בש"פ 7948/06 מדינת ישראל נ. דניאל פרץ

בפני בקשה להורות על הארכת מעצרם של המשיבים מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996(להלן: חוק המעצרים ).

1.נגד המשיבים הוגש ביום 6.1.06 כתב אישום לבית המשפט השלום בבאר-שבע. כתב האישום מייחס למשיב 1 שתי עבירות של סחר בסם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה ). למשיב 2 מייחס כתב האישום עבירה של סחר בסם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודה, ועבירה של תיווך בעסקת סם לפי סעיפים 13 ו-14 לפקודה.

2.על-פי עובדות כתב האישום, במהלך חודש נובמבר 2005 הופעל על ידי משטרת ישראל סוכן סמוי (להלן: הסוכן ) בערים דימונה וירוחם. ביום 17.11.05 מכרו הנאשמים לסוכן סם מסוכן מסוג הירואין במשקל 0.2187 גרם תמורת 100 ש"ח. בהזדמנות אחרת שאירעה ביום 20.11.05, פגש הנאשם 2 את הסוכן ברחוב ושאל אותו אם רצונו בסמים. לאחר שהצעתו נענתה בחיוב, הלך הנאשם 2 עם הסוכן לאדם שלישי על מנת להשיג סם. משסירב האדם השלישי לספק את הסם, הלכו הנאשם 2 והסוכן לביתם של הנאשמים בכדי לבצע שם עסקת סם, ובהגיעם אל הבית, מכר הנאשם 1 לסוכן, בנוכחות הנאשם 2, סם מסוכן מסוג הירואין במשקל 0.1675 גרם תמורת 100 ש"ח.

3.בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט השלום בבאר-שבע בקשה למעצר המשיבים עד תום ההליכים. ביום 25.1.06 הורה בית המשפט על מעצרו של המשיב 1 עד לתום ההליכים, לנוכח הסכמת בא כוחו. הדיון באשר למעצרו של המשיב 2 התארך עקב הוראת בית משפט השלום על מתן תסקיר מעצר וחוות דעת פסיכיאטרית בעניינו, לבקשת בא כוחו. לאחר קבלת תסקיר משלים בעניינו של המשיב 2, הורה בית משפט השלום על שחרורו של המשיב 2 לחלופת מעצר במחלקה לתחלואה כפולה בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר-שבע. החלטתו של בית משפט השלום על חלופת המעצר נסמכה על חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי ועל התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט במהלך הדיונים, לפיה מדובר באדם הסובל מהפרעות אישיות ומהתפרצויות על רקע שימוש ממושך בסמים, הזקוק לטיפול נפשי. על החלטה זו הגישה המבקשת ערר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. ערר זה התקבל ביום 3.4.06 על ידי בית המשפט המחוזי, אשר הורה על מעצרו על המשיב 2 עד לתום ההליכים. בא כוח המשיב 2 הגיש ערר על החלטת בית המשפט המחוזי לבית משפט זה, אך זה נדחה על ידי.

4.המדינה מבקשת להאריך את מעצרם של המשיבים ב-45 ימים. לטענתה, המעשים המיוחסים למשיבים בכתב האישום ונסיבות ביצועם מלמדים על מסוכנתם. עוד טוענת המדינה, כי הואיל וההליכים נמצאים בישורתם האחרונה, ואף מועד הכרעת הדין נקבע ליום 26.10.06 , כשבועיים ימים מיום מועד דיון זה, מעריכה היא כי במידה ולא יתרחשו עיכובים בלתי צפויים, יסתיים משפטם של המשיבים במסגרת תקופת הארכה זו, שבהיותה 45 ימים בלבד, טוענת המדינה, הינה מאוזנת וסבירה.

5.באת כוחם של המשיבים מתמקדת בטיעוניה בפרק הזמן הארוך שבו ישבו המשיבים במעצר מאז הגשת כתב האישום ביום 6.1.06. כך, ישבו המשיבים במעצר בלא שהתנהל כל דיון בעניינם, עד לתיקון כתב האישום ביום 19.3.06. שיהוי נוסף נגרם לטענת הסנגורית, משום כך שהתביעה לא הצליחה לקבל תעודת חיסיון, ואף אז לא הועבר לידי ההגנה כל החומר בתיק חרף דרישתה. הואיל והעיכוב כולו נגרם בשל התמהמהות התביעה, טוענת באת כוח המשיבים, נוטה האיזון לטובת שחרור המשיבים ממעצרם. עוד טוענת הסנגורית, כי הסכמת המשיב 1 למעצרו הראשוני עד תום ההליכים ניתנה בשל כך שישב ממילא במעצר בגין תיק אחר. מצב עובדתי זה אינו מתקיים עוד ולכן לטענת הסנגורית, יש לשקול חלופת מעצר שעד היום לא נשקלה. באשר למשיב 2 טוענת הסנגורית, שאף אם יורשע במסגרת הכרעת הדין בתיק העיקרי יהיה צורך לערוך תסקיר מטעם שירות המבחן באשר לחלופת מעצר, ומכאן שאין בסמיכות הזמנים בין בקשה זו לבין הכרעת הדין בתיק העיקרי כדי למנוע מתן תסקיר שירות המבחן לגבי חלופת מעצר בעניינו, גם בעיתוי הנוכחי.

6.לאחר שעיינתי בבקשת המדינה, בחנתי את השתלשלות ההליכים מאז קרות המקרה, ושקלתי את הטענות שהעלו הצדדים בדיון לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לקבל את בקשת המדינה ולהורות על הארכת מעצרם של המשיבים ב-45 ימים נוספים. המעשים המיוחסים למשיבים, ואשר לגביהם הוסכם על דעת כל הצדדים כי קיימות ראיות לכאורה, מקימים חזקת מסוכנות על-פי סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, ומלמדים על הצורך לנקוט באמצעים חריפים לשם הבטחת שלום הציבור. לשני המשיבים עבר פלילי מכביד בעבירות סמים ונגד השניים תלויים ועומדים מאסרים מותנים לתקופות של 12-10 חודשים, וגם בכך יש כדי להעיד על מסוכנותם. באשר לטענת הסנגורית כי יש לשחרר את השניים לחלופת מעצר, הרי שלא הוצעה על ידה כל חלופה אפשרית, וממילא ייאמר, כי בכל הקשור לשחרור לחלופת מעצר במסגרת טיפול גמילה מסמים, קובעת ההלכה כי העיתוי הראוי לטיפול שכזה הינו בשלב ריצוי העונש ולא בשלב המעצר, אף כי בית המשפט נכון לבדוק אפשרות מיצוי הליך גמילה שכבר החל גם בשלב המעצר וכן יבחן כל מקרה לנסיבותיו (ראו בש"פ 10562/05

גבאי נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(4) 2172 וההפניות שם). במקרה דנן, לא מצוי מי מהמשיבים בטיפול גמילה בעת הנוכחית וממילא יוכלו המשיבים להתחיל בטיפול מעין זה במסגרת ריצוי העונש במקרה שבו יורשעו. נכון הוא כי המשיב 2 הועבר בתחילה למוסד שבו עשוי היה לקבל בין השאר, טיפול גמילתי להתמכרותו לסמים, אך כשם שציינתי זה מכבר בהחלטתי באשר למשיב 2 בהליך קודם, בעבר נעשו זה מכבר ניסיונות לגמילתו בסמים, אשר נחלו כשלון, כשהעורר משליך את האחריות לכישלון הטיפול על אחרים וכשהוא מתייחס בביטול ובזלזול לעצם הטיפול (ראו בש"פ 3130/06

דוד פרץ נ' מדינת ישראל , תק-על 2006(2), 2259). משזהו מצב הדברים ומשלא הוצעה כל חלופה קונקרטית, ובעיקר משהכרעת הדין בעניינם של המשיבים כה קרובה, וקצב התקדמות ההליך נאות, אין אני רואה מקום לקבל את טענות המשיבים.

מטעמים אלה , החלטתי היא, כאמור, כי יש לקבל את הבקשה ולהאריך את מעצרם של המשיבים ב-45 ימים כבקשת המדינה.