רע"פ 5840/01 יעקב שריקי נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים המייחס לו שתי עבירות של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), עבירה של התפרצות לדירה בכוונה לבצע גניבה, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, עבירה של גניבת רכב, לפי סעיף 413ב(ב) לחוק העונשין ועבירה של נהיגה בפסילה, לפי תקנה 67 לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961. בכתב האישום שני אישומים. על פי הנטען באישום הראשון, העורר גנב זוג משקפיים מדוכן שהוקם בגן סאקר בירושלים במסגרת חגיגות המימונה. על פי הנטען באישום השני, העורר התפרץ לדירת מגורים במבשרת-ציון בשעות הלילה המאוחרות, גנב מן הדירה צרור מפתחות שכלל את מפתחות הדירה ומפתחות כלי רכב שחנה בסמוך לדירה. לאחר מכן נהג העורר ברכב והעבירו ללוד, וזאת בעת שהיה פסול מלהחזיק ברשיון נהיגה.

עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. מלכתחילה לא חלק בא כוח העורר על כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר נגדו, אך ביקש כי יוכן תסקיר של שירות המבחן לבחינת חלופה למעצר. בית משפט השלום (השופט א' פרקש) נעתר לבקשה זו והורה על קבלת תסקיר מעצר בעניינו של העורר. בהחלטתו בבקשה למעצר עד תום ההליכים אימץ בית המשפט את המלצת שירות המבחן בתסקיר להפנות את העורר לגמילה פיזית בפיקוח רפואי ב"אשפוזית" ביפו עוד בשלב המעצר. בהחלטתו ציין השופט כי השתכנע מתסקיר שירות המבחן כי נסיבותיו של העורר הינן, ככל הנראה, יוצאות דופן, בשל היותו מכור לסמים וכן חולה נפש, ונסיבות אלה מצדיקות חריגה מהכלל לפיו אין לאפשר שחרור נאשם ממעצר לצורך התחלה של הליך גמילה מסמים. בית משפט השלום הורה, אפוא, על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו, אך ציין כי העורר יהא רשאי להשתחרר ממעצרו כאשר ייקבע מועד לכניסתו למוסד הגמילה, בכפוף לערבויות ולתנאים שאותם מנה השופט בהחלטתו. על החלטה זו עררה המדינה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי (השופט צ' כהן) קיבל את הערר, בציינו כי נושא גיבושה של תכנית גמילה לעורר יוכל להיבחן במסגרת השלב שלפני גזירת הדין, אם וכאשר ייגזר דינו של העורר, אולם בשלב זה אין מקום להורות על שחרורו של העורר ממעצר למטרה זו. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בא כוח העורר מבקש כי תושב על כנה החלטתו של בית משפט השלום לשחרר את העורר ממעצרו לצורך שליחתו למוסד לגמילה מסמים. לטענתו, מתסקיר שירות המבחן עולה תמונה חיובית ביחס לעורר. התסקיר מציין כי קיימת אצל העורר מוטיבציה גבוהה להיגמל משימוש בסמים, הוא אף היה בעבר בטיפולי גמילה מוצלחים אליהם הגיע מיוזמתו, חלקם בין כתלי בית הסוהר, והיה נקי מסמים משך תקופות ארוכות.

מנגד טען בא כוח המדינה כי העורר הוא אסיר ברשיון, בעל עבר פלילי עשיר, כי העבירות אותן ביצע בתיק זה בוצעו במהלך תקופה של כשלושה חודשים לאחר שהשתחרר ממאסר וכי העורר הודה רק באופן חלקי בעבירות המיוחסות לו. טענת בא כוח המדינה היא, אפוא, כי מדובר בעבריין מסוכן שאין ניתן ללמוד מהתנהגותו על רצון כן מצדו לחזור למוטב, ועל כן אין לתת בו אמון ולשחררו ממעצרו לטיפול גמילה.

2.עיינתי בבקשה, בהחלטות הערכאות הקודמות ובתסקירי שירות המבחן והגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

נסיבותיו האישיות של העורר כפי שעולות מתסקיר שירות המבחן, הן אמנם קשות. העורר סובל ממצבים פסיכוטיים, ואין לפנינו נתונים להכרעה בשאלה אם מצבים אלה נוצרים בעקבות התמכרותו לסמים. העורר עבר מספר ניסיונות גמילה בעבר, אשר הוכחו כמוצלחים לתקופות מוגבלות ביותר, ותמיד שב לסורו. כעולה מהתסקיר, מצבו המיוחד של העורר, בהיותו סובל מהפרעות נפשיות, מצריך טיפול מיוחד, אשר מרבית מרכזי הגמילה אינם ערוכים להעניק. דווקא בשל כך, ולנוכח העובדה כי העורר ביצע את העבירות זמן קצר ביותר לאחר שחרורו מבית הסוהר, בהיותו אסיר ברשיון, אינני רואה כי מקרה זה מצריך חריגה מן הכלל לפיו מן הדין שיוחלט על האפשרות ליתן לעורר טיפול גמילה בסיום ההליך המשפטי, אם וכאשר ייגזר דינו של העורר. כלל זה נקבע בשורה של החלטות שיצאו מלפני בית משפט זה [ראו: בש"פ 3701/95 נינה מלי (ביטון) נ' מדינת-ישראל (לא פורסם) - השופט זמיר ; בש"פ 5840/97 יהודה זקן נ' מדינת-ישראל (לא פורסם) - השופט מצא ; בש"פ 3572/98 ג'ורנו נ' מדינת-ישראל (לא פורסם) - השופט זמיר]. דברים שנאמרו בהחלטות קודמות בבש"פ 6188/96 ובבש"פ 3797/00 יפים לענייננו:

"הליך הטיפול לגמילה הינו רציני וקשה באשר הוא מחייב הליכים של גמילה פיזית ובעיקר נפשית. מסע קשה זה מצריך נכונות רצינית וכנה ובדיקות התאמה לפני השמתו של מועמד במוסד. כבר קבעתי בעבר כי בדרך כלל, אם לא החל החשוד בטיפול גמילה ולא גילה כל כוונה לעבור טיפול כזה בטרם נעצר - ראוי כי ההחלטה בדבר טיפול גמילה מן הסם תעשה בשלב של גזירת הדין, כאשר מכלול השיקולים הנוגעים לסיכויי הנאשם להיגמל מצויים בפני בית המשפט ובידו לשקול את הסיכויים אל מול יתר מטרות הענישה [ראו: בש"פ 6188/96 מדינת-ישראל נ' אסרף (לא פורסם)].

[בש"פ 3797/00 זרעיני נ' מדינת-ישראל (לא פורסם)].

אמנם, יתכנו מקרים חריגים בהם יאפשר בית המשפט לחשוד להתחיל בטיפול גמילה עוד בהיותו במעצר [השוו: ההחלטה בבש"פ 831/01 תורגמן נ' מדינת-ישראל (לא פורסם)], אולם מקרים אלה הם נדירים ומיוחדים, וכאמור עניינו של העורר הוא מורכב במיוחד ולא התרשמתי כי הוא מצדיק על פניו חריגה מן הכלל. אין לי אלא לקוות כי משפטו של העורר יסתיים בהקדם. תשומת לבם של הגורמים הרלוונטיים בשירות בתי הסוהר מופנית למצבו הנפשי המיוחד של העורר.

אשר על כן, הערר נדחה.