בש"פ 3130/06 דוד פרץ נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' צלקובניק), בו קיבל בית המשפט ערר שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של סחר בסם מסוכן ועבירה של תיווך בעסקת סם. על-פי הנטען בכתב האישום, מכר העורר ביחד עם אחיו סם מסוכן מסוג הרואין במשקל 0.2187 גרם נטו לסוכן משטרתי תמורת 100 ש"ח, כך שהאח מסר לסוכן את הסם והעורר קיבל מהסוכן את הכסף תמורת הסם. מספר ימים לאחר מכן, פגש העורר את הסוכן המשטרתי ברחוב, שאלו אם הוא מעוניין בסמים, ומשנענה בחיוב, הלך עם הסוכן לאדם מסוים, וביקש לקנות ממנו סם. משסירב אותו אדם, הלכו הסוכן והעורר לביתם של הסוכן ואחיו, שם מכר האח לסוכן, בנוכחות העורר, סם מסוכן מסוג הירואין במשקל 0.1675 גרם נטו תמורת 100 ש"ח.

2.בבית משפט השלום הסכים בא כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. בית המשפט קבע, על סמך חוות דעת פסיכיאטרית שהגיש הפסיכיאטר המחוזי ועל סמך התרשמותו מהעורר בדיונים, כי מדובר באדם הסובל מהפרעות אישיות ומהתפרצויות על רקע שימוש ממושך בסמים, הזקוק לטיפול נפשי, וכי המשך החזקתו במעצר בתנאים רגילים עלול לגרום נזק לבריאותו הנפשית. על כן, אימץ בית המשפט את המלצת שירות המבחן, והורה על שחרורו של העורר ממעצר לצורך כניסתו למחלקה לתחלואה כפולה בבית החולים לחולי נפש בבאר שבע, טיפול שאמור להימשך תקופה חודש עד חודשיים. בית המשפט ציין כי החלופה מתייחסת בשלב זה רק למחלקה לתחלואה כפולה, והורה לשירות המבחן לערוך תסקיר משלים באשר לאפשרויות המשך חלופת המעצר כשתחלוף תקופת ההחלמה במחלקה.

המשיבה עררה על ההחלטה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט ציין כי על אף שמדובר בעסקאות סמים קטנות יחסית בהיקפן, הרי שמדובר בסם קשה, והעורר נטל חלק פעיל בעסקת הסם הראשונה ובתיווך שהוביל לעסקה השנייה. עוד הוסיף בית המשפט, כי לעורר הרשעות קודמות בעבירות סמים ובעבירות אחרות, ותלוי נגדו עונש מאסר על תנאי בר-הפעלה, וכי לא הוסבר מדוע נמנע העורר מלהתחיל בהליכי הגמילה בעבר, חרף עברו הפלילי והעונשים שהוטלו עליו. כמו כן, ציין בית המשפט כי חלופת המעצר המוצעת רעועה למדי, אינה מאפשרת פיקוח הדוק והיא רלבנטית לזמן קצר בלבד. לאור זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את ערר המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

מכאן הערר שלפניי.

3.בא כוח העורר טוען כי במקרה דנן יש לחרוג מהכלל הקובע כי יש לעצור עד תום ההליכים את מי שנאשם בסחר בסמים. לדבריו, מעורבותו של העורר בעבירות אינה גדולה באופן יחסי, והוא סובל ממחלות, מבעיות נפשיות ומהתמכרות לסמים, כשהשהייה במעצר מחמירה את מצבו. הסניגור הביא אסמכתאות למקרים בהם שחרר בית משפט זה נאשמים בעבירות סמים למוסד גמילה במקרים בהם לא הוכחה תחילתו של הליך גמילה.

באת כוח המשיבה טענה בדיון בפניי, כי לעורר ניתנו מספר הזדמנויות להיגמל בעבר אך הוא לא ניצל אותן. לדבריה, על-פי חוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי העורר אינו סובל ממחלת נפש פסיכוטית אלא מהפרעות מנטליות. כמו כן לעורר שמונה הרשעות קודמות בעבירות אלימות, רכוש וסמים, והוא ביצע את העבירות המיוחסות לו עת היה תלוי נגדו עונש מאסר על תנאי בר הפעלה של 12 חודשים.

4.לאחר שעיינתי בערר, בתסקירי שירות המבחן ובחוות הדעת הפסיכיאטרית ושמעתי את טענות הצדדים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. העבירות המיוחסות לעורר מקימות חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996, וככלל אין בית משפט זה נוהג לשחרר את מי שמעורב בסחר בסמים לחלופת מעצר (ראו: בש"פ 10539/05 דנינו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.11.05) והאסמכתאות המובאות שם). כמו כן, נאמר בפסיקה לא אחת כי הליכי גמילה מקומם בשלב גזירת הדין ולא בשלב המעצר, ועל כן שחרור לטיפול גמילה יינתן רק בנסיבות חריגות, למשל כאשר הנאשם החל בטיפול לפני שנעצר (בש"פ 3701/95 ביטון נ' מדינת ישראל , תק-על 95(2) 1588, 1591 (1995);; בש"פ 8386/05 יבדייב נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(3) 3618, 3619 (2005)). מעיון בגזר דינו של העורר בת"פ 2741/02, שניתן ביום 17.3.03, בעקבות הרשעתו בהחזקת סם מסוכן מסוג הרואין שלא לשימוש עצמי, עולה כי בעבר נעשו נסיונות לגמילתו, שלא צלחו, כאשר העורר משליך את האחריות לכשלון על אחרים. בית המשפט אף ציין בגזר הדין כי גם במקרה שלפניו לא מצא העורר צורך בהתערבות טיפולית מעמיקה ובשהייה ממושכת במסגרת סגורה, ואף התייחס אליה בביטול ובזלזול. עוד יצויין, כי גם תסקיר המבחן אינו מצביע על נכונותו של העורר להיגמל: העורר הציג את בעיית הסמים כפתורה, ושירות המבחן התרשם כי הוא אינו מכיר במצבו.

5.מנגד, חלופת המעצר, כפי שציין בית המשפט המחוזי, הינה בעייתית. בשלב הראשון, הצפוי להימשך כחודש עד חודשיים, צפוי העורר לשהות במחלקה לתחלואה כפולה בבית החולים לחולי נפש בבאר שבע. מנהל המחלקה מסר לשירות המבחן כי הם אינם מוכנים להוות חלופת מעצר. השער למקום נעול אומנם, ומנהל המחלקה הסכים להודיע לשירות המבחן ולבית המשפט אם העורר יפר את תנאי החלופה, אולם העורר יוכל להחליט לעזוב את המסגרת, ואיש לא יעצור בעדו. בא כוח העורר הודה כי אין מדובר במחלקה סגורה ובאשפוז כפוי. משכך, השילוב בין אופי החלופה לחוסר ההכרה של העורר במצבו, מקשה על היותה של החלופה אפקטיבית, וכזו שתפיג את מסוכנותו של העורר. יתירה מזאת: שירות המבחן ציין כי מדובר בשלב ראשון בלבד, ולאחריו המליץ על שהות בבית אחותו בעיר מגוריו. שירות המבחן ציין כי האחות תתקשה להוות חלופה מפקחת באופן מלא, ועל כן בעת שהאחות תצא לענייניה הפרטיים ישהה העורר בבית הוריו. דא עקא, חלופה זו, בעירו של העורר ובחלק מהזמן אף בבית הוריו, שהיווה את הזירה בה, על-פי הנטען, בוצעה אחת מעסקאות הסחר בה שימש העורר כמתווך, אינה נראית ככזו שיכולה לאיין את החשש שהעורר ישוב לסורו, ובפרט כאשר מדובר בעבירות סמים שלא קשה לבצען גם בתנאי מעצר בית (בש"פ 7243/01 מדינת ישראל נ' אבו-אעמר , תק-על 2001(3) 2247, 2248 (2001)). נראה כי אף בית משפט השלום לא ראה את החלופה כמפיגה את מסוכנותו של העורר, מאחר ובהחלטתו הורה על שחרורו למחלקה לתחלואה כפולה, תוך קביעת דיון נוסף בנוגע לתסקיר משלים אשר יבחן את חלופת המעצר לאחר תקופת ההחלמה במחלקה, ולא שלל את חזרתו של העורר למעצר בתום הטיפול. סבורה אני כי אין תועלת של ממש בשליחתו של העורר למוסד גמילה, מבלי שיש חלופת מעצר אפקטיבית, הכוללת טיפול המשכי, לאחר השחרור ממוסד הגמילה. יש לזכור, כי "הליך הטיפול לגמילה הינו רציני וקשה באשר הוא מחייב הליכים של גמילה פיזית ובעיקר נפשית. מסע קשה זה מצריך נכונות רצינית וכנה ובדיקות התאמה לפני השמתו של מועמד במוסד" (דברי השופטת ביניש בבש"פ 3797/00 זרעיני נ' מדינת ישראל , תק-על 2000(2) 1682, 1683 (2000)). חוששתני, כי בנסיבות העניין, סיכויי הצלחת הטיפול במסגרת החלופה שנקבעה על-ידי בית משפט השלום מוטלים בספק.

6.על אף האמור, וחרף עברו הפלילי של העורר בעברות סמים, והעובדה שביצע את העבירות עת היה עונש מאסר על תנאי תלוי נגדו, לא התעלמתי מכך שמדובר בסחר ובתיווך בעסקאות אשר היקפן מצומצם יחסית (אם כי בסם קשה) וממצבו הנפשי של העורר. על כן, על אף דחיית הערר, אם תוצג לבית משפט השלום חלופה אפקטיבית, אשר תכלול בשלב הראשון שהייה במוסד סגור, ובשלב השני חלופת מעצר שיהא בה כדי להפיג את מסוכנותו של העורר, ותשולב בה תוכנית טיפולית, יהא מקום לבוחנה, במסגרת בקשה לעיון חוזר אשר תוגש לבית משפט השלום.

הערר נדחה, איפוא.