בש"פ 2530/11 זולטן בני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע בה נדחה ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום שהורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1

העורר עומד לדין בבית משפט השלום באילת בעבירות של איומים, הסגת גבול ותקיפת בת זוג הגורמת לחבלה של ממש. על פי הנטען בכתב האישום העורר וגב' דורה גרינבאום (להלן: המתלוננת ) היו בעבר בני זוג, ובמועדים הרלוואנטיים לאישום היו פרודים. ביום 20.1.2011, כך נטען, תקף העורר את המתלוננת בדירתה בכך שמשך אותה בשערות ראשה והכה אותה בפניה באופן שגרם לאדמומית סביב עינה הימנית. כמו כן, הסיג העורר על פי הנטען את גבול המתלוננת בכך שנכנס לדירתה שלא כדין ונשאר שם למרות בקשות חוזרות ונשנות מצידה כי יעזוב את הדירה. בסמוך לאחר התקיפה, איים העורר על המתלוננת בכך שאמר לה כי אם היא לא תכניסו לביתה הוא יחתוך לעצמו את הורידים.

בדיון מיום 24.1.2011 הודה בא כוח העורר בקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר והוא נשלח לקבלת תסקיר מטעם שירות המבחן. בהחלטתו מיום 7.2.2011 שניתנה לאחר קבלת התסקיר, ציין בית משפט השלום באילת (כב' השופט י' עדן) כי עיון בחומר החקירה מגלה כי ישנן ראיות לכאורה לכך שהעורר ביצע את המיוחס לו וכן קבע כי קמה עילת מעצר בעניינו. בית המשפט הוסיף וציין את עברו הפלילי של העורר הכולל תקיפה הגורמת חבלה של ממש לבת זוג, הסגת גבול (פעמיים), הפרת צו של בית משפט, איומים והטרדה טלפונית וכן ציין כי עונש המאסר שהושת על העורר בשנת 2009 היה בגין תקיפת המתלוננת. בנסיבות אלו, כך נקבע, ברי כי קיימת

מסוכנות רבה מצד העורר כלפי המתלוננת וקיימים בהתנהגותו אלמנטים אובססיביים המעצימים את המסוכנות. בית המשפט דחה את המלצת שירות המבחן לדחות את הדיון בשלושה שבועות על מנת לבחון אפשרות לשילובו של העורר במסגרת טיפולית לגמילה מאלכוהול. בית המשפט ציין בהקשר זה כי מהלך טיפולי במסגרת המעצר שמור למקרים חריגים ונדירים בהם קיימת אינדיקציה לכך שהנאשם החל בהליך טיפולי טרם מעצרו. בענייננו, כך ציין בית המשפט, אין מדובר במקרה המצדיק חריגה מהכלל הרגיל. עוד צוין כי על פי התסקיר המתלוננת חוששת מאד מהעורר ואין מדובר בחשש בעלמא. בית המשפט הוסיף ועמד על כך שמדובר במסוכנות עם אלמנטים אובססיביים, בהינתן העובדה שהעמדתו לדין של העורר בעבירות דומות כלפי המתלוננת וריצוי עונש מאסר בגינן לא היה בהם כדי להרתיעו, לכאורה, מלעבור את העבירות נשוא הערר. על כן, כך נקבע, ספק רב אם ניתן לתת בעורר אמון הנדרש לצורך חלופת מעצר ומשכך הורה בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

2.

ערר שהגיש העורר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נדחה ובהחלטתו מיום 1.3.2011 קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' אלון) כי ביום 22.7.2009 הורשע העורר על פי הודאתו בעבירות דומות לעבירות נשוא הערר. קרי, השגת גבול המתלוננת ותקיפתה בנסיבות מחמירות תוך גרימת חבלה לגופה. באותו עניין, כך צוין, נהג בו בית המשפט ברחמים וקיבל את הסדר הטיעון במסגרתו נדון העורר לחמישה חודשי מאסר בפועל ושמונה חודשי מאסר על תנאי. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי חלפה מאז שנה בלבד אך העורר שב ותקף את המתלוננת על פי הנטען ונתונים אלו, כך ציין, מלמדים על המסוכנות הרבה כלפיה ועל עילת המעצר המשמעותית הקיימת בעניינו. עוד ציין בית המשפט כי תסקיר המעצר מלמד אף הוא על היבטים בעייתיים בהתנהלות העורר ועל מסוכנותו בשל התייחסות אובססיבית למתלוננת. בית המשפט הדגיש כי תסקיר המעצר אינו מציע חלופה קונקרטית אלא מציע לבחון את האפשרות לשילובו של העורר במסגרת טיפולית של תחלואה כפולה ובהקשר זה ציין בית המשפט כי הוא מסכים עם עמדתו של בית משפט השלום לפיה בנסיבות האישיות של עורר זה, בשל עברו הפלילי ונוכח מסוכנותו המוכחת כלפי המתלוננת אין לכך מקום ואין מנוס מלהורות על מעצרו עד תום ההליכים. לבסוף ראה בית המשפט לציין כי את המעשים המיוחסים לו על פי כתב האישום ביצע העורר בעת שמאסר על תנאי של שמונה חודשים תלוי ועומד נגדו ועובדה זו מחזקת אף היא את המסקנה כי דין הערר להידחות.

3.

מכאן הערר הנוסף שבפניי. העורר טוען כי הוא שיתף את שירות המבחן בפתיחות ובכנות בנסיבות חייו הקשות ושירות המבחן סבר שניתן לרפא את התמכרותו לאלכוהול על ידי שילובו בקהילה טיפולית ייחודית. אמנם, כך טוען העורר, מדובר בשלב המעצר, אך גם בשלב זה נטה בית המשפט להורות על שחרור להליך טיפולי מקום שבו קיים פוטנציאל שיקומי ובהתחשב בחוות הדעת של שירות המבחן ובנסיבותיו האישיות של הנאשם. מכל מקום, כך טוען העורר, בית המשפט מחויב היה לבחון האם ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר. בענייננו, כך נטען מדובר בקהילה טיפולית סגורה ומפוקחת הנמצאת ליד קרית שלמה, המרוחקת מאד מהעיר אילת ויש לראות בה חלופה המאיינת את מסוכנות העורר כלפי המתלוננת. על כן, מבקש העורר לקבל את הערר ולהורות לשירות המבחן להגיש תסקיר משלים שיבחן אפשרות קליטתו בקהילה הטיפולית ובהתאם להחזיר את הדיון לבית משפט השלום באילת על מנת שידון בחלופה זו.

4.

דין הערר להידחות.

העורר עומד לדין בגין עבירות אלימות כלפי בת זוגו לשעבר. כפי שפורט לעיל, תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה מאחר שהורשע לא מכבר באותן עבירות עצמן כלפי אותה מתלוננת. בנסיבות אלה צדקו הערכאות קמא בסוברן כי רמת המסוכנות הנשקפת למתלוננת מן העורר הינה גבוהה וכי המעשים המיוחסים לו בכתב האישום כמו גם מעשי האלימות שביצע כלפיה בעבר ובגינם הורשע, מתאפיינים בסממנים אובססיביים המעצימים מאד את מסוכנותו ומצדיקים את המסקנה כי אין מקום לחלופת המעצר המוצעת.

בית משפט זה חזר וקבע לא אחת כי הכלל הוא ששלב המעצר אינו השלב הראוי לבחינת טיפול גמילה, אם כי יתכנו גם יוצאים מן הכלל ובעניין זה אין רשימה "סגורה" של שיקולים וכל מקרה יבחן על פי נסיבותיו הקונקרטיות (ראו: בש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה, פסקאות 8, 10 (טרם פורסם, 21.3.2011); וכן ראו בש"פ 225/99 חושינסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 140, 143-144 (1999);

בש"פ 2302/11 קינאן נ' מדינת ישראל , פיסקה 4 (טרם פורסם, 4.4.2011); בש"פ 2644/11 דהן נ' מדינת ישראל , פיסקה 7 (טרם פורסם, 7.4.2011)).

מן הטעמים שמניתי לעיל וכן בהתחשב בכך שעל פי התסקיר העורר שולל תלות באלכוהול, נראה כי נתוניו של העורר במקרה הקונקרטי אינם מצדיקים חריגה מן הכלל האמור.

הערר נדחה.