בש"פ 2749/10 דרור אלימלך נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ח' כוחן ) בעמ"ת 48905-03-10 מיום 7.4.2010 בה נדחה ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום לעצור אותו עד תום ההליכים.

1.

העורר הורשע על פי הודאתו בארבע-עשר אישומים המיוחסים לו בכתב האישום. על פי כתב האישום העורר עבר עבירות רכוש רבות ובהן פריצה, גניבה, מרמה, התחזות, שימוש במסמכים מזויפים ושיבוש מהלכי משפט, וזאת במקרים רבים ושונים בתקופה שבין חודש פברואר 2009 לחודש יוני 2009. בכלל זאת פרץ העורר לדירות ולרכבים, גנב תיקים וארנקים פעמים רבות ועשה שימוש בכרטיסי אשראי. כן התחזה העורר לאנשים שונים באמצעות המסמכים שגנב וזייף המחאות שגנב מהם על מנת למשוך כספים מחשבונות הבנק שלהם. כמו כן במקרים שונים התחזה לשוטר על מנת לבצע עבירות של גניבה ובשני מקרים בהם ביקשה המשטרה לעצרו הוא התחזה לאדם אחר באמצעות רישיונות נהיגה שגנב.

2.

המשיבה הגישה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים, וביום 1.10.2009 התיר בית המשפט השלום (כבוד השופט ע' דרויאן ) את שחרורו של העורר ממעצר לקהילה הטיפולית שבמרכז "הדרך" בכפר נס עמים, וזאת נוכח המלצות שירות המבחן ותוך שהוא מציין כי כל חריגה של העורר מתנאי שחרורו תוביל למעצרו של העורר.

3.

ביום 14.3.2010 הודיעה הקהילה הטיפולית על הפסקת הטיפול בעורר, וביום 15.3.2010 הגיש העורר בקשה לאפשר לו להשתלב במוסד גמילה אחר לתקופת ביניים בת כחודש עד שישולב בקהילה הטיפולית "בית חם".

4.

ביום 28.3.2020 דחה בית משפט השלום (כבוד השופט צ'

קאפח ) את בקשתו והורה על מעצרו עד תום ההליכים, וזאת נוכח הפרת תנאי השחרור על ידי העורר וכן נוכח עמדת שירות המבחן לפיה העורר חסר מוטיבציה לשינוי ואינו פנוי לטיפול מעמיק לגמילה מסמים. העורר הגיש ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, בה ביקש כי ישוחרר לצורך ריאיון קבלה ביום 12.4.2010 בקהילה הטיפולית "ריטורנו".

5.

ביום 7.4.2010 דחה בית המשפט המחוזי את הערר נוכח האמור בתסקיר שירות המבחן ותוך שהוא קובע כי לעורר ניתנה הזמנות שהוא בחר שלא לנצלה כאשר התאפשר לו לשהות בקהילה הטיפולית וכי לא נראה כי קליטת העורר בקהילה אחרת תביא לשינוי המיוחל בעורר.

6.

מכאן הערר שלפניי.

טענות העורר

7.

העורר - באמצעות בא כוחו, עוה"ד אבי כהן - טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו שלא לאפשר לו להשתחרר לצורך ראיון הקבלה לקהילה הטיפולית, ובכך שלא הורה על שחרורו בתנאים מגבילים לקהילה זו ככל שיתקבל אליה.

8.

העורר עומד על התמכרותו לסמים וטוען כי זהו הרקע לביצוע העבירות בהן הוא הודה. כן טען העורר כי יש לתת משקל לעובדה כי במהלך ארבע שנים בהן היה משוחרר עובר לביצוע העבירות לא עשה שימוש בסמים, התמיד בהליך הטיפולי ולא ביצע כל עבירה פלילית. מוסיף העורר ועומד על התמדתו בטיפול בקהילה הטיפולית בה שהה במשך ארבעה וחצי חודשים ועל אי השימוש בסם במהלך תקופה זו. עוד עומד העורר על נסיבותיו האישיות הקשות לרבות היותו אב לשלושה ילדים בני 6 עד 9 שנים; על איבוד המאור באחת מעיניו בהיותו בן 6 בעקבות תאונה; על מחלתו של אביו; ועל כך שגדל במסגרות חוץ ביתיות.

9.

נוכח כל זאת, ועל אף ספקנות שירות המבחן באשר ליכולתו של העורר לעמוד בתנאי קהילה טיפולית סגורה, טוען העורר כי יש לתת לו הזמנות נוספת להיגמל מהתמכרותו. לשם ביסוס טענתו זו הפנה בא כוח העורר למספר החלטות של בית משפט זה ושל בית המשפט המחוזי בהן התיר בית המשפט שחרור לחלופת מעצר בקהילה טיפולית על אף המלצות שליליות של שירות המבחן [בש"פ 7851/09 מדינת ישראל נ' ספיאשווילי (לא פורסם, 23.9.2009); ב"ש 90474/08 מדינת ישראל נ' סופר (לא פורסם, 17.4.2008)] ואף כאשר הופרו תנאי שחרור לחלופת מעצר בקהילה טיפולית [בש"פ 6415/06 חנוכה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.8.2006)].

10.

לבסוף טוען העורר כי הקהילה הטיפולית אליה הוא מבקש להגיע מהווה חלופת מעצר הולמת וראויה.

טענות המשיבה

11.

המשיבה - באמצעות באת כוחה, עוה"ד איילת קדוש - טוענת כי העבירות בהן הודה העורר אינן עבירות רכוש קלות אלא כוללות אף עבירות מרמה והתחזות, לרבות התחזות לשוטרים, ועל כן מקימות עילת מסוכנות. המשיבה מוסיפה וטוענת כי על מסוכנות העורר ניתן ללמוד מעברו הפלילי של העורר המלמד על היותו רצידיביסט שיש להורות על מעצרו עד תום ההליכים בהתאם להלכה שנקבעה בבש"פ 5431/98 רוסלן נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4)268 (1998) (להלן: עניין רוסלן ). בנוסף, טוענת המשיבה כי קיים חשש להימלטות העורר היה וישוחרר לחלופת מעצר, זאת בשל אופי המעשים בהם הודה העורר ובהם שימוש במסמכים מזויפים. עוד טוענת המשיבה כי ראוי ששחרור העורר לקהילה טיפולית ייבחן במסגרת גזר הדין,

בשים לב לכך שטיעוני הצדדים לעונש עתידים להישמע ביום 16.5.2010.

12.

לבסוף טוענת המשיבה כי המלצתו השלילית של שירות המבחן בענייננו של העורר; הנסיבות שהביאו להחלטת הקהילה הטיפולית להפסיק את הטיפול בעורר במסגרתה; והעובדה כי העורר עשה דין לעצמו כאשר עם הפסקת הטיפול בו בקהילה הטיפולית עבר על דעתו ל"בית חם" במקום להתייצב למעצר - כל אלו מטים את הכף להשארת העורר במעצר עד תום ההליכים.

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, במסמכים ובאסמכתאות הנוספים שהוגשו לי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים במהלך הדיון שהתקיים לפניי, סבורני כי דין הערר להידחות.

14.

העורר הודה בשורה ארוכה של עבירות ובהן עבירות רכוש, אף גם עבירות של התחזות, לרבות התחזות לשוטר. סבורני כי מהותם של המעשים בהם הודה העורר, על היקפם, על טיבם ועל תחכומם (בכל הנוגע להתחזות לשוטרים), כמו גם עברו הפלילי העשיר של העורר בתחום הרכוש (כאשר יש לציין כי בעברו של העורר גם עבירת אלימות במשפחה) מלמדת על הסיכוי הרב להישנות ביצוע עבירות מצידו ועל הסכנה לביטחון הציבור הנגזרת מכך - וכפועל יוצא על המסוכנות מצידו [ראו: עניין רוסלן , בעמ' 272; בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4)268, 272 (1998)].

15.

סבורני שמשבחר העורר להפר את התנאים בהם שוחרר לחלופת מעצר בקהילה טיפולית "הדרך", וזאת על אף שהוזהר על ידי בית משפט השלום בהחלטתו מיום 1.10.2009 באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי כל חריגה מתנאי חלופת המעצר תביא למעצרו - אין מקום לאפשר לו בשלב של הליך מעצר להשתחרר לצורך קיום ראיון שייבחן את האפשרות לשילובו בקהילה טיפולית נוספת, לא כל שכן לאפשר את השילוב עצמו.

16.

אוסיף כי לא נסתרו מעיני נסיבותיו האישיות של העורר, כמו גם העובדה כי במשך ארבע וחצי שנים קודם למעצרו לא השתמש בסמים, לא ביצע עבירות פליליות והתמיד בהליך הטיפולי. ברם, בשקילת הנסיבות השונות של המקרה שלפניי איני סבור כי בנסיבות אלה יש כדי להטות את הכף לעבר מתן הזמנות נוספת לעורר להיגמל מהתמכרותו לסם במסגרת הליך המעצר. מסקנתי זו מתחזקת נוכח ספקנות שירות המבחן לגבי יכולתו של העורר לעמוד בתנאי מסגרת סגורה וקפדנית ונוכח הערכתו כי חלופת מעצר מסוג זה עשויה להעלות את הסיכון להמשך הסתבכויותיו.

17.

נוכח האמור לעיל, סבור אני כי בנסיבות המקרה שלפניי אין מקום לחרוג (שנית) מן הכלל לפיו השלב המתאים לבחינת שילוב נאשם בהליך גמילה הוא שלב ריצוי העונש [ראו למשל: בש"פ 4207/09 מוטשל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.5.2009), פסקה 13 להחלטתי והאסמכתאות הנזכרות שם; בש"פ 2378/10 דולזנקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.4.2010), פסקה 7 להחלטת השופט ח' מלצר והאסמכתאות הנזכרות שם; בש"פ 82/10 וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.2010), פסקה 19 להחלטתו של השופט י' עמית ; והשוו - בש"פ 7954/09 נהוראי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.10.2009), פסקה 5 להחלטתי].

18.

סוף דבר: הערר נדחה.