בש"פ 6226/04 גסאן אבו חצירא נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט דוד רוזן), לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

העורר מואשם בעבירות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית והחזקת כלים בניגוד לסעיפים 7(א), 7(ג) רישא ו-10 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973, על-פי העובדות כדלקמן: ביום 6.6.04 החזיקו העורר ושניים נוספים, בדירה בה מתגורר העורר, קוקאין בכמות של 87.8 גרם נטו וכן החזיקו בכלים להכנת הסם, שקילתו וחלוקתו. בעת שנעצרו היו העורר והאחרים עסוקים בחלוקת הסם למנות וכבר הספיקו להכין כ-210 מנות סם. לטענת העורר הוא לא יזם את הפעילות הקשורה לסם, אלא נגרר אליה על-ידי אחרים והסכים אך לסייע בחלוקת הסם למנות תמורת סכום כסף שהוצע לו.

בא כוח העורר אינו חולק על קיום ראיות לכאורה נגד מרשו. אין מחלוקת גם על כך שהמעשים המיוחסים לעורר מקימים עילת מעצר. עם זאת, טוען העורר, לנוכח נסיבותיו האישיות, עברו הנקי, הודאתו, חלקו השולי בעבירה ובהתחשב בנישואיו הקרובים, היה על בית המשפט קמא להסתפק בחלופת מעצר. בדיון לפני ביקש בא כוח העורר לשחרר את מרשו לטקס הנישואין המתוכנן ל-8 ביולי, שאמור להיערך ביפו, ולאחר מכן לאפשר לו לשהות במעצר בית מלא בירושלים (כאשר העבירה בוצעה באזור תל אביב).

באת כוח המשיבה הדגישה כי חלוקת הסם למנות מעידה בבירור על הכוונה לסחור בו וכי על-פי כתב האישום חלקו של העורר במעשה אינו נופל מזה של חבריו. לטענתה, המדיניות הראויה בעבירות מסוג זה, שניתן לבצען בכל זמן ובכל מקום, היא לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים, שכן רק בדרך זו ניתן למנוע את המשך הפעילות העבריינית. לעניין בקשתו של העורר לצאת לטקס נישואיו, טענה באת כוח המדינה כי אין לדון בבקשה זו במסגרת הערר ויש להפנותה בנתיב המנהלי למשטרה או לשירות בתי הסוהר, בהתאם למקום מעצרו.

בתסקיר המעצר של שירות המבחן נשקלו שתי חלופות מעצר שהוצעו עלי ידי העורר ושתיהן נדחו .

בענייננו יש להבחין בין שני נושאים נפרדים. האחד, רצונו של העורר לצאת מהמעצר כדי לחגוג את נישואיו. השני - השגתו של העורר על ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים. הא בהא לא תליא. מחד, מסיבת הנישואין של העורר אינה מצדיקה שלא לעוצרו, אם המעצר נדרש כדי להגן על בטחון הציבור. מאידך, המעצר אינו מונע, בהכרח, את יציאתו של העורר מהמעצר, משיקולים הומניטריים, כדי שיוכל לחגוג את נישואיו. אלא שבקשה כזאת יש להפנות במסלול המנהלי לרשויות המופקדות על מקום המעצר, וברגיל בית המשפט לא ידון בה במסגרת הליך המעצר (בש"פ 5874/02 אטיה נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(5), 865 בעמ' 868-869).

לעניין המעצר עד תום ההליכים, דינו של הערר להידחות. הכלל הוא כי בעבירות של החזקת סם בכמויות גדולות שלא לצריכה עצמית ובעבירות של סחר בסמים, המסוכנות נלמדת מעצם העבירה, ובהיעדר נסיבות מיוחדות לא ניתן להשיג את מטרת המעצר ולהפיג את המסוכנות בדרך של שחרור בערובה או אף בחלופת מעצר. אכן, מדובר בהסתבכות ראשונה של העורר עם החוק. אולם הסתבכות זאת הנה הסתבכות רבתי, כאשר העורר נתפס כשבחזקתו כמות גדולה של סם מסוכן מסוג קוקאין אותה חילק יחד עם אחרים למנות, מה שמעיד לכאורה על כוונתו לסחור בסם. בית משפט קמא לא ייחס משקל, ובצדק, לטענה שהעורר הסכים לסייע בידי אחרים בחלוקת הסם למנות עבור כסף. העובדה שהפעילות העבריינית התבצעה בביתו של העורר, כאשר השניים האחרים באו אליו, אף אינה עולה בקנה אחד עם טענת העורר בדבר חלקו הזניח בפרשה. סיכומו של דבר, טיבו של הסם, כמותו, וחלוקתו למנות מעידים על מסוכנותו הרבה של העורר, מסוכנות שבנסיבות העניין, אינה יכולה להיות מופגת על ידי חלופת מעצר (ראה: בש"פ 10130/01 זקן נ' מדינת ישראל , תק-על 2002(1), 281; בש"פ 8915/00 מיקי בן אלישע נ' מדינת ישראל , תק-על 2000(4), 3).

לאור האמור לעיל, הערר נדחה.