בש"פ 5840/97 יהודה זקן נ. מדינת ישראל

1.העורר נכנס לחנות של חלפן במרכזה של ירושלים, כלא את הפקידה בתוך חדר הכספות וגנב מן הדלפק את כל המזומנים, בשקלים ובמטבע-חוץ, שעלה בידו למצוא. על כך הואשם העורר בעבירות שוד וכליאת-שווא. לאחר הארכת מעצרו בבית-משפט השלום, כחשוד בביצוע העבירות הנזכרות, ביקש העורר להתייחד עם החוקר בחצר תחנת המשטרה במגרש הרוסים, בתואנה שהוא מבקש למסור לחוקר מידע מודיעיני. משהוציאו החוקר לחצר, ובעוד ידיו כבולות באזיקים, נשא העורר את רגליו ונמלט בריצה לרחוב יפו. ובשל כך הואשם העורר גם בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית. עם הגשת כתב האישום נגדו ביקשה המאשימה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של העורר עד לתום בירור משפטו. בית המשפט נעתר לבקשה ומכאן הערר שלפניי.

2.העורר הוא עבריין מועד, שלחובתו הרשעות קודמות בעשרות עבירות (רובן עבירות רכוש אך יש בהן גם עבירות מסוגים אחרים), וכן במספר עבירות של בריחה ממשמורת. וזולת מחלוקת בשאלת סכום המזומנים שנטל העורר במעשה השוד נשוא האשמתו הנוכחית, לא היתה בפי סניגוריתו המלומדת כל השגה גם על התשתית הראייתית שביסוד כתב האישום שבעטיו נעצר העורר הפעם. אלא שלאחרונה אושרה קבלת העורר לתכנית גמילה מסמים מסוכנים, תחילה לגמילה פיזית במשך כחודש במרכז הגמילה מג"ל, ובהמשך הדרך - במרכז הגמילה במלכישוע. על רקע זה טענה הסניגורית לפני הערכאה הראשונה, וחזרה וטענה גם לפניי, כי הואיל ושורש עבריינותו המופלגת של העורר נעוץ בהתמכרותו המשעבדת לצריכת סמים, הרי משזכה להתקבל לתכנית הגמילה קם, לראשונה, סיכוי לשיקומו, וכי בנסיבות אלו מן הדין שהעורר ישוחרר ממעצרו ויועבר לאלתר למרכז הגמילה. הסניגורית הודתה, כי בנסיבות אחרות היה מוצדק להורות על מעצרו של העורר; שאילו שוחרר, קרוב להניח שבמהרה היה שב ומבצע עבירות רכוש נוספות למימון צריכת הסמים שלו. אך אם יועבר, עם שחרורו, למוסד של גמילה, יש, לטעמה, סיכוי ממשי כי ידע להעריך את גודל הסיכון שבנטישת המסגרת הזאת, ולא יחמיץ את ההזדמנות שתינתן לו להשתקם.

3.בית המשפט המחוזי דחה טיעון זה. משנתן את דעתו להרשעותיו הקודמות של העורר - בעבירות בכלל ובעבירות בריחה ממשמורת בפרט - קבע סגן הנשיא המלומד, כי אם חפץ העורר להיגמל מהתמכרותו לסמים מסוכנים עליו למצוא את תקנתו, לאחר סיום משפטו, במסגרת תכניות הגמילה לאסירים בין כותלי בית הסוהר. בהנמקתו נאמר, שכל עוד משפטו של העורר תלוי ועומד, ולנוכח חומרת העבירות המיוחסות לו, "המוטיבציה שלו להימלט מאימת הדין גדולה בהרבה מעניינו בגמילה"; וכי אף בהנחה (שבפועל לא הוכחה) שתכנית הגמילה המזומנת לו עכשיו היא טובה יותר מתכניות הגמילה המוצעות לאסירים, הרי ש"גדרות המסגרת הזו אינן בטוחות די הצורך כדי למנוע הן את הימלטות (העורר) ממנה והן את סכנתו הרבה לציבור כשהוא נמצא מחוץ להן".

4.יצוין שלאחר מתן החלטתו של בית המשפט המחוזי, וערב הגשת הערר לבית-משפט זה, נידון העורר על-ידי בית-משפט השלום - בשל עבירות אחרות - לעשרים חודשי מאסר בפועל וכן הופעלו נגדו, באורח חופף, חמישה-עשר חודשי מאסר על-תנאי. בכך, כמדומה, נתרוקן הערר מתכליתו המעשית. אלא שהסניגורית הודיעה על כוונתה להגיש ערעור על גזר-דין זה; ותקוותה היא, שאם ייעתר בית-משפט זה לערר, ייקל עליה לשכנע את בית המשפט המחוזי לעכב את ביצועו של המאסר הממשי שנגזר על העורר בבית-משפט השלום. אני סבור, כי משהחל העורר בריצוי המאסר שנגזר עליו, היה על הסניגורית להפנות את בקשתה לבית המשפט המחוזי, במסגרת הערעור שכדבריה אומרת היא להגיש כנגד גזר הדין; ולא היה זה מן המידה להגיש ערר לבית-משפט זה, כשכוונתו הגלויה לעין היא ניסיון להיבנות מן ההחלטה דכאן לבקשת עיכוב הביצוע העתידה להיות מוגשת לבית המשפט המחוזי.

5.ברם, גם לגופו, דין הערר להידחות.

לפנים נקבע, לא פעם, שככלל, העיתוי הראוי לגמילה מסמים של נאשם הנתון במעצר הוא לאחר סיום משפטו ובמסגרת ריצוי המאסר שייגזר עליו, וכי רק בהתקיים נסיבות מיוחדות ובמקרים יוצאי-דופן עשוי בית המשפט לחרוג מכלל זה ולאפשר לנאשם הנתון במעצר להשתחרר ממעצרו כדי להיזקק לטיפול גמילתי במסגרת אחרת (השוו: החלטתי בבש"פ 2642/91 [לא פורסם] והחלטת השופט זמיר בבש"פ 3701/95 תקדין-עליון 95(2) 1588). דומה שגישה זו אומצה בשעתו על-ידי המחוקק, בגדרו של סעיף 44א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (שנתחדש בגדר תיקון החוק בהתשנ"ה ושבינתים בוטל). סעיף 44א מנה תנאים ל"שחרור בערובה של עצור, המותנה בקבלת טיפול למשתמשים בסמים", בכללם התנאי ש"העצור נמצא

(לשון עבר והווה! - א' מ') במוסד לטיפול למשתמשים בסמים". והמטרה המוצהרת להכללתו של תנאי זה היתה, להגביל את סמכות בית המשפט, להתנות שחרור בערובה במתן טיפול גמילתי, רק למקרים שבהם העצור כבר התחיל בקבלת הטיפול עוד לפני מעצרו (ראו דברי ההסבר להצעת החוק: ה"ח התשנ"ה, עמ' 188, בעמ' 189).

בדין חרות זה חל, אמנם, לאחרונה שינוי. על-פי האמור בסעיף 48(א)(7) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, רשאי בית המשפט לכלול בין התנאים לשחרור בערובה גם "חובה לקבל טיפול למשתמשים בסמים, ובלבד שהטיפול אושר על ידי קצין מבחן". ובשונה מהסדרו המבוטל של סעיף 44א, סעיף 48(א)(7) שוב אינו מטיל על סמכות בית המשפט, לשחרר עצור למטרת גמילה, אלא הגבלה אחת, והיא שהטיפול למשוחרר בערובה אושר על-ידי קצין מבחן; ובכך, אמנם, הוקנתה לבית המשפט סמכות יותר רחבה מבעבר להורות על שחרורו של עצור למטרות גמילה.

6.הסניגורית ביקשה ללמוד מן התיקון, כי מקום בו מוכח לבית המשפט כי העצור מועמד לטיפול בתכנית גמילה מוכרת, ייטה בית המשפט לשחררו כדי לאפשר לו להיזקק לגמילה, שהשלמתה המוצלחת אינה רק מעניינו של העצור אלא גם מעניינו של הציבור. עמדה זו אין בידי לקבל. כשלעצמי, הנני נכון להניח, כי במצב החוקי החדש, שחרור אדם ממעצר במטרה לאפשר לו להיזקק לטיפול גמילתי, שוב לא ייחשב כמהלך כה חריג כבעבר. עם זאת יש לזכור, כי גם על-פי הדין החדש, שחרור בערובה למטרת גמילה אינו אלא צורה אפשרית של חלופת מעצר. ועד שבית המשפט יקבל כי המקרה, על-פי כלל נסיבותיו, מצדיק ליתן לעצור הזדמנות לקחת חלק בתכנית הגמילה המבוקשת על-ידיו, מוטל עליו תחילה להשתכנע, כי שחרורו בתנאי החלופה המוצעת אינו כרוך בסיכונים מהותיים לשלומו ולביטחונו של הציבור.

7.המסגרת בה מבקש העורר להיזקק לטיפול של גמילה אינה מסגרת שמורה. בית המשפט המחוזי קבע, כי לנוכח עברו הפלילי של העורר, הכולל גם הרשעות בעבירות של בריחה ממשמורת, ולנוכח חומרת העבירות המיוחסות לו בכתב האישום הנוכחי, לא ניתן לשחרר בערובה את העורר, למטרת שהות במסגרת האמורה, מבלי שהדבר יסכן את שלום הציבור. החלטת השופט המלומד נסמכה על נימוקים נכוחים; וגם מבלי להביא בחשבון את המאסר הממשי שהושת על העורר לאחרונה - היכול אך להגביר את "מוטיבציית הבריחה" של העורר - לא ראיתי יסוד להתערב בהחלטתו.

8.אשר על כן אני מחליט לדחות את הערר.