בש"פ 11057/08 מאור בר אל נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת לורך) מיום 22.12.08 בתיק מ"ת 1060-10-08.

ב.

ביום 7.10.08 הוגש כתב אישום כנגד העורר, המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. כנטען בכתב האישום, העורר נגח בפניו של המתלונן, כאשר הלה ניגש אליו ואל מכּרה משותפת ושאל "אם יש בעיות"; לאחר מכן, הטיח העורר כנטען בעוצמה סלע בפניו של המתלונן. כתוצאה נגרמו למתלונן שברים חמורים בפניו.

ג.

עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בדיון מיום 23.10.08 הסכים בא כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה (ועל כן, לעילת מעצר סטטוטורית), וביקש שהעורר יישלח לתסקיר מבחן. בהחלטה מאותו יום ציין השופט יעקב, כי ברגיל לא היה נעתר לבקשה, הן נוכח האלימות בה מדובר והן הואיל ולעורר עבר פלילי, לרבות עבירות אלימות והפרת הוראה חוקית. עם זאת, קיבל בית המשפט את הבקשה והורה על הגשת תסקיר, וזאת בשל גילו הצעיר של העורר, שבעטיו "ייתכן ועדיין ניתן למנוע את התדרדרותו הסופית לעולם הפשע".

ד.

בתסקיר שהוגש, סופר על בעיות בריאותיות וכלכליות במשפחת העורר. העורר סיים 10 שנות לימוד, ולא גויס עקב מעורבות בפלילים. תואר רקע של צריכת סמים ואלכוהול, והוזכר מקרה בו הפר העורר תנאי שחרור. שירות המבחן התרשם שהעורר צעיר וילדותי, בעל מערכת ערכים בעייתית, אשר במשך השנים התקשה להכיר בחומרת מעשיו ומצבו. עם זאת, נוכח גילו הצעיר של העורר, ובעיקר הכרתו לראשונה בבעייתיות שבהתנהגותו – ובעיקר השימוש בסמים ואלכוהול – הומלץ על קליטת העורר בקהילה הטיפולית הסגורה "מלכישוע". בתסקיר משלים נמסר על קיומם של ראיון קבלה ובדיקות רפואיות ל"מלכישוע".

ה.

בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.12.08 נקבע, כי אין מקום לחרוג מן הכלל לפיו אין מתחילים לראשונה בהליך גמילה מסגרת חלופת מעצר. בהחלטתו ציין בית המשפט את האלימות

החמורה המיוחסת לעורר, וכן התנהגות מבזה ומאימת בתחנת המשטרה. עוד צויין עברו הפלילי של העורר, הכולל עבירות אלימות, סמים, רכוש והפרת הוראה חוקית (6 עבירות), והוזכר כי העבירה הנוכחית בוצעה עת התנהל בעניינו של העורר הליך נוסף, וכי בעבר הפר העורר תנאי שחרור, לרבות שבירת אזיק אלקטרוני. באשר לחלופה הוטעם, כי לא צויין רקע של נסיונות גמילה, וכי שירות המבחן התרשם כי קיים פער בין הצהרותיו של המשיב לבין מעשיו. נוכח כל האמור, לא נתן בית המשפט לגילו של העורר "משקל בכורה", והחליט על מעצרו עד תום ההליכים.

ו.

בערר נטען, כי אף שהעורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, משיג הוא על פרטי ההשתלשלות. בפרט נטען, כי המתלונן התגרה בעורר בפרוץ האירוע, וכי שעה שהעורר זרק סלע על המתלונן, החזיק המתלונן בלבנה והתכוון להשליכה לעבר העורר, אשר ביקש לעזוב את המקום (אמנם אחזו במתלונן חבריו, אך נטען כי מדובר ברצף אירועים מהיר). עוד נאמר, כי בהחלטת בית המשפט קמא לא ניתן די משקל לגילו הצעיר של העורר, ולהמלצת שירות המבחן, וכי אין למנוע מהעורר טיפול גמילה – ובפרט אחרי שעבר (בהתאם להחלטת בית המשפט) תהליך קבלה ל"מלכישוע". עוד הוזכר הרקע האישי הקשה של העורר.

ז.

בדיון טען בא כוח העורר, כי בהחלטת השופט יעקב שורטט מתוה שמטרתו לאפשר לעורר לצאת מן המעגל בו הוא נתון ולהפסיק את הידרדרותו, ואכן שירות המבחן תמך בכך. לא היתה נסיבה חדשה שבשלה השתנה הדבר בהחלטת השופטת לורך; וכנטען, לפי פסיקה מפי השופט גרוניס (ראו להלן) משהחל מהלך ראוי להמשיך בו, והמדובר בקהילה טיפולית סגורה, בפיקוח כניסה ויציאה. אשר לראיות, הודעות בת דודו של המתלונן ואדם נוסף מצביעות – כך נטען – על התגרות מצד המתלונן, גם אם ישנן ראיות לכאורה כנגד העורר. אבי העורר הוסיף, כי אם ילך הבן למעצר - ילמד עוד על דרכי פשע.

ח.

בא כוח המדינה טען, שנושא פרטי הראיות צריך שיתברר במשפט עצמו, וכתב האישום וכן התמונות הקשות של המתלונן לאחר שהוטחה בו האבן (שהוצגו) מדברים בעדם. העורר נושא משא פלילי של 13 תיקי עבירה (מקבצים שצורפו לשני תיקים בבית המשפט), בעבירות המגלות מסוכנות. ועוד, במישור הדיוני משמעות הטענה בדבר הסתמכות היא, שאם יישלח פלוני לתסקיר יהא על המדינה לערור בשיגרה, כדי למנוע טענת הסתמכות; ומכל מקום מדובר בעבריין סדרתי שלא נתגלה רציונל אמיתי לשחרורו לחלופה.

ט.

עיינתי בתסקירי שירות המבחן, בתסקיר ראשון תוארו, רקע משפחתי קשה של הורים חולים ואחים הסובלים מבעיות קשות, מאמץ של ההורים להרחיק את העורר מחברה שולית על-ידי מעבר דירה, וקושי להציב גבולות. העורר החל בשימוש בסמים בגיל 17 ועבר לאלכוהול, היה חסר יציבות (ואף שבר אזיק אלקטרוני שהיה עליו במסגרת הליכים) והתקשה לשיתוף פעולה בקבוצה טיפולית. עם זאת נאמר כי כיום - לראשונה - עם חויות המעצר, מכיר העורר בבעיה מסוימת בהתנהגותו; טיפול בו אפשרי רק במסגרת טיפולית ארוכת טווח כמו קהילת "מלכישוע". בתסקיר שני נאמר כי ההליך המשפטי עשוי לשמש מנוף לשיקום. וכי העורר עבר ראיון קבלה ובדיקות לקליטתו ב"מלכישוע".

י.

עיינתי בגליון הרישום הפלילי של העורר. הוא אינו מעודד. העורר - יליד 4.4.88 - החל בעבירות בגיל 16, ותחילה נדון ב-2006 על ששה תיקים מ-2005-2004 שעניינם הפרעת שוטר במילוי תפקידו, החזקת סמים לצריכה עצמית (פעמיים), תקיפה (ארבע פעמים), החזקת אגרופן ואיומים (פעמיים), והוטלה התחייבות להימנע מעבירה. ב-2007 נדון על שבעה מקרים ב-2007-2006 ועניינם חבלה במזיד ברכב, פריצה וגניבה, הפרת הוראה חוקית (שש פעמים), הפרעת שוטר במילוי תפקידו ואיומים, ונגזר דינו ל-4 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי.

י"א.

התלבטתי בתיק זה. מחד גיסא, המדובר באדם צעיר שהידרדר לעבריינות בקטנותו; ונוכח גילו הצעיר, בודאי לא נסגרה הדלת לשיקומו. אף שאיננו יודעים כשלעצמנו בדיוק מהי התמכרותו, הוא נמצא מתאים לקהילה הטיפולית "מלכישוע", ולעניין זה עבר תהליך שהחל בהחלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי. מנגד, המדובר בתיקנו בעבירה חמורה ובעבר פלילי מכביד בהתחשב בגיל; לא היתה אינדיקציה למשאלת גמילה מצד העורר לפני כן, ושליחה לגמילה מתוך מעצר הוא חריג. איזו הדרך יבור לו בית המשפט?

י"ב.

עיינתי בראיות. במכלול איני רואה כרסום של ממש כנטען בראיות לכאורה, וזאת אף אם נקבל את גישת הסנגוריה שלפיה היתה התגרות מסוימת בעורר מצד המתלונן שקדמה לאירועים. ברי כי העורר, גם לפי הודאתו, נגח במתלונן, וברי לפי הודעות אחרות כי היכה בו באבן וגרם לו חבלות חמורות בפניו. כמסתבר, לעורר סף גירוי נמוך, במיוחד עם שתייתו, ופגיעתו במתלונן היתה רעה. לא היה יחס בין המיוחס למתלונן ובין מעשיו - לכאורה - של העורר.

י"ג.

אכן, לאחר החלטת השופט יעקב מיום 23.10.08 באה גם החלטת השופטת לורך מ-17.1.08 לעניין הראיון ב"מלכישוע". ואולם, השופטת ציינה מפורשות כי אין לכאורה בכך עמדה בשאלת שחרור היוצרת ציפיה והסתמכות. לכן איני רואה בצעד שנעשה בחינת הסתמכות באישור בית המשפט, שכן ככל שנוצרה ציפיה בהחלטת השופט יעקב ציינה השופטת לורך במפורש כי אין להיתלות בכך. זאת גם אם בתחום האנושי יכול היה העורר לטפח תקוה כי המבוקש יתממש. בכך יש שוני מהחלטות השופט גרוניס בבש"פ 11074/04 עמר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ובש"פ 6990/08 גיטנס נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם נוצרה ציפיה באשר לקהילה הטיפולית ולא היתה הסתייגות. הנושא צריך להיבחן איפוא לא בגדרי הסתמכות אלא לגופו; ראו גם בש"פ 700/08 פלוני נ' מדינת ישראל (השופטת ארבל).

י"ד.

בסופו של יום הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לערר. אלה טעמיי: ראשית, נושא הגמילה עלה לראשונה בהליכי המעצר ואין רקע קודם של נסיונות גמילה ואין לראות השתתפות קצרה (וכושלת) בקבוצה טיפולית כנסיון גמילה (כפי שהיה למשל, בבש"פ 10536/08 אזולאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); אף כי גם שם הוחלט בבית משפט זה אך על משלוח לראיון לקהילה טיפולית). בנידון דידן לא ראיתי לשנות מגישתם הבסיסית של בתי המשפט, כי שילוח להליכי גמילה במעצר הוא החריג. שנית, עברו של העורר כולל הפרות רבות של הוראה חוקית, לרבות תעוזה בלתי מצויה של שבירת אזיק אלקטרוני, ודבר זה יש להביא בחשבון; שלישית, העבירה הנוכחית היא עבירות אלימות בדרגה של ממש, כניכר מתמונות המתלונן שהוצגו. הצטברותם של כל אלה מטה את הכף.

ט"ו.

אין פירוש הדבר כמובן, כי לא תבוא לעורר שעת גמילה, ככל שהדבר יתחייב אם בגדרי ההליכים ואם אחרת, לרבות ב"מלכישוע", וכמובן לא אקדים את המאוחר.

ט"ז.

מוכרח אני להוסיף, כי לבי נכמר על אביו של העורר, שכנמסר בתסקיר מצבו הבריאותי אינו שפיר, והוא מתנייד בכיסא גלגלים – וכך הופיע גם באולם בית המשפט; והוא משתדל למען בנו. כאמור, לא ראיתי מנוס מן ההחלטה האמורה, ואני רוצה לקוות - כאמור - כי תבוא שעה גם לשיקום הנדרש, ואל ירפו ידי האב. אני גם יוצא מן ההנחה, כי בשירות בתי הסוהר נבדקה או תיבדק השאלה כיצד, ככל הניתן, אפשר להרחיק את העורר בעת מעצרו מחברה של צרכני סמים, כדי שלא לסגור פתחי עתיד.

ט"ז.

כאמור, לא אוכל להיעתר לערר.