בש"פ 4306/00 שלמה כהן נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין יחד עם שבעה נאשמים אחרים בעבירות סם. כתב האישום מייחס לו שתי עבירות. לפי העבירה הראשונה המיוחסת לו, הוא היה מעורב בקשירת קשר ובנסיון לייבא לישראל סם מסוכן בחודש נובמבר 1999. לפי העבירה השניה - הוא היה מעורב ביבוא סם מסוג קוקאין לישראל, באמצעות בלדר, מקולומביה. על יסוד הראיות שנאספו נגדו החליט בית המשפט המחוזי (ביום 15.3.00) לעצור את העורר עד תום ההליכים. העורר לא הגיש ערר על החלטה זאת.

בינתיים מתנהל המשפט נגד הנאשמים ובהם העורר. טענת העורר, בגמר פרשת התביעה, כי אין עליו להשיב לאשמה, נדחתה על ידי בית המשפט.

אולם, עוד לפני שפרשת התביעה החלה, הגיש בא-כוח העורר בקשה לעיון חוזר על ידי בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. הבקשה נסמכה על ראיה חדשה אחת: אישור ממלון בתל-אביב המציין כי פלוני, הנושא את שמו של הבלדר, התאכסן בבית המלון בימים 4 עד 7 בדצמבר 1999. לטענת בא-כוח העורר ראיה זאת מפריכה את האמור באישום השני של כתב האישום, לפיו "ביום 5.12.99 הגיע הבלדר מקולומביה לישראל, והנאשם הביאו לביתו עם הגיעו ארצה". לכן, הוא טוען, ראיה זאת, כשהיא עומדת מול מסכת ראיות חלשה נגד העורר, מטה את הכף לטובת העורר באופן שיש לשחררו מן המעצר לחלופת מעצר.

בית המשפט המחוזי דחה טענה זאת. ראשית, אמר בית המשפט, ראיה זאת אינה נראית ראיה "כבדת משקל". שנית, ראיה זאת מתייחסת רק לאישום השני, ואינה מתייחסת כלל לאישום הראשון נגד העורר. לכן דחה בית המשפט את בקשת העורר להשתחרר מן המעצר.

בערר זה חוזר העורר על הטענות שהשמיע בבקשה לעיון חוזר בבית המשפט המחוזי. אך טענות אלה, שלא היו מקובלות על בית המשפט המחוזי, אינן מקובלות אף עלי.

השאלה היחידה שעומדת בפני הינה שאלה מצומצמת: האם הראיה החדשה משנה את מכלול הראיות עד כדי כך שיש לומר כי אין יותר ראיות לכאורה להוכחת האישומים נגד העורר. התשובה שלילית. ראשית, כאמור, הראיה אינה מתייחסת כלל לאישום הראשון נגד העורר. שנית, לגבי האישום השני, יש לציין כי ראיה זאת לא עמדה בחקירת המשטרה, ואף לא בחקירת בית המשפט. בא-כוח המדינה הציע דרכים אחדות של התייחסות לראיה זאת, שאם יתקבלו יש בהן כדי לשלול את המשקל, או להקטין מאוד את המשקל של הראיה. אין אני רואה צורך לבחון דרכים אלה אחת לאחת. הדבר יעשה ודאי במהלך המשפט. בשלב זה די לי לומר, כמו בית המשפט המחוזי, שראיה זאת אינה יכולה למוטט את המבנה של ראיות לכאורה, שלפי החלטת בית המשפט המחוזי (עליה לא הוגש ערר) הספיק כדי לעצור את העורר עד תום ההליכים.

בא-כוח העורר ביקש, על יסוד הראיה החדשה, להסתפק בחלופת מעצר, כשהוא מציע שתי חלופות: מעצר בית במוסד גמילה מסם או מעצר בית בבית אחותו. אך לאחר שהחלטתי כי הראיה החדשה אינה משנה את המצב, אין גם מקום לשנות את ההחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

גם לגוף העניין אין מקום לשחרר את העורר מן המעצר. כבר נאמר פעמים רבות על ידי בית משפט זה כי בעבירות מן הסוג המיוחס לעורר אין מקום בדרך כלל להסתפק במעצר בית, ובמקרה זה אין יסוד לחרוג מן הכלל. כמו כן אין מקום לשחרר את העורר מן המעצר כדי שישהה לצורך טיפול במוסד לגמילה מסם. בית המשפט המחוזי כבר שקל ודחה אפשרות זאת כאשר החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים. הוא ביסס את החלטתו, ראשית, על כך שתסקיר המעצר אינו ממליץ על כך, ושנית, שהעורר אינו נראה כמי שמכור לסמים. כך או כך, על פי הפסיקה אין זה ראוי לשחרר את העורר לצורך טיפול בגמילה. שחרור כזה בא בחשבון רק במקרים נדירים, כאשר הנאשם נמצא כבר בעיצומו של תהליך גמילה, באופן שאין זה רצוי לקטוע את התהליך לפני סיומו הטוב. ראו, לדוגמה, בש"פ 225/99 חושינסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 140. המקרה הנדון איננו מקרה כזה.

לפיכך אני דוחה את הערר.