בש"פ 4298/09 יהודה אביסדריס נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט נ' זלוצ'ובר ) מיום 8.5.2009 בב.ש. 20909/09, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן – חוק המעצרים ), ובכך קיבל את הערר שהגישה המשיבה על החלטתו של בית המשפט השלום בקרית-גת (כבוד השופטת נ' נצר ) אשר הורה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר לפי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, בהתקיים התנאים המפורטים בהחלטתו הנ"ל מיום 7.5.2009.

העובדות לפי כתב האישום

1.

ביום 22.3.2009 הוגש כתב אישום נגד העורר לבית המשפט השלום בקרית-גת. לפי כתב האישום, ביום 21.3.2009 בין השעות 15:00-20:30 התפרץ העורר לביתה של המתלוננת בעיר אשדוד (להלן – הבית ), בכך ששבר את סוגר חלון המטבח ונכנס דרך החלון פנימה כדי לבצע גניבה. בזמן ובמקום הנ"ל גנב העורר מתוך הבית תיק חום, שני דיסקים, שני פלפונים, מצלמת סמסונג, שעון גוצ'י, צמידים, סכין וחפצים נוספים, בכך שנטל ונשא אותם ללא הסכמת המתלוננת, יצא מן הבית וזאת בכוונה לשלול אותם שלילת קבע מהמתלוננת. בהמשך לכך, בסמוך לשעה 21:31 בתחנת הדלק סונול, החזיק העורר בסכין מחוץ לתחום ביתו וחצריו, ואין בידו להוכיח כי החזיקה למטרה כשרה. את המעשים הנ"ל עשה העורר כשהוא שרוי בגילופין.

2.

במעשים אלו עבר העורר עבירות של התפרצות למקום מגורים – עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין ), גניבה – עבירה לפי סעיף 383 בצירוף סעיף 384 לחוק העונשין, היזק לרכוש במזיד – עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין והחזקת סכין למטרה לא כשרה – עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין.

הליכים קודמים

3.

במהלך הדיון במעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו מיום 23.3.2009, הסכים העורר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינו, אולם טען הוא כי יש לשחררו לחלופת מעצר במסגרת אפיק שיקומי. כך טען העורר כי עובר למעצר דנן פנה הוא מיוזמתו לתהליך גמילה מסמים במסגרת רשות הרווחה של המועצה המקומית בגן-יבנה, אשר שילבה אותו בתוכנית הגמילה "דרך לחיים", תהליך אותו ביקש העורר להמשיך. בא כוח העורר ביקש מבית המשפט השלום להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר, על מנת לבחון אפשרות שילובו בהמשך תהליך גמילתו מסמים. בית המשפט השלום (כבוד השופטת נ' נצר ) קבע כי מאחר ומדובר בתהליך גמילה שהעורר החל בו עובר למעצר דנן, סבור הוא כי יש להמשיך ולהעמיק את תהליך הגמילה, ולכן הורה לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

4.

בהמשך לכך, על פי בקשתו של שירות המבחן הוגשה על ידי סגן הפסיכיאטר המחוזי - ד"ר דוברוסין מיכאל - חוות דעת בנוגע לעורר אשר קבעה כי העורר אחראי למעשיו וכשיר לעמוד לדין, אך יחד עם זאת קבעה שהעורר סובל מהפרעה נפשית מורכבת הכוללת סימני פוסט טראומה, וקווים אישיותיים ספציפיים כתוצאה משימוש ממושך בסמים, וכי רצוי לבצע ניסיון נוסף לגמילתו במסגרת מבוקרת (יתכן בקהילה טיפולית), בליווי מעקב וטיפול פסיכיאטרי, הן תרופתי והן פסיכוטרפוייתי (להלן – חוות הדעת ). בהמשך לחוות הדעת, בדיון שנערך בפני בית משפט השלום ביום 21.4.2009, ביקש בא כוח העורר מבית המשפט כי שירות המבחן יערוך תסקיר מעצר משלים בעניינו לאור מסקנותיה של חוות הדעת. המשיבה התנגדה לעריכת תסקיר מעצר משלים וזאת במסגרת התנגדותה הכוללת לשחרורו של העורר לחלופת מעצר, זאת לאור עברו הפלילי המכביד הכולל עשרים וארבע הרשעות קודמות ושני מאסרים מותנים, כאשר את העבירות דנן ביצע העורר תחת השפעת סמים ואלכוהול, עת עומדים ותלויים כנגדו שני מאסרים מותנים ברי הפעלה. עוד טענה המשיבה כי לאור התמכרותו של העורר קיימת מסוכנות כי ימשיך לבצע עבירות רכוש. לבסוף טענה המשיבה כי לא ניתן לאיין את מסוכנתו של העורר באמצעות חלופת מעצר.

5.

כפי שעולה מהחלטתו של בית משפט השלום מיום 21.4.2009, תסקיר המעצר הראשון שהוכן לקראת הדיון הקודם מיום 23.3.2009, קבע כי ייתכן והשתלבותו של העורר במסגרת טיפולית מבוקרת ובעלת גבולות ברורים עשויה להניב תוצאות טובות בעברו. נוסף על כך ציין שירות המבחן כי מתקשה הוא לומר האם למשיב תחלואה כפולה על רקע בעיות נפשיות שהוחמרו עקב שימושו בסם. לצורך כך שלח שירות המבחן את העורר להסתכלות פסיכיאטרית כאמור. לאור תסקיר המעצר הראשון וחוות הדעת הפסיכיאטרית, הורה בית המשפט השלום לשירות המבחן לערוך תסקיר מעצר משלים אשר יבחן את המסגרת המתאימה לשילובו של העורר בתהליך גמילה, תוך שהוא מציין כי במקרה זה החל העורר בתהליך גמילה עובר למעצרו ולכן יש למצות את אפשרויות שיקומו. בית המשפט ביקש להביא לתשומת ליבו של שירות המבחן כי לעורר אישה ובנות בגירות אשר מוכנות לשמש ערבות לשחרורו הזמני, ולו עד להשתלבותו בטיפול גמילה, והן אף מוכנות ללוותו לצורך בדיקות מקדמיות לשם בחינת התאמתו לגמילה.

6.

בתסקיר המשלים שהכין שירות המבחן ביום 28.4.2009, ציין הוא כי עקב גילו המתקדם של העורר והיעדר עבר טיפולי, הוא אינו מתאים למסגרת סגורה כמו קהילה טיפולית. לפיכך, המסגרת היחידה האפשרית לשלבו בה היא טיפול בתחליף חוקי לסם – מתדון או סבוטקס, אך לצורך כך דרוש פיקוח יומיומי. שירות המבחן הדגיש כי שוחח עם בנותיו של העורר, אשר טענו כי במשך שנים רבות הן סובלות מהתמכרותו ומהתנהגותו של אביהן. למרות רצונן לסייע לו, הן אינן מוכנות לפקח עליו מאחר והן לא מצליחות להתמודד עם התנהגותו ומרגישות מאוימות ממנו. כך ציין התסקיר המשלים כי בת זוגו של העורר עובדת במשך היום ואין ביכולתה להשגיח עליו במשך עשרים וארבע שעות ביממה. לבסוף, קבע שירות המבחן כי עקב התמכרותו של העורר לסמים ולכדורים, ואי היציבות במצבו הנפשי, קיים סיכון גבוה להישנות התנהגות דומה במידה וישוחרר מבית המעצר ללא השגחה צמודה. לבסוף קבע התסקיר המשלים כי לאור העובדה שהעורר לא הציע חלופת מעצר הולמת, אין באפשרות שירות המבחן להציע טיפול במרכז מתדון או ביחידה להתמכרויות.

7.

על אף ממצאיו של תסקיר המבחן הורה בית המשפט השלום ביום 3.5.2009 –לאור טענת בא כוח העורר כי חל שינוי בעמדת בתו של העורר אשר מוכנה ליטול את הפיקוח עליו לאורך מספר שעות ביום וביתר שעות היממה תפקח עליו בת זוגו – לזמן את בתו של העורר לדיון שיערך לפניו על מנת שיוכל להתרשם באופן בלתי אמצעי לגבי נכונותה לערוב לתנאי שחרורו של אביה.

8.

בדיון שנערך לפני בית המשפט השלום ביום 7.5.2009 נחקרו בתו ובת זוגו של העורר בנוגע למוכנותן לערוב לעורר ולשמש מפקחות עבורו. בית המשפט השלום קבע בהחלטתו מיום 7.5.2009 כי השתכנע שבתו של העורר ובת זוגו הביעו עמדה נחרצת באשר למוכנותן לערוב לו ולשמש עבורו מפקחות. עוד קבע בית המשפט השלום כי על אף עברו הפלילי המכביד של העורר, ניתן לציין גם תקופות לא קצרות שבהן הצליח להימנע מביצוע עבירות וייתכן כי תקופות אלה עומדות בהתאמה לתקופות שבהן הצליח העורר, כך לפי דבריו, לשמור על ניקיון מסמים. עוד הדגיש בית המשפט כי לא נעלמה מעיניו הסתייגותו של שירות המבחן באשר למידת רצונה ונכונותה של הבת לסייע לאביה, אלא שבדיון שנערך לפניי בית המשפט הבהירה הבת כי אין זאת העמדה שהביעה בפני שירות המבחן והדגישה כי מוכנה היא לפקח על אביה. לבסוף, קבע בית המשפט השלום כי לאור העובדה שמסוכנותו של העורר נובעת מהשילוב המאוד בעייתי ומסכן של שימוש בסם וביצוע עבירות רכוש, הוא סבור כי גמילתו של העורר מסמים יש בה כדי להקהות במידה רבה ממידת מסוכנותו. משכך, קבע בית המשפט השלום כי רואה הוא לנכון לשחרר את העורר לחלופת מעצר במסגרת תהליך גמילה למשך שישה חודשים אשר יפוקח על ידי שירות המבחן. בית המשפט השלום הורה כי העורר יפקיד ערבות בסך של 3,500 ש"ח, יחתום על ערבות עצמית על סך של 10,000 ש"ח וכן יפקיד ערבויות צד ג' של בתו ובת זוגו, כל אחת בסכום של 7,500 ש"ח. בנוסף לכך הורה בית המשפט השלום כי במסגרת חלופת המעצר ישוחרר העורר לביתו, שם ימצא בתנאים השוללים לחלוטין את יציאתו מהבית זולת למטרות המותרות. כל משך הימצאותו של העורר בתנאים אלו ילווה הוא באופן צמוד ומלא על ידי אחת הערבות. תנאי נוסף אותו הטיל בית המשפט השלום הוא כי העורר ישתלב בטיפול גמילה במתכונת שתיבנה עבורו על ידי האגף לשירותי רווחה במועצה האזורית גן יבנה, ויותר לו לצאת למפגשים במסגרת תהליך הגמילה ולשם ביצוע הבדיקות הנדרשות תוך ליווי צמוד של אחת המפקחות.

9.

על החלטתו האחרונה של בית המשפט השלום הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי באר-שבע. בדיון שנערך לפניי בית המשפט המחוזי (כבוד השופט נ' זלוצ'ובר )

ביום 8.5.2009, חזרה המשיבה על טיעוניה כפי שהועלו בבית המשפט השלום, לפיהם לאור עברו הפלילי המכביד של העורר בעבירות רכוש, הקשור בהתמכרותו ארוכת השנים לסמים, נשקפת ממנו מסוכנות רבה לציבור וחלופת מעצר לא תוכל לאיינה. המשיבה הדגישה כי חלופת המעצר עליה הורה בית המשפט השלום אין בה להרתיע את העורר היות שבת זוגו עובדת רוב שעות היום ובתו אינה מהווה גורם בר סמכות עבורו שכן היא מרגישה מאוימת ומפוחדת ממנו, כפי שעולה מהתסקיר המשלים. לפיכך, טענה המשיבה כי יש לבטל את החלטת בית המשפט השלום ולהורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו. בא כוחו של העורר טען כי בדין הורה בית המשפט השלום על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, היות שהשתכנע כי העורר מביע כוונה כנה להיגמל בהמשך לתהליך הגמילה שהחל בו עובר למעצרו הנוכחי. עוד הוסיף בא כוחו של העורר כי בתו של העורר העידה בבית המשפט השלום כי לא אמרה לשירות המבחן את אשר ציין הוא בסתקיר המשלים וכי בת זוגו הביעה עמדה נחרצת לפיה מוכנה היא ליטול את הפיקוח על העורר יחד עם בתו, וכי בית המשפט השלום השתכנע באופן בלתי אמצעי מעדותן של המפקחות כי הן נחרצות לסייע לעורר בתהליך שיקומו.

10.

בית המשפט המחוזי קבע כי דין הערר להתקבל והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו. בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו על בסיס עברו הפלילי המכביד של העורר בתחום עבירות הרכוש הקשור בהתמכרותו לסמים, מה שמעיד על מסוכנותו לציבור. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בחלופת המעצר אליה שוחרר העורר כדי להרתיע אותו או לאיין את מסוכנותו. בית המשפט המחוזי ציין כי מהתסקיר המשלים של שירות המבחן עולה כי קיים סיכון גבוה להישנות התנהגות דומה במידה וישוחרר העורר ללא השגחה צמודה ואף בתו של העורר טענה בפני שירות המבחן, לפי התסקיר המשלים, כי היא פוחדת מאביה ואינה מוכנה ליטול עליו את הפיקוח כמו גם בת זוגו שעובדת רוב שעות היום ובשל כך אין ביכולתה ללוות את העורר לטיפול.

עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי בשלב זה העורר לא מצוי כלל בטיפול ובית משפט השלום הורה על שחרורו מתוך מתן אמון בגרסתו לפיה פנה הוא או מי מטעמו לרשויות הרווחה על מנת שישולב בתוכנית גמילה, פניה אשר אין לגביה כל אסמכתא של ממש, וכרגע שילובו של העורר בתוכנית טיפולית נסמכת אך ורק על רצונו הטוב. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי המדיניות המשפטית הנוהגת היא כי שלב המעצר אינו השלב המתאים לשילובו של נאשם בתהליך גמילה, למעט חריגים יוצאי דופן. בית המשפט המחוזי קבע כי עניינו של העורר אינו נמנה עם החריגים כאמור, היות שלפני מעצרו הנוכחי כבר שהה כחודש בתהליך גמילה ולמרות זאת כשבוע בלבד לאחר שסיים אותו הסתבך בעבירות על רקע צריכת סמים ומכאן שההליך הטיפולי בעניינו נכשל. יתרה מכך קבע בית המשפט המחוזי כי שעה ששירות המבחן, שהוא הגוף המקצועי בעניין זה, סובר בתסקירו שאין חלופת מעצר מתאימה בעניינו של העורר, וכאשר העורר ביצע את העבירות המיוחסות לו שעה ששני מאסרים מותנים תלויים ועומדים כנגדו, אין מקום להורות על שחרורו בערובה רק בשל כך שיש טענה שהעורר יפנה לטיפול במרכז יום ואולי גם לטיפול פסיכיאטרי. בית המשפט המחוזי הזכיר כי העורר נתפס כשהוא שיכור וברשותו סכין, וציין כי חלק ניכר מהרשעותיו הקודמות הן בעבירות אלימות. לסיכום, קבע בית המשפט המחוזי כי ספק בעיניו, לאור התמכרותו רבת השנים של העורר, ובשל גילו המתקדם כמו גם אי יציבותו כפי שעולה מהתסקיר המשלים, אם מסגרת יום פתוחה תספיק ומסגרת אחרת, כאמור אינה מתאימה. על החלטתו האחרונה של בית המשפט המחוזי ערר העורר לבית משפט זה.

מכאן הערר שלפניי.

טענות העורר

11.

לטענת העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד שגיב בר-שלום – שגה בית המשפט המחוזי עת ביטל הוא את החלטת בית המשפט השלום, שכן האחרון שחרר את העורר לחלופת מעצר לאחר בחינה יסודית של הנתונים שעמדו לפניו ואשר לאורם הגיע הוא למסקנה ראויה בדבר עדיפות שילובו של העורר בתהליך שיקומי על פני מעצרו. עוד טוען בא כוח העורר כי שגה בית המשפט המחוזי עת העדיף את עמדת שירות המבחן, לפיה בתו של העורר סירבה ליטול על עצמה את הפיקוח על אביה וכי בת זוגו אינה מסוגלת לפקח עליו, על פני התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט השלום מהמפקחות, לאחר שאלה נחקרו חקירה נגדית ובית המשפט השלום העדיף את גרסתן על פני עמדתו של שירות המבחן. עוד מוסיף לטעון בא כוח העורר כי שגה בית המשפט המחוזי שכן כל ההלכות שציטט בהחלטתו, לעניין המדיניות המשפטית לפיה אין מאפשרים לנאשם להשתלב בתהליך גמילה עם מעצרו, אינן נוגעות לנאשם שהחל בהליך גמילה עובר למעצרו, ולכן אין להחילן על העורר אשר נמצא לגביו על ידי בית המשפט השלום כי החל הוא בתהליך גמילה עובר למעצרו. מוסיף לטעון בא כוח העורר כי לאור העובדה שלעורר מיוחסות עבירות רכוש בלבד, הרי שיש להתחשב בכך שישנה בנמצא חלופת מעצר שבית המשפט השלום השתכנע כי הינה אופטימאלית לאיון מסוכנותו, ולפיכך מבקש בא כוח העורר כי בית משפט זה יבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי ויורה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאים המגבילים שקבע בית המשפט השלום. לבסוף, הגיש בא כוח העורר מספר אסמכתאות לעיוני.

טענות המשיבה

12.

המדינה – באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי מנחם – הגישה בדיון שנערך לפניי את התסקיר הראשון שנערך בעניינו של העורר אשר לא צורף לערר עצמו וכן את גיליון הרשעותיו הקודמות. מהתסקיר עולה תמונת מצב דומה לזו שתוארה בתסקיר המשלים ועיקרי הדברים העולים ממנו הם כי חוות דעתו של שירות המבחן באשר לעורר הינה שלילית. נקבע בחוות הדעת כי גילו המתקדם של העורר, התמכרותו לסמים קשים במשך שנים רבות, העדר ניסיון טיפולי בעבר ושילוב של סמים עם כדורי הרגעה, הינם גורמים לסיכוי קטן להצליח בגמילה מסמים ולהתמיד "הן בטיפול והן בניקיון לתקופה ארוכה". משכך טוענת המשיבה, ולאור עברו הפלילי המכביד של העורר כמו גם העובדה שביצע את העבירות דנן כששני מאסרים מותנים עומדים ותלויים כנגדו, הרי שניתן לומר בבירור כי מסוכנותו של העורר רבה היא וסיכויי שיקומו קטנים הם, ולפיכך אין מקום לשחרורו של העורר לחלופת מעצר במסגרת תוכנית גמילה פתוחה.

מוסיפה לטעון המשיבה כי המעצר לא קטע הליך גמילה חיובי שהעורר החל בו עובר למעצר אלא המעצר אירע על רקע ניסיון גמילה כושל שהופסק על ידי העורר ואשר לאורו שב העורר לנקוט בדפוס עבריינות מוכר לו לאור התמכרותו. כך טוענת המדינה כי לאור ההלכה הפסוקה אשר קובעת כי שלב המעצר אינו המועד הראוי לשילובו של נאשם בתוכנית גמילה אלא אם החל בה עובר למעצרו, אין לאפשר את שחרורו של העורר לחלופת מעצר. עוד הדגישה המשיבה כי שירות המבחן שלל את האפשרות לשילובו של העורר במסגרת מוסד סגור אלא הציע חלופה פתוחה בלבד. לאור מסוכנותו של העורר ספק אם חלופה זו רלוונטית כלל שכן התנאים המגבילים שהטיל בית המשפט השלום על העורר אינם הולמים בשל העובדה שהמפקחות אינן מסוגלות להרתיע את העורר כפי שעולה מתסקירי המעצר, אשר קובעים כי בת זוגו אינה ערוכה ללוותו לטיפול היות שהיא עובדת רוב שעות היום, ואף מפחדת ומרגישה מאוימת מהעורר על רקע אלימותו כלפיה שבגינה שהתה פעמים אחדות במקלט לנשים מוכות, ואף בתו טענה בפני שירות המבחן כי היא מרגישה מאוימת על ידי אביה. מוסיפה לטעון באת כוח המדינה כי אכן בית המשפט השלום התרשם מהמפקחות באופן בלתי אמצעי, ואולם הוא לא יישב את הסתירות המהותיות שבין תסקירי המעצר, שהציגו תמונה ברורה לפיה המפקחות חשות מאוימות מהעורר, לבין גרסתן של המפקחות בבית המשפט. יתכן כי אם היה בית המשפט השלום יורד לשורשן של סתירות היה מגיע למסקנה כי אכן המפקחות אינן מסוגלות להרתיע את העורר בנסיבות העניין. לבסוף, טוענת המשיבה כי יש לזכור שהעורר טרם נקלט בתוכנית גמילה ואילו שלב האבחון, במהלכו יידרשו הגורמים המקצועיים לבחון את התאמתו של העורר, עלול להימשך שבועות ארוכים שבהם לא יזכה העורר לטיפול, ולאור מסוכנותו כמו גם לאור היעדר פיקוח הולם בשל תחושת המאוימות של בת זוגו ובתו, הרי שאין כל ערובה שהעורר לא יחזור לסורו ויממש את מסוכנותו לציבור.

דיון והכרעה

13.

דין הערר להידחות בכפוף לסייג שלהלן. הלכה היא כי המעצר אינו השלב הנכון לשחרר נאשם לחלופת מעצר במסגרת תהליך גמילה אלא בחריגים מצומצמים, למשל כשהנאשם החל בתהליך גמילה עובר למעצרו [ראו למשל: בש"פ 2278/08 קרייבסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.3.2008) ; בש"פ 4186/09 שריקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.5.2009)]. ואולם, אין אלו פני הדברים בעניינינו, שכן העורר סיים את תהליך הגמילה בו החל עובר למעצרו, ולמעשה מעצרו בא על רקע כשלון תהליך הגמילה, ולפיכך לא מתקיים החריג לכלל כאמור בעניינו של העורר. משכך, איני רואה כיצד האסמכתאות שמסר בא כוח העורר לעיוני (בש"פ 3572/98, בש"פ 4839/03 ובש"פ 8145/07) מסייעות לו, שכן אין בהן אלא לחזק את ההלכה האמורה אשר העורר אינו נמנה על חריגיה. אין לי אלא לדחות את טענת בא כוחו של העורר לפיה תהליך הגמילה בו החל העורר לא הסתיים עובר למעצרו (לגרסתו, חודש הגמילה במוסד הסגור בו שהה העורר היה רק השלב הראשון של תהליך הגמילה אשר היה אמור להימשך בשלב שני במסגרת גמילה פתוחה). לטענה זו אין כל יסוד. ההיפך הוא הנכון, שכן בתסקיר המעצר הראשון שנערך בעניינו של העורר נכתב כי:

"בשיחה שערכנו עם יהודה בבית המעצר הוא מסר כי טרם מעצרו הנוכחי עבר טיפול גמילה פיזית באישפוזית פרטית בגדרה, שם שהה במשך חודש. בתום הטיפול

התקשה לשמור על ניקיון, לא פנה לצורך המשך טיפול ושב לשימוש בסמים ובכדורי הרגעה (מסוג קלונקס)" [ההדגשות אינן במקור – י.ד.].

יוצא אפוא כי גם לשיטתו של העורר עצמו, תהליך הגמילה בו נטל חלק הגיע לתומו עם סיום אשפוזו, ובעייני רוחו לא צפה העורר להמשך התהליך בדמות "השלב השני" לו טוען בא כוחו. לפיכך, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי על פי המדיניות המשפטית הנוהגת אין העורר עונה לקריטריונים אשר יאפשרו את שחרורו בתנאים מגבילים לתהליך גמילה.

מעבר לכך, אכן כפי שטענה המשיבה יש לזכור כי העורר טרם התקבל לתוכנית גמילה ולא ברור כלל אם נעשתה מצידו או מי מטעמו פנייה סדורה לגורמים המתאימים על מנת להשתלב בתוכנית גמילה כאמור. בא כוח העורר הביע תמיהתו הרבה על כך שבית המשפט המחוזי פקפק בקיומה של פנייה שכזו. ואולם, לא עלה בידו להצביע על אסמכתא שתוכיח את דבר קיומה של פנייה עדכנית מצד העורר או מי מטעמו, או על אישור של מוסד שיקומי כלשהו בדבר מוכנותו לקלוט את העורר לתהליך גמילה פתוח. יתר על כן, בא כוחו של העורר אישר בדיון שהתקיים לפניי כי על מנת להשתלב בתוכנית שכזו יהיה על העורר לעבור תחילה תהליך אבחון בן מספר שבועות, כאשר כלל אין ערובה לכך שיתקבל לגמילה בתום האבחון.

ויודגש - מתסקירי המעצר שנעשו בעניינו של העורר נקבע באופן חד משמעי כי קיימת מסוכנות להישנות עבירות רכוש בעתיד על רקע התמכרותו. משכך, באותו פרק זמן בן מספר שבועות במהלכו יעבור העורר הליך אבחון, ישהה הוא בביתו ללא טיפול, ולאור מסוכנותו כאמור לא ניתן לומר בבטחה כי העורר לא ישוב לסורו כפי שעשה בעבר ובכך יממש את מסוכנותו לציבור. כך, גם אין בידי לקבל את טענתו של העורר לפיה בתקופת האבחון תאויין מסוכנותו של העורר באמצעות המפקחות שמונו לו. בדין קבע בית המשפט המחוזי כי אין המפקחות שמונו לעורר, בת זוגו ובתו, מסוגלות להרתיע את העורר ולשמש עבורו מקור סמכות, וזאת על רקע הממצאים המפורשים עליהם הצביעו תסקירי המעצר, לפיהם בת זוגו חשה מאוימת ממנו, וכך אף בתו. הלכה היא שלא בנקל יסטה בית המשפט מהמלצות שליליות של שירות המבחן הגם שתסקיר הינו בגדר המלצה [בש"פ 2798/08 מדינת ישראל נ' פלוני

(לא פורסם, 27.3.2008); בש"פ 3386/07

מדינת ישראל נ' אשד

(לא פורסם, 18.4.2007); בש"פ 3286/07

מדינת ישראל נ' פלוני

(לא פורסם, 16.4.2007); בש"פ 9354/02

מדינת ישראל נ' גידניאן (לא פורסם, 5.11.2002); בש"פ 5859/04

מדינת ישראל נ' אבו סבייח

(לא פורסם, 22.6.2004); בש"פ 2375/08

פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 20.3.2008)]. אכן, בית המשפט השלום התרשם מהמפקחות בצורה בלתי אמצעית, אך יחד עם זאת נראה כי לא בחן לעומק את הסיבה לסתירה המהותית בין עמדתן בבית המשפט לבין עמדתן כפי שנמסרה לשירות המבחן.

משהסיכון הממשי של העורר הוא בפרק הזמן במהלכו יעבור את הליך האבחון, משום שבתקופה זו לא יקבל טיפול מתאים, לא אוכל להיענות לבקשתו של העורר לשחררו לחלופת מעצר בהינתן העובדה כי טרם התקבל לתוכנית כאמור ולא הצביע על אישור ממוסד שמוכן לקלוט אותו. ואולם,

איני פוסל על הסף את אפשרות שילובו של העורר בתוכנית גמילה ובתנאי שהליך האבחון ובחינת התאמתו של העורר לתוכנית יעשו כל עוד העורר נמצא במעצר. כך, אם ימצא מוסד טיפולי אשר יסכים לבצע את הליך אבחונו של העורר בין כותלי בית המעצר, לרבות הבדיקות השונות הנדרשות בהליך כגון דא, ובעקבות זאת יסכים אותו מוסד לקלוט את העורר, יוכל האחרון להשתחרר לחלופת מעצר לאחר שיגיש בקשה לעיון חוזר ובמסגרתה יבחן מחדש בית המשפט השלום את התנאים המגבילים הנדרשים בכדי לאיין את מסוכנותו של העורר ביתר שעות היום בהן לא ימצא בטיפול.

14.

הנני מפנה את תשומת ליבו של שירות בתי הסוהר להחלטתי הנ"ל על מנת שיתאפשר (הכל בכפוף למגבלות) למוסד או ארגון טיפולי כאמור לערוך לעורר הליכי אבחון ובדיקות בין כותלי בית המעצר, ככל שהעורר יהיה מעוניין בכך.

15.

אשר על כן הערר נדחה בכפוף לסייג האמור.