בש"פ 6992/10 אלי ואקנין נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט ד' מגד) אשר דחה ערר על החלטתו של בית משפט השלום בבאר-שבע (השופט א' ברגנר) לדחות בקשה שהגיש העורר לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.

ביום 24.5.2010 הוגש נגד העורר כתב אישום בבית משפט השלום בבאר-שבע, בו מיוחסות לו עבירות של התפרצות לדירת מגורים וגניבה. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 19.5.2010 בסמוך לשעה 21:00, נכנס העורר לדירת מגורים בבאר-שבע דרך דלת הדירה, שהיתה פתוחה, וזאת בכוונה לבצע גניבה. בהיותו בדירה גנב העורר את תיקה של הגב' לילי אדרי (להלן:

המתלוננת ) אשר הכיל כסף, מטבע זהב ושני עגילים מזהב, והכל ללא הסכמתה ובכוונה לשלול אותו ממנה שלילת קבע.

עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים. בדיון שהתקיים בבית משפט השלום בבאר-שבע ביום 7.6.2010 הסכים העורר כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו וכי קמה נגדו עילת מעצר, אך ביקש כי שירות המבחן יערוך תסקיר שיבחן את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר, ובית המשפט (השופט א' ברסלר-גונן) הורה כן. לאחר שהוגש תסקיר כאמור הורה בית המשפט, בהחלטה מיום 20.7.2010, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו ציין בית המשפט כי מן התסקיר עולה "תמונה קשה" של אדם בן 43 המכור לסמים, וכי אף שהעורר הביע בפני שירות המבחן נכונות להשתלב בהליך גמילה וטען כי לא עשה כן אך בשל חוסר יכולתו לממן את הטיפול, שירות המבחן הטיל ספק ביכולתו של העורר להשתלב בטיפול גמילה ארוך ואינטנסיבי בציינו כי העורר מצליח להימנע משימוש בסמים בתקופות שבהן הוא נתון מאחורי סורג ובריח אך לא במסגרת פתוחה. עוד ציין בית המשפט כי להערכת שירות המבחן נשקף מן העורר סיכון ברמה גבוהה כי יחזור לשימוש בסמים ולהתנהגות "פורצת גבולות" והוסיף כי אף ששילובו של מי שמכור לסמים בהליך גמילה הוא אינטרס של החברה בכללותה, הכלל כי יש לשקול את הדבר בשלב גזר-הדין ולא בשלב המעצר עד תום ההליכים וכי ראוי לסטות מכלל זה רק במקרים חריגים שעניינו של העורר אינו נמנה עמם.

2.

העורר הגיש לבית משפט השלום בבאר-שבע בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים שנדחתה (ראו החלטת השופט א' ברגנר מיום 23.8.2010), מן הטעם שהנתון היחיד שהשתנה מאז ניתנה ההחלטה המורה על מעצרו של העורר הוא שמשפחתו מוכנה עתה לסייע לו במימון טיפול גמילה במרכז "צעדים" שבקרית שלמה.

בית המשפט השלום סבר כי בכך אין משום עובדה חדשה או שינוי נסיבות המצדיק עיון חוזר בהחלטת המעצר, והוא הוסיף וציין כי מאז ניתנה החלטת המעצר לא חלף אלא זמן קצר. עם זאת קבע בית המשפט כי העורר יוכל להגיש בקשה מתאימה לעיון חוזר "לכשיכשירו הנסיבות והתנאים להגשתה". ערר שהגיש העורר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נדחה אף הוא (ראו החלטת השופט ד' מגד מיום 7.9.2010). בהחלטתו עמד בית המשפט המחוזי על התרשמותו השלילית של שירות המבחן מן העורר, אשר מכור לסמים קשים מגיל צעיר ועד עתה לא הצליח להתמיד בטיפולי הגמילה בהם ניסה להשתלב. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי על פי התרשמות שירות המבחן אף שהעורר מביע כיום נכונות להשתלב בהליך גמילה ספק אם יוכל לעמוד בכך וכי קיימת רמת סיכון גבוהה לחזרה לשימוש בסמים ולהתנהגות עבריינית. בנסיבות אלה, ונוכח עברו הפלילי המכביד של העורר כמו גם שני מאסרים מותנים בני הפעלה העומדים לחובתו ושני תיקים התלויים ועומדים נגדו בעבירות סמים והפרת הוראה חוקית, סבר בית המשפט המחוזי, כמו בית משפט השלום, כי במקרה דנן אין מקום לסטות מן הכלל הרגיל לפיו האפשרות להליך גמילה ראוי כי תשקל במסגרת ההליך העיקרי ולא בשלב המעצר. נוכח מסקנה זו, אף סבר בית המשפט המחוזי כי אין מקום לבקש משירות המבחן תסקיר נוסף בעניינו של העורר.

3.

העורר אינו משלים עם החלטה זו ומכאן הערר שבפניי בו הוא טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הורה לשירות המבחן להגיש תסקיר נוסף בעניינו על מנת לבחון את האפשרות לשלבו במסגרת טיפולית לגמילה בסמים. העורר מדגיש כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לנסיבות ביצוע העבירה (דלת דירת המתלוננת היתה פתוחה ותיקה הוחזר לה על תכולתו) ולרצונו האמיתי להיגמל מן השימוש בסמים. עוד טוען העורר כי יש להתייחס בזהירות הראויה להמלצות שירות המבחן וכי שילובו בטיפול לגמילה מסמים כבר בשלב המעצר יקדם את האינטרס הציבורי ויאיין במידה ניכרת את מסוכנותו. לטענתו אפשרות זו לא נבחנה כלל במסגרת התסקיר שהוגש משום שבאותו שלב לא הייתה לו היכולת לממן את הטיפול, אך כעת משהצליח לגייס את המימון ראוי לשוב ולבחון את הדבר.

המשיבה מצידה סומכת ידיה על החלטות הערכאות קמא. לטענתה, לא התקיימו בעניינו של העורר נסיבות המצדיקות עיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים וגם לגוף הדברים אין מקום להורות על שחרורו לחלופה משום שהמקרה אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים בהם יש להורות על שילובו של הנאשם בהליך גמילה כבר בשלב המעצר. המשיבה מדגישה בהקשר זה כי העורר אינו נמצא כעת בעיצומו של הליך גמילה, כי בעבר לא הצליח להשתלב בהליך כזה, וכי תלויים ועומדים נגדו שני מאסרים על תנאי בני הפעלה אם יורשע בעבירות המיוחסות לו.

4.

דין הערר להידחות.

העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לו בכתב האישום ועל קיומה של עילת מעצר, והוא ממקד את טענותיו בשאלת חלופת המעצר ומבקש כי יתאפשר לו להשתלב במסגרת טיפולית בה יעבור הליך של גמילה מסמים. לשם כך, הוא עותר כי נורה בשלב זה על הגשת תסקיר מעצר משלים בו תיבחן האפשרות לשחררו לחלופה כאמור, לאחר שבית משפט השלום ובית המשפט המחוזי לא מצאו כי יש להורות כן.

בית משפט זה עמד לא אחת על כך שככלל אין להורות על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר לשם התחלת תהליך גמילה וכי השלב המתאים לשקול אפשרות כזו הינו שלב גזירת הדין. החלטה לשחרר נאשם לחלופת מעצר המשלב תהליך גמילה תתקבל, אפוא, במקרים חריגים בלבד ולאחר בחינה קפדנית של המסוכנות הנשקפת מן הנאשם ושל סיכויי הצלחת הטיפול (ראו: בש"פ 893/08 דקא נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (לא פורסם, 24.2.2008); בש"פ 225/99 חושינסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 140 (1999); בש"פ 9276/02 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.11.2002)). המקרה שבפנינו אינו נמנה עם מקרים אלה. העורר הביע אמנם בפני שירות המבחן "עייפות מאופן ניהול חייו ותובנות ראשוניות לנדרש ממנו בהליך גמילה משמעותי", ויש לקוות כי אכן יעלה בידו להשתלב בבוא העת בהליך גמילה. אולם, כפי שציינו הערכאות קמא, אין זה המקרה יוצא הדופן שבו יש להקדים ולהורות על טיפול גמילה כבר בשלב המעצר. שירות המבחן העריך כי "קיימת רמת סיכון גבוהה לחזרה לשימוש בסמים ולהתנהגות פורצת גבולות" וכי יקשה עליו לגייס בשלב זה את הכוחות הנדרשים לגמילה. בהינתן כל אלה ונוכח עברו הפלילי המכביד, שני המאסרים המותנים שהינם בני-הפעלה הקיימים נגדו ושני תיקים נוספים בעבירות דומות המתנהלים נגדו, לא ראיתי מקום להתערב בהחלטת הערכאות קמא אשר סברו כי העובדה לבדה שהושג מימון לטיפול הגמילה, אין בה כדי להצדיק את שינוי ההחלטה לעניין מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

אשר על כן, הערר נדחה.