בש"פ 2891/09 יאיר כהן נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום בבית משפט השלום ברמלה (תיק פלילי 1609/09), בגדרו יוחסו לו עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיפים 7(א)+(ג) רישא + 31(3) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן:

פקודת הסמים המסוכנים ); ועבירה של כלים, לפי סעיף 10 רישא לפקודת הסמים המסוכנים.

על פי המתואר בכתב האישום ביום 12.1.2009 שהה העורר ברחוב דוד המלך בלוד כשהוא מחזיק, בנסיבות של סחר, בכפפת גומי שהכילה סם מסוכן מסוג הרואין כשהוא מחולק לכ-25 יחידות, במשקל כולל של 18.457 גרם . כמו כן החזיק העורר בחדר השינה בביתו סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של 0.3319 גרם וכן כלי חלוקת סם שונים שהם מספריים שקיות שקופות ומצתים.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

באת כוח העורר ביקשה כי הלה יופנה לשירות המבחן על מנת שתיבחן אפשרות להפנותו לתהליך גמילה ובשים לב לכך שהוא פנה להליך גמילה עוד טרם נעצר. בית משפט בשלום נעתר לבקשה תוך שציין כי אינו מביע עמדה לגופו של עניין.

ביום 9.2.2009 הוגש תסקיר מעצר בעניינו של העורר. בתסקיר ציין שירות המבחן את עברו הפלילי המכביד של העורר ואת העובדה שהלה עבר הליך שיקום בזמן שריצה עונש מאסר בשנת 2005, הליך שהושלם אך למרבה הצער לא הצליח בטווח הארוך. יחד עם זאת לאור התרשמות שירות המבחן מרצונו הכן של העורר להיגמל ומתמיכתה של אימו, המליץ על הפניית העורר לראיון קבלה לקהילה טיפולית סגורה כאשר ככל שימצא מתאים מומלץ על שחרורו לחלופה זו.

ביום 12.2.2009 ניתנה החלטת בית משפט השלום בבקשה להארכת מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו (כבוד השופטת ל' פרנקל ). יצוין כי באת כוח העורר הסכימה לקיומן של ראיות לכאורה ושל עילת מעצר ולפיכך התמקדה ההחלטה בשאלת אפשרות שחרורו לחלופת מעצר. נקבע כי לעורר עבר פלילי מכביד בדמות 35 הרשעות במגוון עבירות כאשר כנגדו אף תלוי ועומד עונש מאסר על תנאי בר הפעלה בן 8 חודשים. כמו כן תלוי ועומד כנגדו תיק נוסף בבית משפט השלום בפתח תקווה המייחס לו עבירות של כניסה והתפרצות. עוד צוין כי חרף המלצתו של שירות המבחן כי העורר יופנה לבדיקת התאמתו לקהילה טיפולית סגורה, התסקיר הינו מסויג ומציין את החשש שמא לאחר שהליך גמילה קודם שעבר העורר לא צלח בטווח הארוך לא יעלה בידו לאזור את הכוחות להליך שיקום ממושך ומורכב נוסף. לפיכך, ולאור ההלכות בעניין זה הקובעות כי מקום הליך הגמילה דרך כלל הינו בשלב ריצוי העונש ולא בשלב המעצר וכי השחרור לחלופת מעצר לשם טיפול גמילה הינו חריג, קבע בית המשפט כי אין לקבל את המלצת שירות המבחן והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

על החלטת בית משפט השלום, ערר המבקש בפני בית המשפט המחוזי מרכז (עמ"ת 12775-02-09). ביום 24.2.2009 ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ל' ברודי ), בגדרה נדחה עררו של המבקש. נקבע כי לא נפל פגם בשיקוליו של בית משפט השלום אשר איזן בין המלצת שירות המבחן ובין נסיבות העבירות המיוחסות למבקש ושאר מכלול הנתונים, וכי החלטה זו אף מתיישבת עם מגמת הפסיקה בסוגיה זו.

מכאן הערר שבפניי, בגדרו טוענת באת כוח העורר כי שגו בתי המשפט הקודמים כשדחו את המלצת שירות המבחן בעניינו של העורר והיה מקום לאפשר לו הזדמנות זו לשקם את חייו לאור רצונו הכן להיגמל מן הסם ולשקם את חייו. עוד נטען כי נכונותו של העורר נלמדת מהעובדה שעוד טרם מעצרו פנה הוא למרכז גמילה והיה מצוי בהמתנה לקליטה במקום, וכי מרגע מעצרו כל מבוקשו היה להיקלט בקהילה טיפולית ארוכת טווח. כמו כן נטען כי החברה תצא נשכרת אף במידה והליך הגמילה יצליח אך באופן מוגבל במובן זה שהעורר יצליח גם בפעם זו להיגמל אך למספר שנים. לעניין תסקיר המעצר נטען כי שירות המבחן היה מודע לעברו הפלילי המכביד של המבקש ולהליך הגמילה הקודם שלמרבה הצער הצלחתו היתה מוגבלת וחרף זאת המליץ על מתן הזדמנות נוספת (ואולי אחרונה) לעורר לשקם את חייו.

מנגד טען בא כוח המשיבה, כי אין נסיבות העניין מתאימות לשחרור העורר לחלופת מעצר. לשיטתו, אין די במשאלת לב לשיקום, ולו כנה היא, אלא השאלה היא האם ניתן ליתן אמון בעורר. בנסיבות כתב האישום, אין מדובר לשיטתו במעידה חד פעמית של מי שמצוי בהליך גמילה אלא בעבירות שבוצעו בנסיבות של סחר בכמות לא מבוטלת של סם. לפיכך, לא ניתן ליתן אמון בעורר ואין מקום לשחרורו לחלופה האמורה.

לאחר שעיינתי בערר ובטענות הצדדים כמו גם בהחלטות הערכאות הקודמות, שוכנעתי כי דין הערר להידחות.

נשנה פעמים רבות בפסיקת בית משפט זה כי ככלל ולמעט במקרים חריגים, המועד הראוי להתחלת הליך גמילה אינו בשלב המעצר כי אם בשלב ריצוי העונש (ראו למשל, בש"פ 893/08 דקא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2008)). אין כשלעצמה בעובדה כי רצונו של העורר להשתקם הינו כן ואמיתי כדי לשנות מקביעה זו. בענייננו, המדובר בעורר כבן 50 אשר בעברו כ-35 הרשעות בעבירות שונות ואשר בילה שנים רבות מאחורי סורג ובריח. כמו כן, נגד העורר תלוי ועומד עונש של מאסר על תנאי ואף מתנהל נגדו הליך נוסף כאמור בגין עבירות של כניסה והתפרצות. יתרה מכך, הליך גמילה קודם שעבר העורר, לא הצליח להרחיקו מעולם הסם והעבריינות לאורך זמן, ודוק, אין מדובר על פי נסיבות כתב האישום במעידה קלה כי אם בעבירות קשות שנעשו בנסיבות של סחר ובכמויות גדולות של סם. בנסיבות אלו לא ראיתי כי נפל משום פגם כלשהו בהחלטות הערכאות הקודמות כי חרף המלצת שירות המבחן, שיש לזכור כי על אף חשיבותה עדיין אין היא אלא המלצה, אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.