בש"פ 528/04 גבריאל איבגני נ. מדינת ישראל

1.העורר הואשם בעבירות של סחר בסם מסוכן ובהחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי, לאחר שנתפס ביום 30.7.2003 בצוותא חדא עם אחר, כשהוא מחזיק ומוכר סמים מסוג הרואין וקוקאין.

הנאשם האחר הודה והורשע באישומים שיוחסו לו, ודינו נגזר למאסר בן 30 חודשים. העורר כפר בעובדות והדיון בעניינו קבוע לשמיעת הוכחות ביום 16.2.2004. מאז הגשת כתב-האישום ביום 4.8.2004 בבית-משפט השלום בבאר-שבע, מתנהלים בעניינו של העורר הליכים מתמשכים הנוגעים למעצרו עד תום ההליכים. עד כה ניתנו בעניין זה לא פחות מחמש החלטות, שלוש מהן בבית-משפט השלום ושתיים בעררים שנדונו בפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. במרכז ההחלטות כולן עומדת השאלה האם הליך הגמילה שמבקש העורר לעבור מצדיק את שחרורו בתנאים לחלופת מעצר.

וזו תמצית השתלשלות העניינים הצריכה לעניין:

המשיבה הגישה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים נגדו, בד בבד עם הגשת כתב-האישום, וזאת נוכח קיומן של ראיות לכאורה נגד העורר ובשל מסוכנותו לציבור. בא-כוח העורר, לא השיג על קיומן של ראיות לכאורה, אך טען כי העורר הינו אדם נכה המשתמש בסמים, וביקש להורות על קבלת תסקיר מבחן, בו תיבחן האפשרות כי יישלח לגמילה כחלופת מעצר. בית-משפט השלום (כבוד השופטת ר' בהט) נעתר לבקשתו זו של בא-כוח העורר והורה על הגשת תסקיר מבחן בעניינו. בתסקירי המבחן שהוגשו ביום 25.8.2003 וביום 14.12.2003, המליץ שירות המבחן, על בסיס היכרות קודמת עם העורר (שניסה להתאשפז לפני כתשע שנים אך עזב), לשחררו לחלופת מעצר של טיפול גמילה מסמים, בתנאים של מעצר בית מלא באשפוזית, תוך פיקוח שירות המבחן למשך שישה חודשים. בהחלטתו מיום 16.12.2003, אימץ בית-משפט השלום (כבוד השופטת ד' בית-אור) את המלצת שירות המבחן והורה על אשפוז העורר החל מיום 18.12.2003. כמו כן, קבע בית-המשפט את תנאי השחרור הבאים: הפקדת סך של 2,500 ₪ בקופת בית-המשפט; חתימה על התחייבות עצמית על סך 15,000 ₪; ערבות צד שלישי על סך 10,000 ₪ ופיקוח שירות המבחן למשך שישה חודשים. המשיבה עררה לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע כנגד שחרורו של העורר ובהחלטתו מיום 17.12.2003 קיבל בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דברת) את הערר ונימק את החלטתו בכך שבית-משפט השלום לא התייחס כלל לקיומן של ראיות לכאורה ואף לא לרמת מסוכנותו של העורר. לפיכך, ביטל בית המשפט המחוזי את החלטתו של בית-משפט השלום בדבר שחרורו של העורר בתנאים והורה על החזרת הדיון לבית-משפט השלום, על-מנת שזה ישקול את השיקולים הצריכים לעניין ויכריע האם יש מקום להורות על חלופת מעצר.

2.בעקבות החלטתו של בית-המשפט המחוזי מיום 17.12.2003, שב בית-משפט השלום ודן בעניינו של העורר ובהחלטתו מיום 21.12.2003 קבע, כי אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה ועל מסוכנותו של העורר. כמו כן, הדגיש בית-משפט השלום באותה החלטה כי העורר ריצה בעבר מאסרים בפועל בגין עבירות של סחר בסמים, אלימות ועבירות נגד רכוש; כי ביצע את העבירות נשוא האישומים בתיק זה כארבעה חודשים בלבד לאחר ששוחרר מריצוי מאסר בפועל בגין הרשעתו בעבירת סמים, ובעוד ארבעה עונשי מאסר על תנאי ברי הפעלה, תלויים ועומדים נגדו. אשר על כן, הורה בית-משפט השלום הפעם על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. ערר שהוגש על החלטה זו, נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ח' סלוטקי), ובהחלטתו מיום 31.1.2003 קבע בית-המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין ונוכח מסוכנותו של העורר לציבור אין הוא ראוי לאמון ואין לאפשר את שחרורו לחלופת מעצר.

3.מכאן הערר שבפני, במסגרתו חוזר בא-כוח העורר וטוען כי חלופת המעצר שעליה המליץ שירות המבחן יש בה כדי להשיג את מטרת המעצר וכי מעצרו של העורר עד תום ההליכים יקטע את תהליך הגמילה בו החל. עוד טוען בא-כוח העורר כי על אף הרשעותיו הרבות של העורר, בין היתר, בעבירות סמים, יש ליתן לו הזדמנות להיגמל לטובתו ולטובת החברה כולה, לאחר שהביע נכונות להיקלט באישפוזית.

4.דין הערר להידחות.

בניגוד לעמדה שהציג בא-כוח העורר, וכפי שקבע בצדק בית-המשפט המחוזי, אין מדובר בעצור שמעצרו קטע הליך לגמילתו. לכל היותר ניתן לומר כי נעשתה במקרה דנן פניה ראשונית, ביוזמת העורר, לאישפוזית לפני כשנה, פניה אשר לאחריה החל העורר לרצות עונש מאסר בגין עבירות קודמות ועל כן, לא היה המשך טיפולי כלשהו לאותה פניה. כך או כך, אפילו היה העורר נתון בהליך גמילה בעת שנעצר, אין בעובדה זו לעצמה כדי להצדיק חלופת מעצר וכבר נפסק כי העיתוי הראוי לגמילה מסמים הוא בדרך כלל שלב ריצוי העונש ולא שלב המעצר (ראו: בש"פ 4068/03 ירון

אלחרר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). אומנם אין להוציא מכלל אפשרות כי במקרים יוצאים מן הכלל יהא בית-המשפט נכון לבדוק אפשרות של מיצוי הליך גמילה שכבר החל, גם בשלב המעצר ובלבד שכל מקרה ומקרה יבחן על-פי נסיבותיו. במקרה שלפנינו בחן בית-המשפט המחוזי כערכאה שניה את מכלול השיקולים הצריכים לענין, והגיע למסקנה כי העורר לא החל כלל הליך גמילה. כמו כן, קבע בית-המשפט המחוזי כי העורר אינו ראוי לאמון משום שזמן קצר לאחר שריצה מאסר קודם, הסתבך, לכאורה, בשורת עבירות של סחר בסמים והחזקת סם שלא לשימוש עצמי, המיוחסות לו במקרה שלפנינו, והכל בעת ששורה של מאסרים על תנאי, המצטברים לכלל 32 חודשים, תלויה ועומדת נגדו. נוכח נסיבות אלה, תמימת דעים אני עם בית-המשפט המחוזי כי העורר אינו ראוי לאמון ואין לאפשר לו להשתלב בהליך של גמילה בשלב המעצר.

הערר נדחה.