (לא פורסמה, 24.2.2008) וההפניות שם).

העורר הודה בעובדות כתב האישום שהוגש נגדו ואין חולק על המסוכנות הנשקפת ממנו נוכח עברו הפלילי העשיר בעבירות רכוש ועבירות סמים. חרף כך, מציע העורר, בהמלצת שירות המבחן, חלופת מעצר בקהילה טיפולית סגורה לגמילה מסמים. מקרה זה נמנה, לטעמי, על המקרים החריגים שבהם ישוחרר נאשם לחלופת מעצר במרכז גמילה. אמנם אין להקל ראש במסוכנות הנשקפת מן העבירות שבביצוען הודה העורר, אולם פרטי המקרה מראים כי אין המדובר במסוכנות שאינה ניתנת לאיון בהימצא התנאים המתאימים. מעיון בתסקירי המבחן שנערכו לעורר, עולה כי העורר מיצה את ההליך הטיפולי במסגרת המחלקה הטיפולית בכלא חרמון, ועבר שינוי בדפוסי חשיבה והתנהגות. אכן, לחובתו של העורר נזקפת העובדה כי לא מילא אחר ההמלצות שקיבל במסגרת הטיפולית שבה שהה ולא המשיך בטיפול לאחר שחרורו. עם זאת, לעיתים קיימות חריגות בהליכה בדרכי השיקום, אשר אין בהן לבדן כדי להצדיק ביצוע עבירות, אך גם אין ליתן להן לשים לאל את המסלול המאומץ שעבר המשוקם עד לאותו מועד, שמפירותיו עתידים ליהנות המשוקם והציבור בכללותו (ראו: בש"פ ישראל נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 4.2.2008)). הצלחתם של טיפולי הגמילה שאותם עבר העורר בכלא שבו היה אסור, מעידה על כנות רצונו להשתקם, ועל הפוטנציאל שלו לעשות כן. על כך מעידה גם שהותו הנוכחית באגף נקי מסמים. לפיכך, נוטה אני לאמץ את המלצות שירות המבחן, להעניק לו הזדמנות נוספות ולנסות ולסייע לעורר להיחלץ מהתמכרותו באמצעות שחרורו לחלופת מעצר בקהילה טיפולית סגורה.

לאור האמור, התיק יוחזר לבית המשפט השלום לקביעת תנאי השחרור המתאימים, להנחת דעתו של בית המשפט. שירות המבחן יגיש לבית משפט השלום תוך 7 ימים הודעה מעדכנת באשר לאפשרות קליטתו של העורר בקהילה הטיפולית הסגורה ומועדה.