פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
1731/07
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העורר:
אברהם ממן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 28.1.07 בב"ש 90137/07 שניתנה על-ידי כבוד השופט ד' רוזן
תאריך הישיבה:
י"ד באדר התשס"ז (4.3.2007)
בשם העורר:
עו"ד דן באומן
בשם המשיבה:
עו"ד אושרה פטל
החלטה
בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן ), בתיק ב"ש 90137/07 מיום 28.1.07, לפיה הוארך מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.
כנגד העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום בת.פ 40013/07 הכולל שלושה אישומים, המייחסים לו עבירת שוד בנסיבות מחמירות (איומים ואלימות), לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק ); עבירת סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק; שתי עבירות של גניבת רכב, לפי סעיף 413ב(א) לחוק; עבירת התפרצות לבנין לצורך גניבה, לפי סעיף 407(ב) לחוק; עבירת נהיגה בקלות ראש וברשלנות שגרמה לתאונה בה נחבל אדם חבלה של ממש, לפי סעיף 62(2) בצירוף סעיף 38(3) לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961; וכן עבירת נהיגה באור אדום, לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.
כתב האישום מייחס לעורר מספר רב של עבירות, שנעברו בפרק זמן קצר. כמו כן חומרת העבירות כפי שזו עולה מכתב האישום, הלכה וגברה החל מעבירות רכוש של גניבת רכב ופריצה למכולת תוך גניבת סיגריות ועובר לעבירות שוד אלים וסיכון חיי אדם תוך הימלטות מהמשטרה. שרשרת העבירות נפסקה רק כאשר התנגש העורר ברכב אחר תוך גרימת חבלה לנהג הרכב השני, ולאחר שהעורר נפגע מנהיגתו הוא, פונה לבית חולים ונעצר על ידי המשטרה.
בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 28.1.07, דן בית המשפט המחוזי בבקשה והחליט לקבל אותה. בית המשפט המחוזי קבע שמשעה שאין מחלוקת עובדתית בין הצדדים על מעשה הפריצה לרכבים, מעשה השוד, ונהיגתו הרשלנית, הרי שניתן לקבוע בוודאות את מסוכנותו של העורר. כמו כן ציין בית המשפט שבמקרה דנן אין לבחור בחלופת מעצר. מסוכנותו של העורר, עברו הפלילי המכביד, העובדה שהעבירות המיוחסות לו בוצעו בזמן ששני עונשי מאסר על תנאי היו תלויים ועומדים כנגדו והתעלמותו של העורר מהמשטרה בזמן המרדף אחריו, כל אלה מביאים למסקנה שהעורר אינו ראוי אלא למעצר ממשי. בית המשפט, בהסתמכו על שורה של פסקי דין בנושא, דחה את בקשת הסניגור לבחינת גמילה כחלופה למעצר, בטוענו שמקום הליך הגמילה הינו בשלב העונש ולא בשלב המעצר.
מכאן הערר שבפניי, במסגרתו טוען סניגורו של העורר, כי מקרה זה הינו אחד מאותם מקרים חריגים בהם יש להורות על חלופת מעצר במוסד גמילה, אף בטרם הדיון בגזר הדין, וזאת לאור נסיבותיו האישיות של העורר. לטענתו, העורר פנה להליך גמילה, ערב ביצוע העבירות, ומסיבות שאינן תלויות בו הופסק התהליך. עוד טוען הוא כי העורר אשר מכור לסמים מגיל 16, נמצא בשלב בחייו בו הוא מוכן נפשית לעבור תהליך של גמילה.
מנגד, סומכת באת-כוח המשיבה את ידה על החלטת הערכאה קמא ומבקשת לדחות את הערר.
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בבקשה ובהחלטה של הערכאה קמא, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.
כפי שכבר נקבע בעבר, בית משפט זה פסק לא אחת כי הבחינה של גמילה כחלופת מעצר היא חריג שבחריגים (בש"פ 163/05 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ראשית, לעיתים נסיבות המקרה מייתרות דיון בחלופה למעצר. כדברי השופטת פרוקצ'יה בבש"פ 7399/01 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם):
"בחינת חלופת מעצר אינה פעולה הנעשית בחלל הריק. היא נעשית כחלק ממכלול שיקולים ההולמים נסיבות מיוחדות של מקרה. מכאן שמקום שמשתכנע בית המשפט מחומר הראיות והנתונים שלפניו כי חלופת מעצר, תהא אשר תהא, לא תשיג את מטרת המעצר, אין הוא חייב בבחינה פרטנית של חלופות - בחינה אשר בלאו הכי לא תישא פרי".
כמו כן, בסדרת החלטות של בית משפט זה השתרש הכלל האומר שהעיתוי הראוי לבחינת הפניה לטיפול גמילה הוא בשלב הטיעונים לעונש (ראו בש"פ 4068/03 ירון אלחרר נ' מדינת ישראל
(לא פורסם)). שחרור ממעצר לשם תחילת טיפול גמילה ייעשה במקרים חריגים בלבד, תוך מתן משקל הולם לנסיבות המקרה, ובהם מסוכנות הנאשם, עברו הפלילי, סיכויי הצלחת הטיפול, המוטיבציה של הנאשם והשפעת הטיפול על המשך ההליך הפלילי. כך למשל אשפוז מרצון לצורך גמילה בטרם ביצוע העבירה, עשוי להוות אינדיקציה לרצינות כוונותיו של הנאשם (ראו בש"פ 7511/06 צ' מ' נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם)). אם כן הכלל הוא שאין משחררים ממעצר לצורך גמילה ואילו החריג הוא שחרור לצורך גמילה כחלופת מעצר וזאת רק לאחר בחינה אינדיבידואלית של נסיבות המקרה.
מן הכלל אל הפרט: לא שוכנעתי, כי מקרהו של העורר נופל בגדר החריג. נוכח עברו הפלילי, נוכח העובדה שביצע את העבירות המיוחסות לו בזמן ששני עונשי מאסר על תנאי היו תלויים ועומדים כנגדו בגין עבירות אלימות ורכוש, ונוכח מסוכנותו לציבור העולה מאופי העבירות שבכתב האישום, איני רואה מקום לבחון חלופת מעצר בעניינו. הסנגור הפנה את תשומת לב בית המשפט לנכונותו של העורר לפתוח בהליך גמילה. במסגרת מכלול השיקולים, אין לאשפוז בן ארבעה ימים משקל מכריע בייחוד לאור העובדה שהעורר ביצע את העבירות המיוחסות לו במועד כה סמוך לאותו אשפוז. כמו כן הסנגור מיקד את טענותיו לעניין קבלת תסקיר שרות מבחן בעניינו של העורר. אין לי אלא להפנות לדברים שכתבה הנשיאה ד' ביניש בעניין זה, בבש"פ 1092/05 זוהיר תראבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם):
"נוכח הבקשות החוזרות ונשנות כמו בענין זה שלפני לקבלת תסקיר מעצר, אני מוצאת להעיר, בשולי הדברים, כי תסקיר מעצר הוא כלי-עזר שיש בו כדי לסייע לבית-המשפט להכריע בשאלת התאמה לחלופה, וכן להערכת החלופה המתאימה. אולם, בית-המשפט נעזר בו - כשאין מדובר בקטינים - רק במקרים בהם מתקשה בית-המשפט עצמו לבחון שתי שאלות אלה. כאשר הנתונים המצויים בפני בית-המשפט מאפשרים לו להכריע בשאלת התאמת המקרה לחלופה, או בשאלת התאמת הערב והתנאים המוצעים לחלופה, אין מקום, כדבר שבשגרה, להפנות את העורר לשירות-המבחן. ידיו של שירות-המבחן עמוסות עבודה, הזמן הנתון לתסקירי מעצר הוא מטבע הדברים קצר, דבר העלול להביא לבדיקה שטחית בלבד של הנתונים. לפיכך, יש לנצל את מומחיותו של שירות-המבחן במקרים המתאימים לכך".
אשר-על-כן, הערר נדחה.
ניתנה היום, ט"ז באדר התשס"ז (6.3.2007).
ש ו פ ט