בש"פ 163/05 שלמה זאדה נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת נ' אהד), מיום 15.11.04, בב"ש 93266/04, לפיה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש ביום 11.10.04 כתב אישום, המייחס לו עבירת החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7(א) בצירוף סעיף 7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג- 1973.

על-פי עובדות כתב האישום, ביום 6.10.04 בשעה 14:40 או בסמוך לכך, החזיק העורר בביתו בתל-אביב, סם מסוג הירואין במשקל 177 גרם נטו.

יחד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

בית-המשפט המחוזי הורה ביום 15.11.04 על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים, וקבע, כי מחומר הראיות עולה, כי העורר החזיק במשקל אלקטרוני, סכין יפנית, טלכרד עם שרידי סם לצורך חלוקה למנות ושקיות ניילון. בית-המשפט המחוזי מצא, כי קיימות ראיות לכאורה לעבירה המיוחסת לעורר, ולא מצא בחומר הראייתי תמיכה לטענתו, כי מדובר בסם לצריכה עצמית. עוד נקבע, כי בנסיבות העניין, אין מקום לשקול בעניינו חלופת מעצר.

מכאן הערר שבפני.

בא-כוח העורר טען, כי העורר החזיק בסם לצריכה עצמית, וכי חומר הראיות והתנהגותו של העורר לאורך כל הדרך, מאששים את טענתו בדבר החזקת הסם לצריכה עצמית. עוד טען, כי אין בחומר הראיות כדי להצביע על פעילות סחר בסמים למעט מכוח הכמות שנתפסה. עוד הוסיף וטען, כי העורר החליט להיגמל מסמים, אולם בשל מחלתו והטיפול שקיבל, לא החל בהליך הגמילה. עוד נטען, כי שגה בית-המשפט המחוזי עת דחה את בקשתו להורות על קבלת תסקיר מעצר של שירות המבחן על-מנת לבדוק את התאמת העורר לטיפול גמילה, נכונותו לטיפול ומידת מסוכנותו. בנוסף, טען בא-כוח העורר, כי מקרהו של העורר נכנס לגדר מבחן הנסיבות המיוחדות שמצדיקות שחרור לחלופת מעצר במוסד גמילה.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי קיימות ראיות לכאורה שיש בהן כדי להעיד על רצון העורר לעסוק בסחר בסמים, וכי הכלים שנמצאו בדירתו, וטענת העורר בדבר ערבוב הסם עם חומר אחר, יש בכוחם כדי להעיד על כוונתו לסחור בסמים ולא להשתמש בו לצריכה עצמית. בנוסף, טוענת באת-כוח המשיבה, כי עבירות הסמים טומנות בחובן מסוכנות, שיש בה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים; כי השחרור למוסד גמילה הינו בדרך כלל שלב משלבי העונש ולא משלבי המעצר; וכי מקרהו של העורר אינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים גמילה בטרם הענישה. בנוסף, נטען, כי לעורר יש עבר פלילי מכביד, וכי הוא נדון למאסר של שנים-עשר שנים בגין עבירת סחר בסמים.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית-המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טענות באי-כוח הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין הערר להידחות.

התשתית הראייתית הקיימת, בעניינו של העורר יש בה כדי לבסס לכאורה סיכוי להרשעתו באישומים המיוחסים לו בכתב-האישום. הכלים אשר נתפסו בחזקתו הינם כידוע כלים המשמשים לעסקי סחר בסמים. לא זו אף זו, כמות הסם שנתפסה בחזקתו הינה כמות גדולה מאוד, וגודלה מצביע על יעדה שככל הנראה למסחר ולא לצריכה עצמית.

קיומן של ראיות לכאורה בעבירות סמים, מקים חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק), אשר קובע בין השאר, כי חזקה זו ניתנת לסתירה במידה ומצליח הנאשם להוכיח אחרת. העורר לא עמד בנטל זה, ומשכך חזקה, כי מסוכן הוא.

יש לציין, כי ער אני לטענת העורר בדבר בחינת חלופת מעצר הולמת כהוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק, חלופה שיש בה כדי להעלותו על פסי הליך גמילה מהסמים, אך יחד עם זאת לא ראיתי לנכון להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי בעניין זה.

ראשית, התייחסות להיבט חלופת המעצר, אפשר שיביא במקרים מסויימים למסקנה, כי חלופה, יהא אשר יהא טיבה, איננה הולמת את נסיבות המקרה לאור טיב העבירות בהן מואשם העורר (ראו בש"פ 7399/01 פלוני נ' מדינת ישראל , (לא פורסם)). על-כן ונוכח עברו הפלילי המכביד, אשר בחלקו אף נתן את הדין במשך 12 שנים בגין אותה עבירה בה מואשם עתה, לא נראה לי, כי חלופת מעצר תשיג את מטרת המעצר.

שנית, כלל ידוע הוא, כי העיתוי הראוי לגמילה מסמים הוא בדרך-כלל שלב ריצוי העונש (ראו בש"פ 4068/03 ירון אלחרר נ' מדינת ישראל , (פדאור (לא פורסם)). שחרור לחלופת מעצר לשם תחילתו של טיפול גמילה ראוי שייעשה במקרים חריגים, ועל בית-המשפט לשקול גם את מידת מסוכנותו של הנאשם כמו גם את סיכויי הצלחת הטיפול (ראו בש"פ 11981/04 עמיחי שפק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). לא שוכנעתי, כי מקרהו של העורר נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים התחלת הליך גמילה עוד בשלב המעצר. רצונו של העורר להתחיל בהליך גמילה, אין הוא חריג ולא די בו, כדי להצדיק שחרורו לחלופת מעצר.

סוף דבר, הערר נדחה.