בש"פ 4140/00 חמיס ביטאר נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, יחד עם שני נאשמים אחרים, באישום של קשירת קשר לביצוע פשע ושוד בנסיבות מחמירות. בית המשפט נתבקש לעצור את שלושת הנאשמים עד תום ההליכים. הוא קבע שקיימות ראיות לכאורה, בהן הודאות הנאשמים, וכי יש בהן כדי להקים עילת מעצר. אשר לעורר ציין בית המשפט כי לחובתו עומדות "הרשעות קודמות בגין עבירות רכוש, עבירות בקשר לרכב ומשחקים אסורים וכן תיקי מב"ד בגין עבירות סמים, רכוש, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו וכד'". הוא הוסיף וציין כי העורר מכור לסמים. תסקיר מעצר בעניינו של העורר לא המליץ על חלופת מעצר. בא-כוח העורר הציע כי העורר ישוחרר מן המעצר ויושם, כחלופת מעצר, במוסד סגור לגמילה מסמים. בית המשפט דחה את ההצעה. הוא קבע כי על פי הפסיקה ניתן לעתים לשחרר מן המעצר נאשם הנמצא בעיצומו של הליך גמילה מסם, על מנת שימשיך את ההליך במוסד גמילה, אך בדרך כלל אין מקום לשחרר מן המעצר נאשם על מנת שיתחיל בהליך כזה. לפיכך החליט בית המשפט (ביום 22.5.00) לעצור את העורר עד תום ההליכים. כך החליט גם לגבי שני הנאשמים האחרים.

אחד משני הנאשים האחרים (איליה ארונוב) הגיש ערר על החלטה זאת (בש"פ 3753/00). בית המשפט (השופטת ד' ביניש) הבחין בין נאשם זה לבין הנאשמים האחרים. בין היתר ציין בית המשפט כי לנאשם זה אין עבר פלילי, הוא מסר הודעה מפורטת במשטרה וכי מצב בריאותו לקוי. לכן החליט בית המשפט (ביום 5.6.00) לשחרר נאשם זה מן המעצר בחלופה של מעצר בית מלא ותנאים מגבילים נוספים.

בערר זה מעלה העורר, בין היתר, טענה של הפליה. לטענתו, אין הבדל מהותי בינו לבין אותו נאשם ששוחרר מן המעצר. אולם בית המשפט קבע, כאמור, כי יש הבדל כזה. ההבדל נעוץ במסוכנות של העורר, הנובעת מכך שהוא בעל עבר פלילי ומכור לסמים.

הטענה העיקרית של העורר היא, שניתן וראוי לאפשר לעורר, כחלופת מעצר, לשהות במוסד סגור לגמילה מסם ("יש מוצא"), שהוא בעל רשיון ממשרד הבריאות. בא-כוח העורר טען, בכתב ובעל-פה, כי חלופה כזאת תשרת הן את טובת העורר, שיינתן לו סיכוי להיגמל מן הסם, והן את טובת הציבור, שאף הוא מעונין בגמילת העורר מן הסם, וכיוון שמדובר במוסד סגור, הרי הוא מונע סכנה מן הציבור כמו מעצר ממש.

איני מקבל טענה זאת בשל שני טעמים עיקריים. ראשית, מדיניות מקובלת היא על בית המשפט שלא לשחרר מן המעצר נאשם, שיש יסוד וטעם להחזיקו במעצר, על מנת שיתחיל הליך של גמילה מסם במוסד לגמילה. לדוגמה, כך אמרתי לעניין זה בבש"פ 225/99 חושינסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד כג(1) 140, 143:

"גמילה מסם מחייבת רצון מוחלט ונחוש לעבור את התהליך המורכב של גמילה. נאשם המכור לסם, שהוחלט לעוצרו עד תום ההליכים, מביע לא פעם רצון להתחיל תהליך של גמילה. במקרים כאלה קיימת אפשרות שהנאשם, יותר מאשר הוא מבקש להיגמל מן הסם, מבקש הוא להשתחרר מן המעצר, ולו רק למוסד גמילה. אם זהו הרצון, הסיכוי הוא שהליך הגמילה ייכשל. לפיכך, בדרך כלל, אין בית המשפט נוטה לשחרר נאשם מן המעצר כדי לאפשר לו להתחיל תהליך של גמילה מסם, כאשר מסוכנותו מצדיקה את החזקתו במעצר".

שנית, בתסקיר המעצר שהוגש לבית המשפט המחוזי אין המלצה לשחרור העורר מן המעצר על מנת שיתקבל לטיפול במוסד לגמילה מסם. להיפך, בתסקיר זה הוטל ספק באשר ליכולתו של העורר לגייס את כוחות הנפש הנדרשים לצורך תהליך גמילה מסם לטווח ארוך.

לפיכך, אני מחליט לדחות את הערר.