בש"פ 9574/11 דוד דוידוף נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת ברנט) מיום 14.12.11 בתיק ע"ח 14329-12-11.

ב.

בהחלטה מיום 9.6.11 אשר ניתנה במעמד הצדדים, קבע בית המשפט לעניינים מקומיים (השופטת קמיר-וייס) כי על המבקש - שהודה בעובדות כתב האישום והורשע - להתייצב לדיון בטיעונים לעונש ביום 1.12.12. מסתבר כי גם למשיבה וגם לבית המשפט היה ברור כי התאריך המיועד הוא 1.12.11, בשנה זו ולא כתום שנה ומחצה (!). השכל הישר נותן, כי אירעה טעות קולמוס, וטעות לעולם חוזרת. משהמבקש לא התייצב לדיון, ביקשה המדינה כי יוצא נגדו צו הבאה, ובית המשפט נעתר לבקשה והורה על מעצרו ושחרורו כנגד הפקדת 1,800 ₪. כלפי החלטה זו, שאיננו יודעים אם מומשה למעשה, הוגש ערר לבית המשפט המחוזי (השופטת ברנט), אשר קבע "על המבקש לפנות לבית משפט קמא ולעתור לביטול הצו". כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה שלפנינו (כאמור בה, לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996), בה נטען כי שגה בית המשפט לעניינים מקומיים כשהוציא צו הבאה, שעה שהמבקש מעולם לא הוזמן לדיון בתאריך 1.12.11, וכי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא דן בערר לגופו.

ג.

לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. גם אם נניח כי אי-התייצבות המבקש לדיון ביום 1.12.11 היתה בתום לב, אינני רואה עילה למתן רשות ערעור; כך במישור המשפטי הכללי (בש"פ 6039/11 חוויס נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 8892/11 חלייחל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), וכך במישור הפרטני. את טענותיו על המבקש לשטוח בפני בית המשפט לעניינים מקומיים, אשר יכריע בהן לגופן תוך שיתן אל לבו את כלל הנסיבות, ואין איפוא עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי.