בש"פ 4802/05 חיים פרסמן נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' רזי) בב"ש 1554/05 מיום 11.5.05 לפיה דחה בית המשפט המחוזי את עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום (השופט ח' שילוני) לעצור אותו עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

נגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו, ביחד עם אחר, עבירות של חבלה במזיד ברכב, גניבה מרכב ופריצה לרכב בכוונה לגנוב. כעולה מכתב האישום, העורר פרץ לרכבה של המתלוננת על-ידי שבירת מנעול דלת הנהג ונטל שני תיקים מתוך הרכב. העורר נסע מן המקום עם שותפו אשר המתין לו ברכב אחר ולאחר מספר דקות נתפס על-ידי שוטרים כאשר ברכב היו חלק מן הפריטים אשר נגנבו מרכבה של המתלוננת.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית משפט השלום קיבל את הבקשה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית משפט השלום קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום וכן קיימת עילת מעצר בשל מסוכנותו של העורר. בית המשפט ציין כי לעורר הרשעה בשתי עבירות של פריצה וגניבה מרכב וכן רישום פלילי ללא הרשעה בעבירה דומה. כמו כן תלויים ועומדים נגד העורר ארבעה כתבי אישום מהם שלושה בגין עבירות דומות ואחד בגין עבירת אלימות. העבירה נשוא כתב האישום בוצעה בתקופה בה העורר המתין לקבלת תסקיר מבחן לענין העונש באחד התיקים המתנהלים נגדו. בית המשפט קבע כי עברו הפלילי של המשיב בצירוף העבירות בהן הואשם מעידים על מסוכנותו לבטחון הציבור וכי לא ניתן להפיג מסוכנות זו בדרך של חלופת מעצר. ערר אשר הוגש על החלטה זו נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי.

בפני טוען בא-כוח העורר כי טעה בית המשפט קמא בכך שקבע כי קיימות ראיות לכאורה. לטענתו, הראיות בעניינו הנן נסיבתיות בלבד ועוצמתן חלשה. כל שנמצא בידי העורר הן קופסת סיגריות ומצת רגיל אשר לא ניתן לזהותם בבירור כשייכות למתלוננת. כמו כן, שני התיקים אשר נגנבו מן הרכב לא נמצאו בידי העורר. העורר גם טוען לכשלי חקירה, בכך שלא נעשתה בדיקה לבדיקת טביעות אצבע ברכב שנפרץ. העורר מוסיף וטוען כי לא קיימת עילת מעצר שכן המעשים המיוחסים לעורר אינם עומדים במבחני ההלכה הפסוקה בנוגע לעילות מעצר בעבירות רכוש. לבסוף, טוען העורר כי יש מקום לשחררו לחלופת מעצר וטוען להפליה בשל שחרור שותפו.

המשיבה טוענת כי הראיה המרכזית בתיק היא עדותו של עד ראיה אשר זיהה את העורר. בראיה זו יחד עם הראיות הנוספות הקיימות נגד העורר יש משום ראיות לכאורה להוכחת האישום. בנוגע לעילת המעצר, נטען כי לעורר עבר פלילי בעבירות רכוש וכן מספר כתבי אישום התלויים ועומדים נגדו בעבירות כאלו. לטענת המשיבה, לעובדות אלו מצטרפת העובדה כי העורר ביצע את העבירה המיוחסת לו בזמן שהמתין לקבלת תסקיר מבחן בתיק אחר ובעת שהיה תלוי כנגדו מאסר מותנה בר הפעלה. מסוכנותו של המערער העולה מכל אלו, אינה מאפשרת לשחררו לחלופת מעצר.

דין הערר להידחות. מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה די הצורך לשלב זה של ההליך. כעולה מתיק החקירה, העורר נצפה על-ידי עובר אורח כאשר הוא יוצא ממכונית מסוג "דייהו רייסר" בצבע בורדו ופורץ את מכוניתה של המתלוננת. עובר האורח רשם את מספר הרכב, פנה לפקחי עיריית חיפה אשר היו במקום והודיע כי ראה אדם עם חולצה צהובה יוצא מרכב מסוג "דיהו רייסר" ופורץ לרכבה של המתלוננת. מספר דקות לאחר שעובר האורח דיווח על כך לפקחי חניה ולמשטרה, נעצר רכבו של העורר ובו נמצאו קופסת סיגריות, מצת וכן מספריים. עובר האורח זיהה בוודאות את העורר, אשר היה לבוש בחולצה צהובה, כפורץ הרכב. עדות הראיה של עובר האורח הנה עדות ישירה מכלי ראשון. על כן, אין ממש בטענתו של בא-כוח העורר, כי הראיות נגדו הנן נסיבתיות בלבד. מעבר לכך, קיימות ראיות נוספות להוכחת האשמה ובהן: זיהוי סוג הרכב בו נהג העורר, צבעו ומספרו; זיהוי המצת על-ידי המתלוננת; הימצאות מספריים ברשות העורר ועליהם שפשופים בצבע כסף, הוא צבע מכוניתה של המתלוננת; לאור האמור, צדק בית המשפט קמא בקביעתו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים.

אין לקבל את טענת העורר גם באשר להיעדרה של עילת מעצר. ההלכה היא כי "עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור" (בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268, 272). בדומה, נקבע כי עבר פלילי עשיר בעבירות רכוש מלמד גם הוא על מסוכנות (בש"פ 3906/00 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 3453/05 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בעניינו, נזקפת לחובת העורר הרשעה בגין שתי עבירות של פריצה לרכב. קיים בעניינו גם רישום פלילי ללא הרשעה בעבירה דומה. בנוסף, תלויים ועומדים נגד העורר ארבעה כתבי אישום, מתוכם שלושה כתבי אישום בגין עבירות דומות וכתב אישום אחד בגין עבירת אלימות ולא ניתן להתעלם מכתבי אישום אלו (ראה: בש"פ 943/05 בן דוד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 3572/98 ג'וראנו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). באחד מן התיקים הודה העורר במיוחס לו, ביקש לצרף תיקים נוספים, והדיון נדחה לקבלת תסקיר מטעם שירות המבחן בנסיבות אלו יש כדי להקים עילת מעצר בגין מסוכנותו של העורר.

באשר לשחרורו של העורר לחלופת מעצר, גם כאן מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט קמא, כי מכלול הנסיבות, דלעיל, בצירוף העובדה שהעבירה נשוא כתב האישום בוצעה בתקופה בה העורר המתין לקבלת תסקיר מבחן לעניין העונש באחד התיקים המתנהלים נגדו ובעת שתלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בר הפעלה, מלמדת כי לא ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת מעצר. על רקע זה, אין לקבל גם את טענת ההפליה שמקורה בשחרור שותפו של העורר.

הערר נדחה.