בש"פ 2302/11 גלאם קינאן נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.3.2011 (כב' השופט ר' שפירא), בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.

העורר, יליד 1978, עומד לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה בעבירות של החזקת סם מסוכן שלא כדין ושלא לצריכה עצמית והחזקת כלים המשמשים להכנת סם מסוכן או לצריכתו שלא כדין ולצריכה עצמית. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 10.2.2011, סמוך לשעה 7:00, נערך חיפוש בביתו של העורר בכפר יאסיף ובמהלכו נתפסה שקית ובתוכה 59.68 גרם של סם מסוכן מסוג הרואין, אשר נמצאה בכוך נסתר מאחורי גרם מדרגות פנימי. עוד נתפסו במהלך החיפוש מאזניים אלקטרוניים אשר נמצאו על שידה בסלון ומשמשים ככלי לצריכת סמים ללא היתר כדין.

במועד בו התבצע החיפוש המתואר בביתו של העורר שהה העורר במעצר בהליך אחר שהתנהל נגדו בבית משפט השלום בעכו בו עמד לדין בעבירות של התפרצות לבנין בכוונה לבצע גניבה, תקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. במסגרת אותו הליך הוגש ביום 19.12.2010 תסקיר מעצר בענייננו (להלן: התסקיר ) אשר המליץ על שחרורו לחלופה טיפולית, נוכח התרשמות שירות המבחן מיוזמתו ומהמוטיבציה הכנה שגילה לעבור תהליך של גמילה מסמים. בהתבסס על האמור בתסקיר נעתר בית משפט השלום ביום 16.2.2011 לבקשת העורר לשחררו למרכז קהילתי טיפולי בעיר טייבה, שם ישהה בתנאים של מעצר בית מלא (כב' השופטת ג' טנוס, מ"ת 32801-11-10), אך לאחר מספר ימים, ביום 24.2.2011, הוגש כתב האישום שבכאן ובמסגרתו עתרה המשיבה

למעצרו עד תום ההליכים.

2.

בהחלטתו מיום 9.3.2011 קיבל בית המשפט את הבקשה, בקובעו כי הצדדים אינם חלוקים על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר (אף שהלה טען לקיומו של פגם מסוים בראיות) והוסיף וקבע כי אכן קיימות ראיות לכאורה כאמור, הכוללות את הודאת העורר בהחזקת הסם, עדות השוטר אשר היה נוכח באירוע תפיסת הסם ומזכרים של שוטרים נוספים מיום החיפוש. אשר לעילת המעצר קבע בית המשפט כי הגם שאין בסיס לחשש המדינה מפני שיבוש הליכי משפט מצד העורר או הימלטותו מן הדין, מתקיימת בעניינו עילת המסוכנות. בית המשפט הדגיש כי כמות הסם שנתפסה והמשקל האלקטרוני שנמצא בסמוך לו מצביעים על כך שאין מדובר בסם לשימוש עצמי אלא בסם שיועד לחלוקה ולהפצה - ומכאן שקמה עילת מעצר סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996.

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת המעצר שהוצעה על ידו - מוסד טיפולי בטייבה בו יעבור הליך גמילה מסמים - וזאת חרף החלטתו הנזכרת של בית משפט השלום בעכו (מ"ת 32801-11-10) שהתבססה על עמדת שירות המבחן באותו הליך. בהקשר זה עמד בית המשפט על עברו הפלילי המכביד של העורר, הכולל עבירות מתחום הרכוש, האלימות והסמים, ועוד ציין כי בעת שהעורר ביצע לכאורה את העבירות המיוחסות לו היה תלוי נגדו מאסר על תנאי בן תשעה חודשים. כל אלו, קבע בית המשפט, מלמדים שהעורר לא ניצל את ההזדמנויות שניתנו לו לחזור למוטב ו"מאותתים על חוסר היכולת לתת אמון ב[עורר] שמא יפר את תנאי המעצר במידה וי[נ]תנו". עוד הדגיש בית המשפט בהקשר זה כי רק במקרים חריגים ישוחרר נאשם להליך גמילה בשלב המעצר, שכן מקומו של הליך מסוג זה הוא ככלל בשלב ריצוי העונש. בית המשפט הוסיף וציין כי שירות המבחן התרשם אמנם לחיוב מרצונו של העורר להיגמל מסמים ומהעובדה שאף החל לבצע "מהלכים לקראת שילובו במסגרת טיפולית הולמת", אך קבע שאין ברצונו זה בלבד כדי להצדיק את שחרורו לחלופת מעצר, וזאת נוכח הספק שהועלה באשר ליכולתו להתמיד ב"הליך גמילה ארוך טווח ואינטנסיבי בקהילה טיפולית". על אף חשיבותו הרבה של השיקול השיקומי, כך ציין בית המשפט, מכלול הנסיבות בעניינו של העורר מוביל למסקנה כי אין הוא עונה על התנאים המצדיקים את הפעלת החריג לכלל הנוהג ועל כן הורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

3.

מכאן הערר שבפניי. טוען העורר כי החיפוש בביתו נערך בעקבות מידע מודיעיני אשר הפליל לכאורה את אחיו, מוסא גלאם, בהחזקה וסחר בסמים והוא מדגיש כי מידע זה התקבל שעה שהוא היה עצור למעלה מחודשיים במסגרת ההליך שהתנהל נגדו בבית משפט השלום בעכו, וכי לאחר תפיסת הסמים טען אחיו כי יתכן שהסמים הם של העורר שהוא "נרקומן". כן טוען העורר כי בשל רשלנות המשטרה לא ניתן היה להפיק טביעות אצבעות מן השקית בה היו ארוזים הסמים ואף לא מן המשקל האלקטרוני, ובנסיבות אלו, כך הוא מוסיף, חרף הודאתו בחקירה שהסמים שייכים לו, יש "פגימה מסויימת" בראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לו, ובכך יש כדי לתמוך בשחרורו לחלופת מעצר.

העורר מוסיף וטוען כי במקרה דנן מתקיימים התנאים שנקבעו בפסיקה המצדיקים את שחרורו של עצור למוסד גמילה: התחלת הליך גמילה לפני ביצוע העבירה שבגינה נעצר; פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה גבוה; ויש בהליך הגמילה כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת ממנו. בהקשר זה שב העורר ומציין כי נסיבות חייו היו קשות ביותר והוא החל בהליכי הגמילה מיוזמתו האישית ולראשונה בחייו עוד בטרם נעצר בהליך שהוגש לבית משפט השלום בעכו. על רקע זה, כך מוסיף העורר, המליץ שירות המבחן על שילובו בהליך של גמילה ובית משפט השלום בעכו קיבל את ההמלצה, אלא שמעצרו בתיק הנוכחי מנע את שחרורו בפועל. לפיכך, ובשים לב לקשיים הראייתיים עליהם עמד, סבור העורר כי יש להורות על שחרורו לחלופת המעצר הטיפולית המוצעת.

המשיבה מצידה מתנגדת לבקשה בהדגישה כי הנתונים שהונחו בפני שירות המבחן ובפני בית משפט השלום במסגרת מ"ת 32801-11-10 לא היו מלאים. לטענתה העורר פנה לגמילה מספר פעמים בעבר, ובזו הפעם החזיק בביתו במקביל לבדיקות שעבר לצורך התחלת הטיפול כ- 60 גרם

הירואין. המשיבה טוענת כי בנסיבות אלה כנותו של העורר מוטלת בספק ולא ניתן להסיק כי יש לו יכולת להתמיד בהליך גמילה. מטעמים אלו ונוכח עברו הפלילי המכביד סבורה המשיבה כי אין מקום לשחררו לחלופת המעצר המוצעת.

4.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

העורר מבקש כי נורה על שחרורו לחלופה של מעצר בית מלא במוסד בטייבה במסגרתו יעבור הליך של גמילה מסמים. העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, אף שהוא מצביע על חולשה מסויימת הקיימת לטענתו בראיות אשר לגישתו יש בה כדי לחזק את המסקנה כי יש לשחררו לחלופה האמורה, וכן הוא מפנה לתסקיר המעצר ולהחלטת בית משפט השלום בעכו שניתנו בתיק אחר המתנהל נגדו.

בית משפט זה עמד לא אחת על כך שככלל אין להורות על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר לשם התחלת תהליך גמילה שכן השלב המתאים לכך הינו שלב ריצוי העונש. החלטה לשחרר נאשם לחלופת מעצר מסוג זה תתקבל, אפוא, במקרים חריגים בלבד ולאחר בחינה קפדנית של המסוכנות הנשקפת ממנו ושל הסיכוי להצלחת הטיפול (ראו: בש"פ 893/08 דקא נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 24.2.2008); בש"פ 225/99 חושינסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 140 143-144 (1999)). המקרה שבפנינו אינו נמנה עם מקרים אלה. העורר אמנם הביע בטרם מעצרו בהליך בעכו את כוונתו להתחיל בהליך גמילה ואף פנה ליחידה לנפגעי סמים בכפר יאסיף על מנת לבדוק אפשרות להשתלב בהליך כזה וביצע את הבדיקות הרפואיות הנדרשות. אולם, כוונות אלה טרם יצאו מן הכוח אל הפועל ובינתיים התברר כי העורר המשיך להחזיק, לכאורה, סם מסוכן שלא לצריכה עצמית בביתו. זאת ועוד. שירות המבחן ציין בתסקיר שהגיש בעניינו של העורר במסגרת ההליך בעכו כי יש לו התלבטות במקרה זה נוכח העובדה שאף שפנה בבקשה להשתלב בהליך גמילה, הוא לא התרשם שיש לעורר בשלב זה "היכולת והכוחות להתמיד בהליך גמילה ארוך טווח ואינטנסיבי בקהילה טיפולית". לכך יש להוסיף כי לעורר עבר פלילי מכביד ביותר הכולל עבירות רכוש, אלימות וסמים, ובנסיבות אלו צדק בית משפט קמא בקובעו כי אין מקום לאפשר לעורר להתחיל בהליך גמילה בשלב המעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.