בש"פ 2378/10 דניס דולזנקו נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ח' כוחן ) מתאריך 2.3.2010, בגדרה התקבל הערר שהוגש כנגד החלטתו של בית המשפט השלום (כב' השופט ע' דרויאן ), אשר קבע כי יש לבחון את שילובו של העורר בהליך גמילה, וכתוצאה מכך הוחלט לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. אפתח בהבאת העובדות הנוגעות לעניין.

2.

כנגד העורר הוגש בתאריך 1.12.2009 כתב אישום, המייחס לו 12 אישומים של עבירות רכוש. כך, לדוגמא, נטען, בין השאר, בכתב האישום כי: העורר פרץ לגג בניין פרטי וגנב זוג אופניים ; התפרץ לבית פרטי וגנב ארנק ; התפרץ לבית-מלון וגנב מסך מחשב שהיה מונח על דלפק הקבלה, ועוד כיוצא באלה עבירות רכוש.

3.

עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. הדיון בבקשה התקיים בתאריך 1.12.2009 (כב' השופט ע' דרויאן ), ובו הוסכם כי קיימות ראיות לכאורה וכן עילת מעצר. לאור זאת, ועל רקע התמכרותו של העורר לסמים, ביקש בית המשפט משירות המבחן להכין תסקיר שבו תיבחן אפשרות שילובו של העורר בקהילה טיפולית לשם גמילה מסמים. בתאריך 28.12.2009 התקבל תסקיר שירות המבחן, אשר העמיד בספק את רצונו ויכולתו של העורר להשתלב במסגרת טיפולית, אך המליץ בסופו של דבר "לשקול בחיוב" להפנותו למסגרת כאמור. לאור האמור בתסקיר ביקש בית המשפט בתאריך 30.12.2009 תסקיר משלים, אשר יבדוק בשנית את מידת התאמתו לקהילה הטיפולית. בתסקיר המשלים, אשר התקבל בתאריך 5.1.2010, שב שירות המבחן והמליץ על הפנייתו של העורר למסגרת טיפולית בה יוכל להתחיל הליך גמילה. נוכח המלצת שירות המבחן בתסקיר, החליט בית המשפט בתאריך 12.1.2010 להתחיל בהליך שילובו של העורר בקהילה הטיפולית. בהמשך להחלטה הזו, עבר העורר הליך אבחון ראשוני בבית המעצר ולאחר מכן הובא בפני "וועדת הפיילוט", אשר מצאה אותו מתאים להליך של גמילה. בטרם הוצא העורר לבדיקות רפואיות, הגישה המשיבה ערר על החלטת בית המשפט השלום. בתאריך 2.3.2010, קיבל כאמור בית המשפט המחוזי את הערר והחליט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

מכאן הערר שלפניי.

4.

בהליך שלפניי העלה העורר שתי טענות מרכזיות:

(א)

לעורר מיוחסות עבירות רכוש, המצויות, לשיטתו, ב"רף התחתון" של החומרה. לפיכך, לא נשקפת ממנו מסוכנות, שכן הוא נמנע מלפרוץ למקומות בהם היו אנשים, על מנת להימנע מסיטואציות בהן עולה הסיכוי לצורך בשימוש באלימות. לחילופין, המסוכנות ניתנת לאיון, בין השאר, באמצעות הליך של גמילה, שכן העבירות בהן מואשם העורר התבצעו על רקע התמכרותו לסמים.

(ב)

שירות המבחן המליץ, כאמור, לשחררו לחלופת מעצר שתכלול הליך של גמילה מסמים. לעניין זה, שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי רצונו של העורר לצאת לחלופת המעצר שנזכרה לעיל הוא למעשה רצון מעושה, שאינו בא אלא על מנת לנסות ולהשתחרר ממעצר ולא להיות מורחק ממשפחתו.

5.

המשיבה טוענת מנגד כי בהתחשב במכלול הנסיבות, החלטתו של בית המשפט המחוזי בדין יסודה ואין לשנותה: העורר הוא עבריין-חוזר, שלזכותו נזקפות עבירות רכוש קודמות וכן עבירות אלימות ;

כמו-כן, ההמלצה שבתסקיר המשלים באה על רקע אי-דיוקים בנתונים שמסר העורר לשירות המבחן, בין אם בתום-לב ובין אם לאו, ולכן יש מקום לסטות ממנה ; לבסוף, סומכת המשיבה את ידיה על הלכותיו בית משפט, לפיהן רק במקרים חריגים יש לאפשר שחרור לחלופת מעצר הכוללת הליך של גמילה מסמים בשלב שבו נדונה בקשת מעצר עד תום ההליכים.

דיון והכרעה

6.

לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בחומר שהוגש על ידם, הגעתי למסקנה כי דין הערר – להידחות . אפרט עתה את הנימוקים להחלטתי זו.

7.

שאלת שחרורו של נאשם לחלופת מעצר לשם התחלת הליך גמילה נידונה כבר בעבר בפסיקה, ונקבע כי ככלל לא יורה בית המשפט על שחרור שכזה, שכן השלב המתאים להתחלת הליך הגמילה הוא שלב ריצוי העונש (ראו למשל: בש"פ 6455/09 בוטה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 27.8.2009) ; בש"פ 11057/08 בר אל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.1.2009), ועוד). שלב המשפט בתיקים מעין אלה שלפנינו הוא לרוב קצר יחסית ואין הוא מתאים להתחלת הליך הגמילה, שבו נדרשת יותר מכל מחויבות לאורך זמן. אכן, "יעילותו של מסלול גמילה כחלופת מעצר מוטל בספק מבחינה שיקומית, והוא עלול להחטיא את מטרות חוק המעצרים בהגנה על האינטרס הציבורי ובטחונו" (דברי חברתי, כב' השופטת א' פרוקצ'יה

בבש"פ 8688/04 חסדאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.11.2004) (להלן: פרשת חסדאי )). החריג לכלל זה מתקיים מקום בו הנאשם החל, עובר למעצר , בהליך גמילה רצוני, וקיימת חשיבות לרציפות ההליך (ראו: פרשת חסדאי ; בש"פ 4298/09

אביסדריס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.5.2009)). ברי שבמקרה שלפנינו לא התחיל העורר בהליך גמילה לפני מעצרו ולכן אין מקום לסטות מהפסיקה הקיימת בעניין זה.

8.

החלטת בית המשפט המחוזי אף ראויה לגופו של עניין, לאור המסוכנות העולה מן העורר. לעניין זה טען העורר כי לא נשקפת ממנו מסוכנות, היות שהוא ניסה לפרוץ רק למקומות בהם לא היו אנשים בנמצא, כך שלא נדרשה הפעלת אלימות. טענה זו דינה להידחות, משני טעמים.

(א) "מסוכנותו" של העורר בהקשר של עבירות רכוש נלמדת לא רק מניסיונו להימנע ממגע אנושי אגב מעשי הגניבה, אלא ממהות המעשים המיוחסים לו עצמם.

יפים לעניין זה דברי כב' השופטת (כתוארה אז) ד' בייניש :

"מעשים שנועדו לפגוע ברכוש ולשלול רכוש פוגעים בסדרי החברה, פוגעים גם בזכויותיהם היסודיות של יחידיה, ובנסיבות מסוימות יש בהם כדי לסכן את ביטחונה של החברה ואת ביטחונו של כל אדם בה. בנוסף על כך , עבירות רכוש טומנות בחובן סיכון טבוע כי בתנאים מסוימים הן יבוצעו באלימות ותוך סיכון חיי אדם, או שלמות גופו; אם לצורך השגת הרכוש, אם לשם שמירה עליו, ואם לצורך הימלטות המבצעים מעונש".

(בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268, 272 (1998) (להלן: פרשת פרנקל , ההדגשה שלי –ח"מ)).

הנה כי כן, מסוכנותו של העורר נלמדת מעצם טיבם של המעשים וגם מן הסיכון שהם טומנים לפגיעה בבני אדם. אף אם במקרה שלפנינו חשש זה לא היה גבוה, נותרות העבירות עצמן, אשר מעידות על מסוכנותו של העורר לביטחון הציבור, שהרי מיותר לציין כי לא רק פגיעות בגוף מערערות את הביטחון והסדר הציבורי.

(ב) הנסיבות הנטענות של הפרשיות ומיהות העושה, לו מיוחסות העבירות, מעידות לכאורה על מסוכנותו של העורר: כך, אנו למדים כי לעורר עבר פלילי, אשר כולל גם עבירות אלימות, ובפרט עבירות כלפי בת זוגו ; בנוסף, העבירות המיוחסות לעורר במקרה שלפנינו בוצעו כאשר שני מאסרים על תנאי תלויים ועומדים נגדו, ומכאן שהעורר אינו רואה עצמו נפחד מאימת הדין ;

אף האופי החוזר-ונשנה ("רצדיביזי") של העבירות יש בו כדי ללמד לכאורה על המסוכנות, שהרי "עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי...עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את ביטחון האדם ואת ביטחון הציבור" ( פרשת פרנקל , בעמוד 272) ; לבסוף, יש לציין גם את העובדה כי העורר לא התייצב בעבר למרבית דיוניו או לזימוני שירות המבחן במסגרת ההליכים הפליליים הקודמים שהתנהלו כנגדו, וכתוצאה מכך הליכים אלו הותלו פעמים רבות ולזמן ממושך.

9.

באשר לתסקירים החיוביים בעניינו של העורר, מצאתי כי משקלם של אלה אינו משמעותי דיו על מנת להוות משקל-נגד ולהטות את הכף לטובתו של העורר, וזאת משני טעמים:

(א) לשונם של התסקירים אינה חד-משמעית. אמנם המלצתם הסופית חיובית, אך מובאים בהם גם נתונים משמעותיים לחובת העורר.

(ב) ההמלצה החיובית שבתסקיר המשלים, עליה התבסס בית המשפט השלום הנכבד, ניתנה לאחר שהעורר "התקשה", כלשון התסקיר, להתייחס להרשעתו משנת 2004 בעבירת הפרת ההוראה החוקית. העורר מסר לשירות המבחן כי היה עליו איסור להיכנס לתחומי העיר תל-אביב, איסור אותו הוא הפר. מהחומר שעומד בפניי נראה כי מידע זה לכאורה לא היה מדויק כל צרכו: לאחר שהעורר איים על אשתו לשעבר באלימות ותקף אותה, החליט בית המשפט לשחררו בתנאי שלא ייצור עמה קשר בשנית. שלושה ימים לאחר מתן ההוראה דנן חזר העורר לביתה של בת זוגו, דרש ממנה כספים ותקף אותה. נראה כי תשובתו המתחמקת של העורר לשירות המבחן מעידה אף היא על מסוכנותו והן על כך שאין ליתן בו אמון.

מתקשה אני לפיכך מאוד, לאור הנתונים שנזכרו לעיל, לפעול על פי עצת שירות המבחן בתסקיר המשלים.

10.

בשולי הדברים ולבסוף אציין כי נראה שבפניו של העורר עומד הליך משפטי קצר יחסית. נוכח עובדה זו, מתחזקת מסקנתי כי לא יהיה ראוי להתחיל בתקופת המשפט בהליך השיקום, שהרי בהליך זה נדרשת כאמור מחויבות מנטלית וגופנית משמעותית וארוכה, ואילו פרק הזמן שעד תום ההליכים – צפוי שלא יהיה ממושך.

11.

נוכח כל האמור לעיל – הערר נדחה בזאת.