בש"פ 3572/98 מוטי ג'ורנו נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין, יחד עם נאשם נוסף, בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, באישום של שוד. לפי כתב האישום, שני הנאשמים ארבו לחלפן בכניסה לביתו, התנפלו עליו, היכו אותו והעורר גנב ממנו את כספו.

בית המשפט המחוזי (השופט א' בייזר) שנתבקש לעצור את שני הנאשמים עד תום ההליכים, קבע כי אין מחלוקת שקיימות ראיות לכאורה נגד הנאשמים. בעצם, העורר מסר למשטרה הודעה בה הוא מודה בתכנון ובביצוע של השוד. בית המשפט הוסיף וקבע כי אינו רואה מקום להסתפק בחלופת מעצר. לכן החליט בית המשפט כי שני הנאשמים ייעצרו עד תום ההליכים נגדם.

העורר מבקש בערר זה שבית המשפט יורה על חלופת מעצר. הוא חוזר ומציע שתי חלופות מעצר, שכבר הציע לבית המשפט המחוזי: האחת, מעצר בית בבית אחיו, שהינו שוטר; השניה, שהות במוסד לגמילה מסמים ("רמות יהודה"), הפועל ברשיון של משרד העבודה והרווחה.

את הבקשה מבסס העורר על טעמים אחדים, טעם אחד הוא, שהעורר הסתבך לאחר שנקלע לחובות כבדים, וכתוצאה החל מתמכר לסם מסוכן, עד שביצע את עבירת השוד המיוחסת לו. אכן, התדרדרות של העורר מצערת, וכך גם הפגיעה בבני משפחתו. אולם הצער לחוד וההגנה על החברה לחוד. ההגנה על החברה, כמצוות החוק, מחייבת להחליט בשאלת המעצר בראש ובראשונה על פי המסוכנות של הנאשם לחברה.

בא-כוח העורר מציין כי בית המשפט המחוזי טעה כאשר אמר בהחלטתו כי לעורר יש עבר פלילי. אכן, טעות היא, במובן זה שאין לעורר הרשעה בפלילים. אולם נוסף לעבירת השוד, בה הוא כנראה מודה, תלויים ועומדים נגדו תיקים רבים במשטרה (תיקי מב"ד). תיקים אלה, 12 במספר, רובם תיקי פריצה לבניין, הצטברו במהלך השנה האחרונה. נראה כי הם קשורים להתמכרות העורר לסמים. מכל מקום, אף כי אין בתיקים אלה כדי להוכיח עבר פלילי במובן המקובל, יש בהם כדי להוסיף משקל לחזקת המסוכנות של העורר.

ההתמכרות של העורר לסמים היא, בעיני, שיקול כבד בשאלת המסוכנות שלו. מי שמכור לסמים, קשה לסמוך עליו שיקיים את התנאים המגבילים של שחרור ממעצר, ובכלל זה קשה לסמוך עליו שיישאר לאורך זמן במעצר בית. אמנם העורר טוען כי זה יותר מחודש שאין הוא נוטל סמים, אך אין הוא יכול לבסס טענה זאת בראיה. יתירה מזאת. הוא מבקש כאחת מחלופת המעצר, לשהות במוסד לגמילה מסם. משמע, גם אם בפועל אין הוא נוטל סמים לאחרונה, כדבריו, ודאי הוא, גם לדבריו, שלא נגמל מן הסם.

בא-כוח העורר טוען, על אף האמור, כי אין עילת מעצר נגד העורר, שכן לפי הראיות שבתיק, רק הנאשם השני הפעיל אלימות נגד קורבן השוד. באת-כוח המדינה חולקת על כך. לטענתה, יש ראיות לכך שגם העורר היכה את הקורבן. אולם, כדברי בית המשפט המחוזי, נראה לי כי אין לכך חשיבות רבה. שוד כרוך מעצם טבעו, אלימות. מי שמתכנן שוד מקבל על עצמו את האפשרות של אלימות. בנסיבות המקרה, אף אם העורר לא נטל חלק באלימות, עדיין יש לומר כי השילוב של השתתפות בשוד, התיקים הרבים שנפתחו נגדו בשנה האחרונה וההתמכרות לסמים, כל אלה עושים אותו מסוכן.

בנסיבות אלה, לדעתי, אין מקום להסתפק בחלופת המעצר הראשונה שהוצעה מטעם העורר, כלומר, בבית אחיו של העורר. בא-כוח העורר טוען שניתן לסמוך על האח, שהוא שוטר, כי יפקח כראוי על העורר. אך השוטר אמור לפקח, במשך היום, על אחרים. בהיות העורר מכור לסם, אני נוטה לחשוב שאי-אפשר לסמוך על אשת האח. לכן אני שולל חלופה זאת.

חלופת המעצר השניה, כלומר, שהות במוסד לגמילה מסמים, הינה בעייתית. ראשית, היא בעייתית מבחינה עקרונית. גמילה מסם מחייבת רצון מוחלט ונחוש לעבור את התהליך המורכב של גמילה. נאשמים שהוחלט לעוצרם עד תום ההליכים מביעים לא פעם רצון להתחיל תהליך של גמילה. במקרים כאלה קיימת אפשרות שהנאשם, יותר מאשר הוא מבקש להיגמל מן הסם, הוא מבקש להשתחרר מן המעצר, ולו רק למוסד גמילה. אם זהו הרצון, הסיכוי הוא שהליך הגמילה ייכשל. לפיכך בדרך כלל אין בית המשפט נוטה לשחרר מן המעצר נאשם, כאשר המסוכנות של הנאשם מצדיקה החזקתו במעצר, כדי לאפשר לו להתחיל הליך של גמילה מסם. בבש"פ 3701/95 נינה (מלי) ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם). אמרתי לענין זה כך:

"הלכה היא שבדרך כלל אין בית המשפט משחרר נאשם מן המעצר, לפני שנגזר דינו, כדי לאפשר לו להתחיל תהליך של גמילה מסם".

והשופט מצא אמר בבש"פ 5840/97 יהודה זקן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) כך:

"לפנים נקבע, לא פעם, שככלל, העיתוי הראוי לגמילה מסמים של נאשם הנתון במעצר הוא לאחר סיום משפטו ובמסגרת ריצוי המאסר שייגזר עליו, וכי רק בהתקיים נסיבות מיוחדות ובמקרים יוצאי-דופן עשוי בית המשפט לחרוג מכלל זה ולאפשר לנאשם הנתון במעצר להשתחרר ממעצרו כדי להיזקק לטיפול גמילתי במסגרת אחרת".

אכן, לפי סעיף 48(7) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, רשאי בית המשפט לשחרר נאשם בערובה כשהוא מטיל על הנאשם "חובה לקבל טיפול למשתמשים בסמים, ובלבד שהטיפול אושר על ידי קצין מבחן". אולם נראה שגם כיום, כמו קודם לכן, צריך טעם מיוחד לשחרר נאשם מן המעצר כדי לאפשר לו להתחיל תהליך של גמילה מסמים. מכל מקום, גם לפי סעיף זה, אין מקום לשחרר נאשם מן המעצר לצורך טיפול של גמילה, אלא אם הטיפול אושר על ידי קצין מבחן.

במקרה שלפנינו אין אישור של קצין מבחן, העורר טרם נתקבל לטיפול על ידי מוסד לגמילה מסם ולכאורה גם אין טעם מיוחד המצדיק שחרורו מן המעצר לצורך קבלת טיפול כזה, בניגוד למדיניות המקובלת.

התוצאה היא, שאני דוחה את הערר.