בג"ץ 9276/02 מחאג'נה יאסר נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש בבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום, המייחס לו עבירה של שוד מזוין, עבירה לפי סעיף 402 לחוק העונשין (להלן – " החוק "). לפי המתואר בכתב האישום, בתאריך 6.6.02 נכנס העורר לסניף בנק הדואר באום אל פאחם כשבידו אקדח-מצית, ובמכנסיו גרזן קצבים. העורר איים על פקידת הבנק באמצעות האקדח וגרזן הקצבים, עקב כך מסרה הפקידה לעורר 8,120 ₪, והעורר נמלט מהמקום. בנוסף, באישום השני והשלישי מייחס כתב האישום לעורר עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 379 לחוק, ועבירה של סחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 לחוק. עניינם של אישומים אלה בפעולות אלימות שביצע העורר כלפי אשתו, לאחר שזו סירבה לדרישתו לתת לו כסף.

עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בתחילה הסכימה באת-כוחו של העורר למעצרו, וזאת מכיוון שלא מצאה חלופה מתאימה. לאחר שנתקבל אישור מקהילת "אלפטאם", מרכז לטיפול בנפגעי סמים, כי היא מוכנה לקבל את העורר בתנאי מעצר, פנתה באת-כוחו של העורר לבית המשפט בבקשה לשחרר את העורר לחלופת מעצר. טרם מתן ההחלטה הוגש לבית המשפט תסקיר מעצר, ובו נאמר כי העורר מכור לסמים קשים החל משנת 1988, ומחודש מאי 2000 עד סוף חודש מאי 2002 טופל במרכז מתדון חדרה. עוד נאמר בתסקיר כי בטרם נעצר החל העורר בשלבים המקדמיים לכניסה לתהליך גמילה, אך תהליך זה נעצר עקב מעצרו. מתסקיר המבחן עולה עוד כי במהלך הטיפול אותו עבר העורר במרכז מתדון חדרה הוא המשיך להשתמש בסמים. לסיכום, קבע תסקיר המבחן כי העברת העורר לקהילה הטיפולית תפחית ממסוכנותו לחברה, עם זאת סבור שירות המבחן כי העורר לא יפיק מהקהילה את התועלת הדרושה. בית המשפט המחוזי (השופט ר' שפירא) דחה את בקשת העורר לשחררו לחלופת מעצר בקהילה טיפולית. בית המשפט קמא קבע כי מכלול העבירות, בהן העורר הודה, מצביעות על מסוכנותו הרבה, ורק במקרים חריגים ייעתר בית המשפט לבקשה לשחרר לחלופה. עוד קבע בית המשפט קמא כי בעניינו של העורר שירות המבחן לא המליץ על החלופה, ומכל מקום, אין לשחרר את העורר לחלופה, וזאת בהתחשב באופי העבירות בהן מואשם העורר, ובעברו הפלילי. עוד הזכיר בית המשפט קמא את ההלכה הקובעת כי רק במקרים חריגים, בהם היה הנאשם מצוי באמצע הליך גמילה, ייטה בית המשפט לשקול בחיוב את שחרורו להליך גמילה. על החלטה זו הוגש הערר המונח בפניי.

בהודעת הערר ובטיעונה לפניי טענה באת-כוח העורר כי טעה בית המשפט קמא בשעה שדחה את הבקשה לשחרר את העותר לקהילת הגמילה. באת-כוח העורר טענה כי כל העבירות המצויות בכתב האישום בוצעו בגלל התמכרותו של העורר לסמים. לטענתה חזר העורר להשתמש בסמים בתקופת ביצוע העבירות עקב הליך הגירושין שהתנהל בינו לבין אשתו. באת-כוח העורר אף הדגישה כי קיימת בנקודת זמן זו אפשרות לגמול את העורר מהתמכרותו ארוכת השנים, וייתכן שדחיית תחילת הליך הגמילה והשארת העורר במעצר תביא לאובדן ההזדמנות. מנגד, חזר בא-כוח המשיבה על הכלל כי שיקום בשלב המעצר יתבצע רק במקרים חריגים. סוג המקרים הראשון הוא כאשר עילת המעצר אינה בגין מעשה שסיכונו ברור, והסוג השני של המקרים הוא כאשר הנאשם מצוי במהלך תהליך גמילה, ושהותו במעצר תגרום להחזרת המצב לקדמותו ואובדן ההזדמנות לגמילה. עניינו של העורר אינו נכלל במקרים האמורים. מסוכנותו של העורר עולה בבירור מהמעשים שבהם הוא מואשם, ושבחלקם הודה בהודעותיו במשטרה, בנוסף, העורר אינו מצוי במהלכו של תהליך גמילה, וגם שירות המבחן בדעה כי לא יוכל להפיק תועלת מהפנייתו לקהילה הטיפולית.

שקלתי את טענות הצדדים ובאתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

כידוע, חזר והנחה בית משפט זה כי הכלל הוא שאין בית המשפט משחרר נאשם מן המעצר, כדי לאפשר לו להתחיל תהליך של גמילה. העיתוי המתאים לתהליך האמור הוא לאחר סיומו של המשפט ובמסגרת קביעת העונש שייגזר, אם ייגזר. רק בנסיבות מיוחדות ובמקרים יוצאי דופן ראוי כי בית המשפט יחרוג מכלל זה (ראו לעניין זה: בש"פ 3572/98 ג'ורנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 2625/99 מדינת ישראל נ' ארג'ואן (לא פורסם); בש"פ 5840/01 שריקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(5) 381). עניינו של העורר אינו מצדיק סטייה מן הכלל האמור. כבר נאמר בבש"פ 3797/00 זרעיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), כך:

"הליך הטיפול לגמילה הינו רציני וקשה באשר הוא מחייב הליכים של גמילה פיזית ובעיקר נפשית. מסע קשה זה מצריך נכונות רצינית וכנה ובדיקות התאמה לפני השמתו של מועמד במוסד".

העורר אמנם הביע בטרם נעצר את כוונתו להתחיל בהליך גמילה, אך כוונה זו טרם באה לידי מימוש והעורר לא התחיל כלל בתהליך האמור. בהתחשב בכך ובעמדת שירות המבחן ובשים לב למסוכנותו של העורר כפי שהיא עולה מהנטען בכתב האישום ומעברו הפלילי לא ראיתי כי די בחלופה המוצעת על מנת להשיג את תכליות המעצר.

אשר על כן הערר נדחה.