בש"פ 9455/06 ולדיסלב שולמן נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן), בתיק ב"ש 93242/06 מיום 3.10.06, לפיה הוארך מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-משפט השלום בראשון-לציון כתב אישום הכולל תשעה אישומים, המייחסים לו שתי עבירות של תקיפה, לפי סעיף 381(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); ארבע עבירות של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק; שתי עבירות של החזקת נכס חשוד כגנוב, לפי סעיף 413 לחוק; שתי עבירות של החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) +(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973; עבירה של פריצה לבנין שאינו דירה וביצוע גניבה, לפי סעיף 407(ב) לחוק; שתי עבירות של פריצה לרכב בכוונה לגנוב, לפי סעיף 413ו לחוק; שתי עבירות של החזקת מכשירי פריצה, לפי סעיף 409 לחוק; שתי עבירות של גניבה מרכב, לפי סעיף 413ד(א) לחוק; עבירה של הסגת גבול, לפי סעיף 447(א)(1) לחוק; וכן עבירה של קבלת נכסים שהושגו בעוון, בניגוד לסעיף 412 לחוק.

כתב האישום מייחס לעורר מספר רב של עבירות, כאשר החמורה שביניהן מתוארת באישום הראשון, לפיו העורר, שהיה תחת השפעת סמים ואלכוהול, תקף שני אנשים על-מנת לגנוב את מכשירי הפלאפון שלהם. באותן נסיבות אף גנב העורר שני מכשירי טלפון נוספים ותיק. האישומים האחרים מתארים, בין היתר, אירועים בהם העורר פרץ לשלושה רכבים וגנב חפצים שונים שהיו בתוכם; נתפס במועדים שונים כאשר הוא מחזיק ברכוש גנוב ובכלי פריצה; וכן נתפס בשתי הזדמנויות שונות כאשר הוא מחזיק סם מסוכן בכמות לשימוש עצמי.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט השלום בראשון-לציון בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 29.5.06, דן בית-משפט השלום בבקשה וביקש לקבל תסקיר מעצר משירות המבחן בעניינו של העורר על מנת לבחון את התאמתו לחלופת מעצר במסגרת מוסד לגמילה מסמים. לאחר קבלת תסקיר המבחן, בו נאמר כי לא ניתן להמליץ על שחרורו של העותר לחלופת מעצר, החליט בית-משפט השלום, ביום 27.6.06, לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. ביום 29.6.06, הורה בית-המשפט לאפשר לעורר לצאת לראיון קבלה במוסד גמילה טיפולי בשם "רמות יהודה", וכן על עריכת תסקיר משלים באשר לאפשרות השתלבותו של העורר במוסד זה. בתסקיר המשלים, שהוגש ביום 3.9.06, הומלץ לשחרר את העורר לטיפול במוסד גמילה בתנאים מגבילים של מעצר בית מלא. יום לאחר מכן, החליט בית-משפט השלום לא לקבל את המלצת שירות המבחן והשאיר את העורר במעצר עד תום ההליכים נגדו. בין היתר, התבסס בית-משפט השלום על הרשעתו של העורר בעבירות שיוחסו לו, וקבע, כי מעת שהורשע, יש לדון באפשרות לשילובו בהליך גמילה מסמים במסגרת הדיון בגזר הדין, ולא במסגרת הדיון במעצר עד תום ההליכים.

על החלטה זו של בית-משפט השלום, הגיש העורר ערר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' רוזן), דחה את הערר וקבע, כי מקומו של הליך הגמילה הינו בשלב העונש ולא בשלב המעצר.

מכאן הערר שבפניי, במסגרתו טוענת באת-כוח העורר, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שלא הורה לשחרר את העורר לחלופת מעצר במסגרת מוסד גמילה, כפי שהמליץ שירות המבחן בתסקיר המשלים מיום 3.9.06. בית-המשפט אפשר לעורר להתחיל בהליכים לצורך שילובו במוסד גמילה ועל-כן ראוי היה, לטענתה, כי יאפשר לו להשתלב במוסד מסוג זה, כפי שהומלץ בתסקיר שירות המבחן. עוד טענה, כי מקרה זה הינו אחד מאותם מקרים חריגים בהם יש להורות על חלופת מעצר במוסד גמילה, אף בטרם הדיון בגזר הדין, וזאת לאור נסיבותיו האישיות של העורר.

מנגד, סומכת באת-כוח המשיבה את ידה על החלטות הערכאות הקודמות ומבקשת לדחות את הערר.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בערר ובנימוקיו, ובהחלטות של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

כלל ידוע הוא, כי העיתוי הראוי לגמילה מסמים הוא בדרך-כלל שלב ריצוי העונש (ראו למשל בש"פ 8386/05 יבדייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 163/05 זאדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). שחרור לחלופת מעצר לשם תחילתו של טיפול גמילה ראוי שייעשה במקרים חריגים, ועל בית-המשפט לשקול גם את מידת מסוכנותו של הנאשם כמו גם את סיכויי הצלחת הטיפול (בש"פ 11981/04 שפק נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

אינני סבור, כי מקרה זה הינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מהלכה זו, וזאת מאחר והמשיב לא החל בהליך גמילה בטרם נעצר ולאור חומרת העבירות שביצע וכן לאור העובדה, כי גזר הדין בעניינו אמור להינתן בקרוב. בנסיבות אלו יש להותיר את הדיון בשאלת האפשרות לשלב את העורר בהליכי גמילה במסגרת מאסרו, במידה וייגזר עליו עונש מאסר, לערכאה הדיונית אשר תשקול שיקול זה במסגרת כלל שיקולי הענישה.

אשר-על-כן, הערר נדחה.