בש"פ 5537/05 פלוני נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כב' השופטת ת' שפירא) לפיה התקבל עררה של המשיבה על החלטת בית משפט השלום בפתח-תקווה (כב' השופט נ' שטרנליכט) לשחרר את העורר לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא במוסד "יחד לאור". בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו ומכאן הערר שבפני.

2.העורר מואשם כי נכנס לבית שכנתו עת הניקה זו את תינוקתה ולאחר חילופי דברים קצרים ביניהם תקף העורר את השכנה במכה חזקה לחזה, דבר שהביא לכך שהתינוקת היונקת נשמטה מידיה. השכנה הזעיקה למקום, באמצעות הטלפון, את אחותה הגרה בסמוך. העורר תקף גם את האחות במכות לפניה ואיים עליה במהלך אותו אירוע מספר פעמים כי ירצח אותה, את אחותה ואת התינוקת ושהוא או חבריו יפתחו את בלוני הגז במקום מגוריה ותפס אותה בצווארה. בהמשך נכנס העורר לחדרה של השכנה, ניגש אל התינוקת ותוך זעקות לפת את התינוקת בצווארה. העורר אף איים על

השכנה. האיומים ברצח שהופנו אל אחות השכנה נמשכו גם לאחר שהגיעו למקום ניידת משטרה ומגן דוד. עוד נטען בכתב האישום כי העורר לא קשר את כלביו, מסוג פיט-בול ואף לא החזיקו בחצריו. הכלבים קפצו על ילדה בת 6, בתה של אחות השכנה ושרטו אותה בפניה ובגבה. ברקע הדברים מערכת יחסים עכורה בין העורר לאם בתו, המוכרת גם לשכנה.

בגין המעשים האמורים מייחס כתב האישום לעורר ביצוע עבירות של הסגת גבול, עבירה לפי סעיף 447 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין ) ; תקיפה, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין ;

איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין ;

התעללות בקטין, עבירה לפי סעיף 368ג רישא לחוק העונשין ;

ואי נקיטת צעדי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בחיה שבהחזקתו, עבירה לפי סעיף 338(6) לחוק העונשין.

3.בית משפט השלום שדן בבקשת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו קבע כי על אף סתירות מסוימות בחומר הראיות, קיימות ראיות לכאורה לאירועים הנטענים בכתב האישום. נוכח חומרת האירועים, עברו הפלילי העשיר של העורר, בין היתר בעבירות אלימות, תסקיר שירות המבחן ומכתב המחלקה הדחופה במרכז לבריאות הנפש גהה מיום 25.5.05, כמו גם התנהגותו האימפולסיבית של העורר בדיונים בפני בית משפט השלום, ובהתחשב בכך שלא הוצגה כל חלופת מעצר, הורה בית משפט השלום על מעצרו עד תום ההליכים של העורר.

בעקבות ההחלטה האמורה הגיש העורר בקשה לעיון חוזר, בה הציע חלופת מעצר במרכז החלמה למתמכרים "יחד לאור". בית משפט השלום חזר בהחלטתו בבקשה זו על מסוכנותו של העורר, אך לאחר שבחן את החלופה המוצעת הגיע למסקנה כי יש בה לאיין מסוכנות זו. בית המשפט ציין בהחלטתו כי העובדה שמדובר במוסד לגמילה מסמים ושלא נטענה כל טענה לעניין התמכרות של העורר לסמים, אין בה כדי לגרוע מהתאמת המוסד המוצע לשמש כחלופה ראויה שתאפשר פיקוח הולם על העורר. לפיכך נעתר בית משפט השלום לבקשה לעיון חוזר והורה על שחרורו של העורר למעצר בית מלא במוסד "יחד לאור", בתנאים שצוינו בהחלטתו.

על החלטה זו עררה המשיבה לבית המשפט המחוזי. עררה התקבל. בית המשפט המחוזי נימק החלטתו בכך שאין החלופה המוצעת מיועדת להתחיל הליך טיפולי כלשהו של העורר ונוכח מסוכנותו של העורר, כפי שנקבעה על ידי בית משפט השלום, אין מקום לשחררו לחלופת מעצר. בית המשפט הדגיש, כי גם אם יש ממש בטענת ב"כ העורר כי נדרש מתאם מסוים בין עוצמת הראיות לבחינת האלטרנטיבות למעצר, עדיין עברו הפלילי המכביד של העורר בעבירות אלימות, תסקיר שירות המבחן שמתייחס לרקע הכללי של העורר וכן חוות הדעת הפסיכיאטרית מוליכים לידי מסקנה כי אין במוסד המוצע כדי לאיין את מסוכנותו.

4.ב"כ העורר טוען כי טעה בית המשפט המחוזי שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו רק בהסתמך על עילת המסוכנות. לטענתו, היה על בית המשפט המחוזי להידרש ראשית לשאלת דיות הראיות. הוא מצביע על סתירות הקיימות לטענתו בחומר הראיות, ובפרט לסתירות פנימיות בגרסתן של השכנה ואחותה וכן סתירות בין הגרסאות של שתיהן. לטענתו, ברקע הדברים עומד סכסוך בין העורר לאם בתו, שלטענתו מטרידה אותו. כן חולק ב"כ העורר על קביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין מסוכנותו של העורר וטוען כי חוות הדעת הפסיכיאטרית אינה מצביעה על מסוכנות של העורר אלא על חוסר שקט שהוא נתון בו ואשר נובע מהליך גמילה משימוש בחשיש שעבר בעל כורחו עקב מעצרו. עוד הוא טוען, כי תסקיר שירות המבחן הניח את אשמתו של העורר מבלי ליתן את הדעת לחולשת הראיות. הוא שב וטוען כי החלופה המוצעת חלופה טובה היא ואין מקום על כן לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

5.ב"כ המשיבה מצידה טוענת כי החלטת בית משפט השלום לשחרר את העורר לחלופת מעצר הינה החלטה שגויה נוכח מסוכנותו הממשית של העורר, העולה מחומר הראיות. לדבריה, סתירות, אם ישנן, הינן בנקודות שוליות ולחלק מהתמיהות שמעלה הסנגור נמצאה תשובה בהודעות שנגבו מהשכנה ואחותה. לדבריה, העורר השליט אווירת פחד על שכניו ולא נרתע מלשוב ולאיים על האחות גם לאחר שהגיע המשטרה למקום. מסוכנותו נלמדת גם מעברו הפלילי הכולל עשרות עבירות אלימות ומאירוע בו הכניס זכוכיות לפיו, דבר המעיד על נכונותו לנקוט באלימות. מסוכנותו של העורר – הנתמכת בתסקיר שירות המבחן ובחוות הדעת הפסיכיאטרית - היא כזו שהציבור זכאי להגנה ממנה ושאין בחלופה כדי להפיגה. בנוסף, אין כל אינדיקציה לכך שהעורר מכור לסמים.

במענה לטענות המשיבה מציין הסנגור כי החלופה המוצעת מטרתה לאפשר לעורר לעבור הליך גמילה. לטענתו, אישוש לטענה כי העורר משתמש בסמים נמצא בחוות הדעת הפסיכיאטרית והחלופה המוצעת מאפשרת פיקוח מקסימלי על העורר.

6.קיומן של ראיות לכאורה. עיינתי בתיק החקירה, בחנתי את טענות הסניגור, ולא מצאתי שיש בהן ממש. אכן, תיתכנה סתירות בין הגרסאות שנגבו על ידי המעורבים באירוע, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר באירוע אלים שבמהלכו מנסים אלה המוצאים עצמם מותקפים להגן על עצמם. יחד עם זאת, לא מצאתי כי אלה משמיטות את הקרקע מתחת לתשתית הראייתית הלכאורית הקיימת בתיק. מצאתי, כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת האירועים הנטענים בכתב האישום. למסקנה דומה הגיע גם בית משפט השלום שבחן את ראיות התביעה. אמנם, בית המשפט ציין בהחלטתו הראשונה כי בחומר החקירה התגלו אי אילו סתירות שייתכן ויש בהן כדי להחליש מעצמת הראיות, אולם מדובר בסתירות מינוריות. ראיות התביעה ייבחנו בשלב ההוכחות ויעמדו למבחן החקירה הנגדית, אולם לעת הזו אני סבורה כאמור כי בידי המשיבה ראיות לכאורה לאישומים נגד העורר.

7.אני סבורה כי עלה בידה של המשיבה לבסס טענתה בדבר מסוכנותו של העורר. העבירות המיוחסות לעורר והנסיבות בהן בוצעו חמורות. העורר נכנס לביתה של שכנתו, תקף על פי הנטען את השכנה, את אחותה ואף את בתה התינוקת של השכנה ולא נרתע מלהשמיע איומים גם לאחר שהגיעה המשטרה למקום. מתיאור המעשים בכתב האישום עולה תמונה של אדם משולח רסן, וחסר גבולות העושה בסביבתו כבשלו, באלימות ובחמת זעם שפוכה. למסוכנות העולה מן המעשים המיוחסים לעורר, הנתמכים כאמור בתשתית הראייתית הלכאורית, מתווסף עברו הפלילי העשיר של העורר, הכולל הרשעות בעבירות של איומים ואלימות. תסקיר שירות המבחן תומך אף הוא במסקנה בדבר נטייתו של העורר לפעול באימפולסיביות, ללא גבולות וללא הפעלת שיקול דעת, באופן שהביא את שירות המבחן לסבור כי שחרורו לחלופת המעצר שהוצעה תחילה, בבית אחותו של העורר, המצוי בקרבה גיאוגרפית לבית השכנה, כרוך בסיכון. גם מכתב המחלקה הדחופה במרכז לבריאות הנפש גהה מיום 20.05.05 תומך במסקנה בדבר מסוכנותו של העורר.

8.גם משנוכח בית המשפט כי מסוכן נאשם לציבור, מחויב הוא לבחון היתכנותה של חלופת מעצר (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996). החלופה המוצעת במקרה שבפנינו היא במוסד גמילה מסמים, כאשר בפני הערכאות הקודמות לא הועלתה או שלא הובהרה די הצורך הטענה כי העורר עושה שימוש בסמים באופן המצריך טיפול גמילה. הכלל הנוהג לעניין זה הינו, כי ככלל מקומה של ההחלטה בעניין גמילה מסמים – כאשר אין מדובר בנאשם שהחל בטיפול גמילה לפני מעצרו – בשלב גזירת העונש ולא בשלב המעצר, למעט במקרים חריגים ויוצאי דופן (בש"פ 1117/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 13.2.05) וההפניות שם ; בש"פ 163/05 זאדה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 13.1.05) ; בש"פ 4068/03 אלחרר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 15.5.03)). לא מצאתי כי מתקיימות במקרה דנן אותן נסיבות יוצאות דופן המצדיקות את שחרורו של העורר בתנאים לטיפול גמילה. בנוסף, מסוכנותו של העורר, כפי שתוארה למעלה, אינה מאפשרת לטעמי שחרורו לחלופת מעצר. אדגיש, בהקשר זה, כי לא ראיתי לקבל את טענות העורר בנוגע לחוות הדעת הפסיכיאטרית ולתסקיר שירות המבחן בעניינו. חוות הדעת הפסיכיאטרית יש בה כדי להצביע על נכונותו של העורר לפעול בקיצוניות ותסקיר שירות המבחן, בניגוד לטענת הסנגור, אינו מתבסס על קבלת טענות העורר אלא על מכלול של נתונים וביניהם גיליון הרישום הפלילי של העורר, שיחה עמו עם בני משפחתו. כל אלה הם שהביאו את שירות המבחן למסקנתו.

סיכומם של דברים, הערר נדחה.

תשומת לב רשויות שירות בתי הסוהר מופנית לכך שבהתאם למכתב המחלקה הדחופה בבית החולים גהה על העורר להימצא בהשגחה.