בש"פ 7511/06 ציון מרגי נ. מדינת ישראל

1.כנגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט השלום בבאר-שבע המייחס לו שתי עבירות של סחר בסמים בהתאם לסעיף 13 + 19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973. שתי העבירות התבצעו, על-פי כתב האישום, בכניסה לדירתו של העורר בבאר שבע, האחת ביום 29.5.06 והשניה ביום 22.6.06. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו. בא-כוח העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה, אך טען כי יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר במסגרת טיפול גמילה בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר-שבע, במסגרתו עבר העורר בדיקות לקראת טיפול כזה עובר למעצרו.

2.בית משפט השלום הורה על הגשת תסקיר מעצר. בתסקיר שהוגש לבית המשפט המליץ שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר במסגרת טיפול גמילה מסמים במחלקה לתחלואה כפולה במרכז לבריאות הנפש בבאר-שבע. ביום 24.8.06 ניתנה החלטתו של בית משפט השלום המורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. בית המשפט קבע כי אכן ישנן ראיות לכאורה לצורך מעצרו של העורר. כן ציין בית המשפט כי על-פי פסיקת בית משפט זה יש לעצור עד תום ההליכים נאשמים בעבירות של סחר בסמים וכן יש לשחרר נאשמים לטיפול גמילה מסמים במקרים חריגים בלבד. לפיכך קבע בית המשפט כי במקרה דנן בו מדובר בשתי עבירות של סחר בסמים, ובעורר אשר כשל פעמיים בטיפולי גמילה, אין מקום ליתן לו הזדמנות שלישית במסגרת הליכי המעצר. בית המשפט ציין כי במידה ויורשע העורר יוכל בית המשפט לשלוחו לטיפול גמילה במסגרת העונש שיגזר עליו.

3.העורר ערר על החלטת בית משפט השלום בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. ביום 7.9.06 דחה בית המשפט המחוזי את הערר בסוברו כי מקרה זה אינו נמנה בין המקרים החריגים המצדיקים חלופת מעצר במסגרת טיפול גמילה. בית המשפט ציין כי העורר מואשם בעבירות סחר בסמים אשר בוצעו בלב שכונה הומת אדם, כאשר המסוכנות הנשקפת מעבירות מסוג זה נסקרה כבר רבות בפסיקה. גם במקרה קונקרטי זה סבר בית המשפט כי מסוכנותו של העורר הוכחה ונלמדת מהרשעותיו הקודמות הרבות של העורר, אשר חלקן בתחום עבירות הסמים ומהתמכרותו של העורר עצמו לסמים. בית המשפט המחוזי סבר גם הוא כי מקומו של הליך הגמילה הינו בסיום ההליכים.

4.בערר שבפני טוען בא-כוח העורר כי טעה בית המשפט קמא משדחה את המלצת שירות המבחן החד משמעית לשחרר את העורר לטיפול גמילה. הסנגור מציין כי העורר עבר בטרם מעצרו את כל הבדיקות לצורך התחלת טיפול הגמילה ואף היה קבוע תאריך כניסה להתחלת הטיפול, ולכן לא ניתן לומר כי העורר טרם החל בטיפול גמילה. לפיכך סבור בא-כוח העורר כי העיתוי הנכון לטיפול הגמילה הינו בשלב המעצר ואין להותירו לסיום ההליכים. לטענתו התועלת שתצמח מהטיפול אינה רק לעורר כי אם גם לחברה כולה. עוד ציין הסנגור כי העורר לא הסתבך מזה 7 שנים עם החוק, והעבירות הנוכחיות בוצעו לכאורה על רקע משבר אישי בחייו.

בא-כוח המדינה טען בפני כי לעורר עבר פלילי עשיר שעניינו עבירות סמים ורכוש, והוא אף ריצה מאסרים בעבר. כן ציין כי העורר אף עבר טיפולי גמילה בעברו ונכשל בהם. לטענתו, העורר רק נרשם לטיפול הגמילה עובר למעצרו והתשלום הראשון נעשה שלושה ימים לאחר מעצרו. לפיכך, לטענתו, שליחתו של העורר למעצר לא תקטע הליך גמילה באמצע.

5.אין חולק כי העבירות בהן מואשם העורר מקימות עילת מעצר בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, וכן אין חולק בדבר המסוכנות הקונקרטית הנשקפת מהעורר. המחלוקת מתמקדת בבקשתו של העורר להשתחרר לחלופת מעצר במסגרת טיפול גמילה מסמים. ההלכה הידועה היא כי העיתוי הראוי לטיפול גמילה מסמים הינו בשלב ריצוי העונש ולא בשלב המעצר, אך עם זאת יהיה בית המשפט נכון לבדוק אפשרות מיצוי הליך גמילה שכבר החל גם בשלב המעצר וכן יבחן כל מקרה לנסיבותיו (ראו בש"פ 10562/05

גבאי נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(4) 2172 וההפניות שם).

במקרה דנן לא ניתן לומר כי טיפול הגמילה החל ולפיכך אין חשש כי המעצר יפגע בהליך הגמילה של העורר. העורר אמנם עבר בדיקות לקראת התחלת טיפול גמילה, אך ההליך הטיפולי עצמו טרם החל והתשלום בעבור הטיפול בוצע רק לאחר המעצר. עם זאת, אני סבורה כי ביצוע בדיקות לקראת כניסה לטיפול מגמילה יכול ללמד על נכונות ורצינות המצדיקות בנסיבות מיוחדות מתן אפשרות להתחלת הליך הגמילה עוד בשלב המעצר. אך בכך אין די. יש לבחון אף את שאר נסיבות המקרה, כגון חומרת העבירות ותדירות ביצוען, עבר פלילי, הליכי גמילה קודמים ותוצאותיהם, המלצת שירות המבחן וכדומה.

6.במקרה דנן מדובר בעורר המואשם בעבירות של סחר בסמים שהן מהחמורות בעבירות הסמים. ביצוען של אותן עבירות נעשה במקביל לתהליכי הרישום שביצע העורר לצורך טיפול הגמילה. בכך יש כדי להפחית מרמת הרצינות שניתן לייחס לעורר ברצונו להיגמל. לא ניתן להשוות עניין זה לבש"פ 10562/05 הנ"ל, כטענת הסנגור. בניגוד למקרה שם, הרי שכאן עבירת הסמים האחרונה בה הורשע העורר היתה לפני כ-5 שנים בלבד, ואף קיימת בעברו עבירת רכוש נוספת שבוצעה לפני כשנתיים. כמו כן, נראה כי טיפולי הגמילה שבהם נטל העורר חלק בעבר לא הצליחו להותירו "נקי" מסמים לאורך זמן רב, והוא חזר להשתמש בסמים כבר לפני שנה וחצי. בנסיבות אלו, שקילת מסוכנותו של העורר וסיכויי הצלחת הטיפול, בייחוד כאשר מדובר בשלב ביניים בהליך הפלילי, מביאים למסקנה כי, על-אף המלצת שירות המבחן, יש לדחות את הערר. מובן כי אם יורשע המערער יוכל בית המשפט לשקול את השתלבותו של העורר בטיפול גמילה במסגרת העונש שיגזר עליו.

הערר נדחה.