בש"פ 225/99 רוני חושינסקי נ. מדינת ישראל

נגד העורר ואדם נוסף הוגש לבית משפט השלום בירושלים כתב אישום הכולל אחד עשר אישומים, לפיהם הואשם העורר בסחר בסם מסוכן, בהחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, בביצוע עסקה בסם מסוכן ובהספקת סם מסוכן. המשיבה ביקשה מבית משפט השלום, כי יורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

בדיון הודה ב"כ העורר, בהסתייגויות מסוימות, בקיומן של ראיות לכאורה לגבי חלק מן האישומים. בהחלטתו קבע בית המשפט (השופטת ר' שלו-גרטל) כי ישנן ראיות לכאורה "לביסוס האשמות המיוחסות למשיב במרבית האישומים, וכי הוא היה קשור לעסקאות של סמים מסוכנים". בין היתר הסתמך בית המשפט על האזנות סתר שערכה המשטרה לקו הטלפון של העורר, על דו"חות תצפיתנים ועוד. בית המשפט אף ייחס משקל ראייתי לשתיקת העורר בחקירה ואי-שיתוף הפעולה עם החוקרים. באשר לעילת המעצר, קבע בית משפט השלום כי קמה החזקה הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, בדבר מסוכנות העורר לבטחון הציבור, וזאת במיוחד נוכח ריבוי העבירות, אורך התקופה בה פעל העורר וכמות הסם המסוכן בה סחר. בתסקיר מעצר שהוגש לבית משפט השלום, המליץ שירות המבחן כי במידה וישוחרר העורר ממעצר, הוא ישוחרר לטיפול במוסד גמילה לתקופה של חודשיים, ולאחר מכן ישהה בבית אחיו בתנאי מעצר בית מוחלט ולבסוף יצא לעבודה, תוך שמירה על קשר עם שירות המבחן לצורך מעקב ובדיקות שתן. בא כוחו של העורר הציע מספר חלופות מעצר נוספות, וביניהן מעצר בית מוחלט בבית אחיו של העורר בירושלים, בבית אחותו של העורר בקרית ביאליק, בבית אחותו של העורר בירושלים, או לחלופין במרכז שיקום מהתמכרות בקיבוץ גשר הזיו.

לאחר שבית משפט השלום שקל את נסיבותיו האישיות של העורר (וביניהן העדר עבר פלילי בתחום הסמים; עברו הפלילי של העורר; העובדה כי אינו צורך סמים לאחרונה; והתמיכה שמשפחתו מעניקה לו), הגיע בית המשפט למסקנה "כי ניתן לראות במקרה זה נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות נקיטת צעד של חלופת מעצר בענינו של המשיב". לפיכך קבע בית משפט השלום כי העורר ישוחרר למעצר בית מוחלט, תחילה במוסד גמילה "קרן הדרך", למשך חודשיים, ולאחר מכן לבית אחיו. בית המשפט הוסיף וקבע שורה של תנאים לעניין השחרור מן המעצר.

על החלטה זו ערערה המשיבה בפני בית המשפט המחוזי. בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי (השופטת י' צור) כי המחלוקת בין הצדדים התמקדה אך ורק בשאלת חלופת המעצר. בית המשפט המחוזי, בהסתמכו על החלטות בית משפט זה, ציין כי ההלכה היא שבדרך כלל בית המשפט אינו משחרר נאשם ממעצר לפני שנגזר דינו, כדי לאפשר לו להתחיל תהליך של גמילה מסמים, וככלל בית המשפט ינקוט בדרך זו רק במקרים מיוחדים ובנסיבות יוצאות דופן. בית המשפט המחוזי אף הסתמך על החלטתי בבש"פ 3701/95 נינה (מלי) ביטון נ' מדינת ישראל , (לא פורסם), בכדי להסביר מהם אותם מקרים מיוחדים בהם ישוחרר נאשם ממעצר לצורך טיפול גמילה, לפני שהוכרע דינו. בית המשפט המחוזי קובע כי "בבחינת נסיבות מקרה זה, נראה כי טעה בית משפט קמא כשקבע כי התקיימו בנאשם 1 נסיבות מיוחדות המצדיקות חלופת מעצר של גמילה ומעצר בית". ביחס לתוכנית הגמילה קובע בית המשפט המחוזי:

"בפני בית משפט קמא לא הוצגה תשתית מספקת שהצדיקה קביעת חלופה של גמילה. טיפול 'גמילה' אינו 'תרופת פלא' לחילוץ נאשמים, בעלי פוטנציאל ממשי של סיכון לציבור, ממעצרם. נאשם, בעבירות כה חמורות של סחר בסמים מסוכנים ובכמות נכבדה ביותר של אישומים, חייב ולו להציג בפני בית המשפט תשתית עובדתית מלאה המעידה על כך כי הוא נמצא כבר בהליך גמילה מסודר, לפני מעצרו וכי ייגרם לו נזק אם התהליך יגדע באיבו. לא זה המקרה בפני. בנסיבות החמורות של הנאשם, אמירה סתמית של מדריך ממוסד גמילה על פנייה אליו מטעם משפחת המשיב אין בה די. לא זו בלבד שהמשיב עצמו לא פנה אל המוסד אלא הוא אף לא עבר את הבדיקות האלמנטריות לקבלתו כמתאים לגמילה, דבר שלמצער היה עליו לעשות אם אכן היה מדובר בחיפוש רציני אחר פתרון של גמילה. גם הפתק הסתמי שהגיש ב"כ הנאשם מיום 22.11.98 המאשר כי הנאשם 'התחיל הטיפול בלשכת דרום' אין בו כל ממש כשלא ברור מהו סוג הטיפול בו החל הנאשם. מאז פנתה משפחת הנאשם למוסד הגמילה (בחודש אוקטובר), הנאשם, כך לפי כתב האישום, חזר וביצע לכאורה עבירות נוספות של סחר בסמים ולא נראה כי היה שותף אמיתי לרצון להיכנס למסגרת של גמילה לפני שנעצר...

התמונה המצטיירת במקרה זה היא של נאשם שלא זו בלבד שאינו נמצא בעיצומו של תהליך גמילה ולא בתחילתו של התהליך, אלא שלא ניתן לקבוע כי מעצרו יגדע תהליך שיקומי כלשהו בו החל לפני שנעצר".

לבסוף קובע בית המשפט המחוזי :

"נגד הנאשם 1 נמצאה תשתית ראיות מספקת על עבירות חוזרות ונישנות של סחר בסמים מסוכנים והספקת סמים מסוכנים, ובאיזון הנדרש בין חירותו של הנאשם ובין השמירה על בטחונו של הציבור, נראה כי במקרה זה גובר האינטרס של שמירה על בטחון הציבור ואין בו נסיבות מיוחדות המצדיקות להורות על חלופת מעצר, בין בדרך של גמילה ובין בדרך של מעצר בית, כפי שקבע בית המשפט קמא. לאור כל האמור לעיל, הנני מחליטה לקבל את הערר בעניינו ומורה על מעצרו של נאשם 1 עד תום ההליכים המשפטיים נגדו".

על החלטה זו נסב הערר שבפני. בא כוח העורר טען בפני שתי טענות עיקריות. טענתו הראשונה היא כי ניתן ללמוד על אי-מסוכנות המשיב מכך שהמשטרה דחתה את מעצרו למשך חודשים, אף לאחר שהיו בידיה ראיות לכאורה לעבירות סמים שביצע העורר ומכך ניתן להסיק שהמשטרה לא סברה כי הוא מסוכן לציבור. טענתו השניה הייתה כי בנסיבות המקרה ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

אין ממש בטענתו הראשונה של העורר. שיקולי המשטרה בחקירתה אינם ידועים לי, ועל פי השכל הישר לא ניתן לומר כי דחיית המעצר של העורר (שאולי נועדה לסייע בידי המשטרה לאתר רשת של עברייני סמים, נוסף לעורר), מלמדת על אי-מסוכנות העורר. מכל מקום אין בטענה זו, כשהיא לעצמה, כדי לסתור את חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק המעצרים, המתייחסת לעבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים (למעט עבירות של שימוש בסם או החזקת סם לשימוש עצמי).

בא כוח העורר הציע מספר חלופות מעצר. החלופה הראשונה הנה שהיה במוסד גמילה מסמים. אלא שחלופה זו בעייתית מבחינה עקרונית. גמילה מסם מחייבת רצון מוחלט ונחוש לעבור את התהליך המורכב של גמילה. נאשם המכור לסם, שהוחלט לעוצרו עד תום ההליכים, מביע לא פעם רצון להתחיל תהליך של גמילה. במקרים כאלה קיימת אפשרות שהנאשם, יותר מאשר הוא מבקש להיגמל מן הסם, מבקש להשתחרר מן המעצר, ולו רק למוסד גמילה. אם זהו הרצון, הסיכוי הוא שהליך הגמילה ייכשל. לפיכך, בדרך כלל, אין בית המשפט נוטה לשחרר נאשם מן המעצר, כדי לאפשר לו להתחיל תהליך של גמילה מסם, כאשר מסוכנותו מצדיקה את החזקתו במעצר. לעניין זה ראו, בין היתר, בש"פ 3572/98 - מוטי ג'ורנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 3701/95 נינה (מלי) ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5840/97 יהודה זקן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 2642/91 מדינת ישראל נ' ביטון

(לא פורסם).

בהחלטתי בבש"פ 3710/95 (לעיל) הבעתי את דעתי ביחס למקרים בהם יורה בית המשפט על שחרור ממעצר לצורך גמילה מסמים, כדלקמן:

"ומה הם המקרים הנדירים עליהם בית המשפט מדבר ? למשל, מקרה בו נאשם נמצא, לפני שהוא נעצר, בעיצומו של תהליך גמילה מסם. במקרה כזה יתכן שבית המשפט יגיע למסקנה כי הנזק שיגרם לנאשם אם התהליך יופסק גובר על הנזק שעלול להיגרם לציבור אם הנאשם ישוחרר מן המעצר לצורך המשך התהליך".

לא זה המצב במקרה שבפני. העורר לא החל בהליך הגמילה לפני מעצרו ולא הובאו בפני ראיות כלשהן לרצינות כוונת העורר להיגמל מן הסם. בנסיבות אלה, לא התקיימו הנסיבות המיוחדות המצדיקות חריגה מן הכלל, לפיו לא ישוחרר נאשם ממעצר לשם גמילה מסמים.

גם ביחס ליתר חלופות המעצר המוצעות על ידי העורר, אשר עיקרן מעצר בית מלא בביתו של אחד מבני משפחת העורר, איני רואה מקום לשנות מהחלטת בית המשפט המחוזי. מדובר בנאשם לו מיוחסות עבירות סמים רבות, אשר חלקן אף נעשה בטלפון, לאורך תקופה ארוכה. בעבירות מסוג זה, בית המשפט אינו נוהג, בדרך כלל, להסתפק בחלופת מעצר. זהו הכלל הרחב ובנסיבות של מקרה זה לא ראיתי טעם לסטות מן הכלל.

לפיכך החלטתי לדחות את הערר.