בש"פ 8892/11 מען חלייחל נ. מדינת ישראל

לפני בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד הנשיא ד' חשין) אשר דחה את הערר שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום והורה על המשך מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים. הבקשה דנן נסבה על ההחלטה שלא להורות על שחרורו של המבקש לחלופת מעצר בניגוד להמלצת שירות המבחן.

1.

כתב האישום שהוגש נגד המבקש מייחס לו ולנאשם נוסף עבירות של תקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר והיזק לרכוש במזיד. על פי עיקרי עובדות כתב האישום, במהלך אירוע בו תקפו המבקש ואחרים שני אנשים עימם הם היו מצויים בסכסוך, הכה המבקש אדם באמצעות בקבוק משקה בראשו וגרם לפציעתו.

2.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרו של המבקש עד תום ההליכים נגדו. בית משפט השלום בצפת (כבוד סגן הנשיא ס' דבור) מצא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה וכי נשקפת מן המבקש מסוכנות. בעניין חלופת המעצר הכריע בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופטת י' שטרית) לאחר שהדיון בבקשה הועבר אליו, וקבע כי על אף שתסקיר המעצר המליץ על שחרורו של המבקש לחלופת מעצר, נשקפת ממנו מסוכנות שלא ניתן לאיינה באמצעות חלופה.

ערר שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד הנשיא ד' חשין), אשר הופנה נגד הקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה ונגד ההחלטה שלא לשחרר את המבקש לחלופת מעצר, נדחה. לאחר שבית המשפט מצא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש, עניין שכאמור אינו עומד ביסוד הבקשה דנן, דן בית המשפט בסוגית הותרת המבקש במעצר עד תום ההליכים. בית המשפט קבע כי אף אם התעוררה בקרב המבקש ציפייה כי ישוחרר לחלופה בשל הזמנת תסקיר המעצר, אין ציפייתו כובלת את בית המשפט המחויב להפעיל שיקול דעת ולהתחשב בשיקולים נוספים. בית המשפט מצא פער בהמלצת שירות המבחן, שהתבטא בכך שהתסקיר המליץ על שחרור המבקש לחלופת מעצר בבית הוריו, אך בה בעת הציע לשלבו בתוכנית טיפולית בשל אפשרות התמכרותו לאלכוהול. עוד זקף בית המשפט לחובת המבקש את עברו הפלילי בעבירות אלימות, שנמצא כמעיד על מסוכנותו. בית המשפט הוסיף ודן בטענת חוסר השוויון שהעלה המבקש, שנטענה בשל כך שהנאשם הנוסף נגדו הוגש כתב האישום נמצא ראוי להשתחרר לחלופת מעצר. בית המשפט ציין כי הטעם להבחנה בין השניים נעוץ הן בעברו הפלילי של המבקש, הן בעובדה שהרקע לביצועה הלכאורי של העבירה נעוץ בסכסוך ישיר בין המבקש לבין הקורבן.

נגד ההחלטה שלא להורות על שחרורו של המבקש לחלופת מעצר מופנית בקשת הרשות לערור שלפני, אשר הוגשה לפי סעיף 53(א) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: חוק המעצרים ).

3.

בא כוח המבקש טוען כי הבקשה דנן מעוררת שאלה משפטית – עקרונית, והיא האם יכול בית המשפט לדחות את המלצתו של החיובית של שירות המבחן לשחרר נאשם לחלופת מעצר, הגם שההמלצה מתייחסת לכלל הנסיבות והקשיים שמעורר הנאשם שעניינו עומד לדיון. לדברי הסנגור, במקרה דנן התייחס שירות המבחן לכלל הקשיים העולים בעניינו של המבקש, לרבות עברו הפלילי וקשיי ההתנהגות שהפגין, אך מצא פתרונות המאיינים בכל זאת את המסוכנות הנשקפת מהמבקש. בנסיבות בהן המלצת שירות המבחן היא חיובית ומתייחסת לכל השיקולים העומדים לחובת המבקש, סבור הסנגור כי בתי המשפט שדנו בעניינו שגו עת החליטו לדחות בנקל, לשיטתו, את המלצת שירות המבחן.

4.

הבקשה שלפני אינה מצדיקה מתן רשות לערור. כידוע, במישור האזרחי הכלל הוא כי בקשת רשות לערער בגלגול שלישי תתקבל מקום שהעניין מעורר חשיבות משפטית, ציבורית או אחרת, החורגת מעניינם של הצדדים ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) ). הנחת המוצא היא כי לאחר שעניין נדון בפני ערכאת ערעור גובר משקלם היחסי של שיקולי היעילות וסופיות הדיון, אך אלה יכולים לסגת במקרים יוצאי דופן שלהכרעה בהם נודעת חשיבות עקרונית רחבה. במישור הפלילי השיקולים להיעתר לבקשת רשות לערור לפי סעיף 53 לחוק המעצרים דומים הם, אם כי לעמדתי ראוי שבבקשות מסוג זה אמות המידה תהיינה גמישות יותר. כך, במקרים בהם תמצאנה נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, תינתן רשות לערור אף אם הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הקונקרטיים (בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 17.4.11)).

לא שוכנעתי כי הבקשה דנן מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית, ציבורית או אחרת, ולא כי מתקיימות בה נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן רשות לערור. לא אחת נקבע בבית משפט זה כי ההמלצה המובאת בגדר תסקיר המעצר הינה בגדר המלצה בלבד, ואילו בית המשפט עצמאי ומחויב בהפעלת שיקול דעת בשים לב למכלול השיקולים הצריכים לעניין (בש"פ 893/08 דקא נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 24.2.08); בש"פ 621/08 סימונדייב נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 24.1.08)). תסקיר המעצר הוא כלי עזר סטאטוטורי חשוב העומד לרשות בית המשפט בבחינת היבטים שונים הנדרשים להכרעה, כאשר הסמכות לקבל את ההחלטה הסופית מסורה לבית המשפט (בש"פ 6426/09 מדינת ישראל נ' פלונית (לא פורסמה, 12.8.09); בש"פ 3830/09 ידאעי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 17.5.09); בש"פ 2602/10 כחלול נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 14.4.10)). עיון בהחלטות שהתקבלו בעניינו של המבקש מעלה כי בתי המשפט קיימו את חובתם כדבעי עת הפעילו שיקול דעת עצמאי כמתחייב, שקלו לצד המלצת שירות המבחן את השיקולים הנוספים הרלוונטיים להכרעה ונימקו בפירוט את החלטותיהם. אף לגופו של עניין, ולמרות המלצת שירות המבחן, אני סבורה כי ההחלטה להותיר את המבקש במעצר עד תום ההליכים נכונה היא, נוכח חומרת העבירות, עברו הפלילי של המבקש והמסוכנות הנשקפת ממנו.

הבקשה נדחית.