בש"פ 348/11 מדינת ישראל נ. פלוני

1.

כתב אישום שהוגש נגד המשיב לבית משפט המחוזי לנוער ברמלה, מייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. לפי הנטען בכתב האישום, בליל ה-23.10.10, עת שהו רפאל כהן (להלן: המתלונן ) וחבריו בגן ציבורי בעיר לוד, ניגשו אליהם המשיב ושלושה מחבריו, והתיישבו בסמוך אליהם. המתלונן, חייל בשירות חובה, שוחח עם חברו על אודות שירותם הצבאי. על רקע זה, התחילו חילופי דברים בין המשיב לבין המתלונן, שבמהלכם דחף המשיב את המתלונן על הרצפה, והתחיל להכות אותו ולבעוט בו יחד עם חבריו. כשחבריו של המתלונן באו לעזרתו, הם הוכו על-ידי חבריו של המשיב. בתוך כך, לקח המשיב בקבוק זכוכית שהיה במקום, שבר אותו והסתער אל עבר המתלונן. המשיב דקר את המתלונן באמצעות הבקבוק השבור בצווארו, בצלעותיו ובבטנו, בזמן שחבריו מחזיקים את המתלונן ומסייעים לו בביצוע הדקירה. לבסוף, הצליח המתלונן להימלט מידי המשיב וחבריו, ופונה בבהילות לבית החולים לשם קבלת טיפול רפואי. המשיב נעצר רק ביום 4.11.10 במסגרת מבצע משטרתי, לאחר שנמלט לדרום הארץ.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת מ' ברנט ) הורה לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר בעניינו של המשיב, והמשיב נותר במעצר. בתסקיר שירות המבחן הוצע לשלוח את המשיב לראיון קבלה בקהילה הטיפולית "מלכישוע". בדיון שנערך בהיעדרם של באי-כוח המדינה, בשל שביתת הפרקליטים, נעתר בית המשפט להמלצה זו. בתסקיר המשלים שהוכן לאחר הראיון, המליץ שירות המבחן להטיל על המשיב צו השגחה זמנית בתנאי מגורים במלכישוע למשך 90 ימים; וכן הומלץ לאפשר למשיב לקחת חלק בפעילויות המתקיימות בתוך המעון ומחוצה לו. במסגרת הדיון בבקשת המעצר, הסכים בא-כוח המשיב לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, ועתר לקבל את המלצת שירות המבחן ולשחרר את המשיב להליך גמילה במלכישוע. בהחלטתו מיום 12.1.11, אימץ בית המשפט את המלצת שירות המבחן והורה על העברת המשיב לקהילה הטיפולית מלכישוע בצו השגחה למשך 90 ימים. בית המשפט לא מצא לנכון לאפשר למשיב, בשלב זה, ליטול חלק בפעילויות המתקיימות מחוץ למעון, אלא בתוך המעון בלבד.

3.

מכאן עררה של המדינה, בגדרו נטען כי במקרה שלפנינו לא ניתן לאיין את מסוכנותו של המשיב ואת החשש לסיכול ההליך באמצעות חלופת המעצר שעליה הורה בית המשפט. מסוכנותו של המשיב, כך נטען, נלמדת מהמעשים החמורים המיוחסים לו, וכן מגילויי אלימות רבים מצידו בעבר. המדינה מוסיפה ומצביעה על כך שאין ראיה כי מסוכנותו של המשיב או המעשים המיוחסים לו נובעים מהמתמכרות לסמים. עוד נטען, כי ההחלטה לשחרר את המשיב להליך גמילה אף אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, שלפיה שחרור למטרה זו בשל המעצר ייעשה רק במקרים חריגים. המשיב, כך נטען, אינו עומד בקריטריונים שנקבעו לשחרור מעין זה, על רקע כישלון ניסיונות טיפול בו בעבר ויחסו ההססני לטיפול הנוכחי.

4.

בדיון שנערך בפניי, הדגיש בא כוח המשיב כי שורש בעיותיו של שולחו הוא התמכרותו לסמים ולאלכוהול; וכי יש לאפשר לו להשתלב בהליך גמילה כבר עתה, משום שהוא עומד בקריטריונים שנקבעו בהלכה הפסוקה לשחרור להליך גמילה בשלב המעצר. זאת,

נוכח ההתרשמות החיובית של שרות המבחן ומוסד הגמילה ממנו; ונוכח כך שהוא מעולם לא עבר הליך גמילה מסמים. כמו-כן, מדגיש בא כוחו כי מדובר בקטין, שיש לאפשר לו להשתקם ולקבל את הטיפול הדרוש לו, הן לטובתו, הן לטובת האינטרס הציבורי.

5.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, מסקנתי היא כי דין הערר להתקבל. הלכה היא כי האפשרות להורות על שילובו של נאשם בהליכי טיפול וגמילה מסמים תישקל בשלב גזירת הדין ולא בשלב המעצר. יחד עם זאת, במקרים חריגים, ולאחר שקילת המסוכנות הנשקפת מהנאשם, בדיקת סיכויי הצלחת הטיפול ושאלת כנות רצונו של העומד לדין להיגמל, ניתן יהיה לשקול שחרורו של נאשם לחלופת מעצר לצורך שילובו בהליך גמילה (ראו: בש"פ 8791/10 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.12.10); בש"פ 3418/10 עוזרי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 9.5.10)). אינני סבור כי עניינו של המשיב נמנה עם מקרים חריגים אלה. השיקול המרכזי הוא המסוכנות הרבה הנשקפת מן המשיב, שנוכח עוצמתה, אינני סבור כי בחלופה המוצעת יש כדי לאיינה. בכתב האישום שבעטיו נעצר מיוחסת למשיב תקיפה אכזרית תוך שימוש בנשק קר, יחד עם קבוצת חברים. המשיב נהג באופן אלים גם באירועים שקדמו לאירוע נושא כתב האישום. אך לפני שנה, נתן בית המשפט לנוער ברמלה צו טיפול ביחס למשיב, על רקע ביצוע עבירות שונות, ובהן תקיפת נער ומדריך במעון נעול שבו שהה בשנת 2007. בנוסף, תלויים ועומדים נגדו כתבי אישום בנוגע לאיומים ולתקיפת שוטר. יש במעשים אלה כדי להעיד, הן על מסוכנותו כלפי אחרים – לרבות בנסיבות של חלופת מעצר במעון נעול, כמו זו המוצעת בשלב זה – הן על זלזול בגורמי סמכות ואכיפת חוק. בנסיבות אלה, סבורני כי המשיב עלול להוות סיכון ממשי כלפי נערים אחרים אם ישוחרר לחלופת המעצר המוצעת. אמנם, מדובר בקטין,

שבעניינו יש לבצע בדיקה דקדקנית ומוקפדת, שמא ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך של חלופה, שכן אספקלריית הטיפול בקטינים נושאת עימה ייחוד ומעניקה דגש מוגבר לשיקול השיקומי. אך גם קטין , ובפרט כזה המצוי על סף גיל הבגירות כמו המשיב שלפנינו, אינו חסין מפני מעצר, מקום שמעשיו מעידים על מסוכנותו לציבור וכי לא ניתן לתת בו אמון (ראו: בש"פ 6502/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 13.9.10) וההפניות שם). בצד האמור, יש לציין את החשש להימלטות מפני הדין, המתחזק נוכח היעלמותו של העורר לאחר האירוע נושא כתב האישום ובריחתו לדרום הארץ.

6.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם לאחר שעיינתי בתסקירי שירות המבחן לא שוכנעתי כי ביסוד ההתנהגות העבריינית המיוחסת למשיב עומדת התמכרות לסמים ולאלכוהול דווקא. לפי האמור בתסקיר שירות המבחן, המשיב סובל מבעיות אישיותיות והתנהגותיות, לרבות אי שליטה בכעסים ונטייה לאלימות, שצפו על פני השטח כבר בגיל צעיר. כמו-כן, על אף התרשמות שירות המבחן כי המשיב מעוניין בקבלת הטיפול ולמרות תמיכת הוריו באפיק פעולה זה, לא ניתן לומר באופן חד משמעי כי סיכויי ההצלחה הינם גבוהים. בהקשר זה, יש לזכור כי המשיב היה נתון תחת צו השגחה טיפולי של שירות המבחן בעבר, ושיתוף הפעולה שלו היה חלקי בלבד.

נוכח האמור לעיל, דין הערר להתקבל. המשיב יוחזק במעצר עד תום ההליכים בתפ"ח 32455-11-10 בבית המשפט המחוזי לנוער במחוז מרכז.

נ יתנה היום, י"א בשבט התשע"א (16.1.11).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

11003480_M02.doc

נב +הג

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il