בש"פ 5869/08 אברהם יזדי נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ע' עיילבוני) מיום 17.6.2008 בב"ש 918/08, בדבר מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

נגד העורר הוגש, ביום 25.5.2008, כתב אישום לבית משפט השלום בטבריה, המייחס לו עבירות של תקיפת בת זוג, איומים, התנהגות פרועה במקום ציבורי ותקיפה סתם.

2.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 15.5.2008 בעת שנכח העורר עם ידועתו בציבור מזה כשבע שנים (להלן: המתלוננת ) במועדון בטבריה, ניפץ כוסות וצעק כי "אני רוצה לפוצץ פה מישהו ולהרביץ לו". בנוסף, תקף העורר בחור צעיר, היכה אותו באגרופים והפילו לרצפה, היות וחשב כי הסתכל על המתלוננת.

מספר שעות לאחר מכן, הגיע העורר למקום מגורי אביה של המתלוננת, איים וצעק "אני אזרוק עליכם רימון" וכן "תצא מניאק נראה אותך אני אחסל אותך ואת הבת שלך". כעשר דקות לאחר שעזב את המקום התקשר לאבי המתלוננת והמשיך באיומים, באמרו: "איפה הבת שלך ... שתענה לי, תגיד לה שלא יהיה לה טוב". בסמוך לכך, התקשר העורר למתלוננת ואמר לה כי יהרוג אותה וירצח אותה, וכן "יתפוס אותה ויזיין אותה" וגם אם ייעצר ידאג להרוג אותה.

3.

עוד נטען בכתב האישום כי במשך שבע השנים האחרונות, תקף העורר את המתלוננת בכך שהכה אותה בגופה, באגרופים ובסטירות ולעתים נעל אותה בדירה. לפני כשש שנים לערך, כאשר אמרה המתלוננת לעורר כי היא הולכת, לקח סכין מטבח ועטף אותה בסמרטוט, ואמר לה: "עכשיו אני ארצח אותך". בהמשך, כאשר המתלוננת ביקשה להיפרד מהעורר, הוא אמר לה שיקבור אותה ואת כל המשפחה שלה. באחד מאירועי התקיפה, שפך העורר על פניה של המתלוננת כוסית וודקה, וכאשר ברחה המתלוננת העורר רדף אחריה, תפס בשערות ראשה, גרר אותה והכה אותה בפניה וכן משך בשערות ראשה וגרם לה לחבלות של ממש.

4.

עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו, בגין עילה של מסוכנות וכן בשל חשש להשפעה על עדים ושיבוש מהלכי משפט.

5.

בית משפט השלום קיים דיון בבקשה וביום 4.6.2008 ניתנה החלטתו. השופט סקר את הראיות הקיימות בתיק (הודעותיה של המתלוננת במשטרה, הודעות של עדים נוספים ושל העורר במשטרה ועוד), וציין כי מחומר הראיות עולה לכאורה, כי העורר נהג להכות את המתלוננת במהלך תקופה ארוכה, על רקע התמכרותו לאלכוהול, וכן הכה בחור צעיר בעת בילוי במועדון. השופט הנכבד ציין כי המתלוננת מסרה מספר הודעות במשטרה, "בחלקן היא סתרה את עצמה ולא דייקה בפרטים, אך יש לייחס זאת לחלוף הזמן, לסערת הרגשות בה היא נמצאת והפחד בו היא שרויה. סתירות אלה מקומן להתברר במהלך שמיעת הליך העיקרי". בית משפט השלום סבר "כי מדובר בפוטנציאל ראייתי משמעותי העולה כדי ראיות לכאורה.

כן קבע בית משפט השלום כי העבירה המיוחסת לעורר מקימה עילת מעצר מכוח החזקה הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), וכי עליו להפריך את חזקת המסוכנות. כן קבע כי מחומר הראיות עולה במפורש כי קיים חשש כי שחרור העורר עלול להביא לסיכון חיי המתלוננת ובני משפחתה. מעבר למסוכנות, נקבע, כי קיים חשש של השפעה על יכולת המתלוננת להעיד במידה והעורר ישוחרר.

6.

בית משפט השלום לא מצא לנכון להיעתר לבקשתו של העורר לשחררו לחלופת מעצר במסגרת טיפולית בשלב זה, נוכח מסוכנותו. השופט ציין כי התרשם כי הבקשה להליך גמילה לא באה בעקבות רצון מוחלט ונחוש אלא באה בעקבות ההליך הפלילי ובכדי להשתחרר מהמעצר. לדבריו, הצורך להגן על בטחונה של המתלוננת ובני משפחתה, גובר על האינטרס השיקומי של העורר. לאור זאת, הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

7.

העורר ערר לבית המשפט המחוזי בנצרת. בהחלטה מיום 17.6.2008 ציין בית המשפט המחוזי כי נחה דעתו כי במקרה דנא קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמו של העורר. אשר לשאלת חלופת המעצר, סבר בית המשפט המחוזי כי קביעתו של בית משפט השלום - כי החלופה של מוסד סגור לגמילה מאלכוהול אינה הולמת נוכח חומרת המעשים המיוחסים לעורר ומסוכנותו - נכונה ומוצדקת ואין מקום להתערב בה. בית המשפט המחוזי עמד על משנה הזהירות שיש לנקוט בעת בחינת חלופת מעצר במקרים של תקיפת בת זוג ואיומים, וציין כי הדברים צריכים לקבל משנה תוקף מקום שמדובר באדם אלים, לכאורה, שחלק מהתפרצויותיו הבלתי נשלטות קשורות להשתכרותו ולהתמכרותו לאלכוהול.

8.

בית המשפט המחוזי ציין כי נוכח חומרת מעשיו של העורר, עברו הפלילי הקודם וההלכה הקובעת כי מקומה של תוכנית גמילה אינה במסגרת הליכי המעצר, אין מקום להיעתר לבקשתו של העורר לשלבו בהליך גמילה מאלכוהול.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

טענות העורר במסגרת הערר

9.

לטענת העורר עוצמת הראיות בתיק זה הינה חלשה, ולכן ניתן להסתפק בחלופת מעצר. לטענתו, ההודעות שנמסרו במשטרה, שאינן של המתלוננת, מחלישות דווקא את גרסת המתלוננת ואת עוצמת הראיות, וכן טוען הוא כי מחדליה של המשטרה - אשר לטענתו העלימה ראיות ולא חקרה עד תום את המקרה - מחזקים את המסקנה כי בשלב זה ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

10.

טענה נוספת של העורר הינה, כי חלופת המעצר המוצעת עונה על מטרת המעצר ומאיינת את מסוכנותו של העורר. לדבריו, העבירות המיוחסות לו הן "ברף הנמוך" של עבירות האלימות במשפחה. לטענתו, במקרים דומים ואף חמורים יותר, שוחררו נאשמים לחלופות מעצר. במקרה דנן, לטענת העורר, ניתן היה לשחררו לחלופת המעצר שהוצעה (מוסד גמילה סגור) אשר היתה משיגה את מטרות המעצר.

11.

לבסוף, טוען העורר, כי שגה בית המשפט קמא משלא בחן - לעניין חלופת המעצר שהוצעה - את העורר האינדיבידואלי, אלא התייחס לבקשה באופן כללי. העורר מציין כי הוא החל טיפול במרכז גמילה בחודש דצמבר 2007, מרצונו הטוב והחופשי, ותיקו נסגר במהלך חודש אפריל 2008, מאחר שלא השלים בדיקת צילום חזה והגיע לפגישות תחת השפעת אלכוהול. לדבריו, פנייתו לקבלת עזרה וטיפול מצביעה על רצון כן ואמיתי לטפל בבעיה. העורר טוען, כי לאור הפנמתו את הצורך בקבלת עזרה וטיפול, ולאור העובדה שכל מעשיו נעשו תחת השפעת אלכוהול, והעובדה שמאז הרשעתו האחרונה חלפו שנים רבות מאוד, יש לראות בעורר את אותו מקרה חריג המצדיק לאפשר לו תחילת טיפול גמילה ושיקום כבר בשלב המעצר.

טענות הצדדים בדיון

12.

בדיון שהתקיים בפניי, חזר ב"כ העורר, עו"ד ש' קוקוש, על עיקר הטענות שלעיל. עו"ד קוקוש ציין, כי העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה לאירוע שהתרחש במועדון ה"טיבר" בטבריה, ב-15.5.2008 בשעה 00:30 או בסמוך לכך, אולם אינו מודה ביתר עובדות בכתב האישום, וטוען כי מדובר בעלילה שהעלילה עליו המתלוננת. לדברי עו"ד קוקוש, עוצמת הראיות ביחס ליתר חלקי כתב האישום הינה חלשה, ואין שום עד אובייקטיבי אשר מחזק את דברי המתלוננת.

13.

ב"כ העורר הוסיף וטען, כי מבלי לזלזל בחומרת המעשים, אין מדובר במקרה הנמנה על "המקרים הקשים" של אלימות בתוך המשפחה, וכי אף במקרים חמורים יותר שוחררו נאשמים ממעצר.

14.

במקרה דנן, טוען עו"ד קוקוש, מן הראוי להחיל על העורר את החריג לפיו ניתן לשלוח נאשם לחלופת מעצר במוסד לגמילה. לדבריו, העורר החל בטיפול, שאמנם לא התמיד בו, אולם עצם ההכרה בעובדה שהוא נזקק לעזרה והרצון שלו להיגמל, מצדיקים את החלת החריג על העורר.

15.

ב"כ העורר טוען עוד, כי ישנה חשיבות להתארכות ההליכים, תוך שהוא מציין כי בענייננו טרם בוצעה הקראה ואנו עומדים לקראת פגרת בתי המשפט, כלומר ההליכים צפויים להימשך עוד זמן רב. יתרה מכך, לדבריו, אילו הואשם העורר אך ורק במה שהתרחש במועדון, היה העורר מודה וההליכים היו מסתיימים, ואז היה העורר נשלח, ככל הנראה, להליכי גמילה במסגרת העונש.

16.

עו"ד קוקוש ציין, כי ישנה הצעה של מוסד בשם "אישפוזית צעדים", השייך למשרד הבריאות, אשר מוכן לקבל את העורר לטיפול גמילה לאלתר, והציג מכתב מאותו מוסד, הנושא תאריך 7.7.2008 בו צויין כי הם מוכנים לקלוט את העורר ביום 8.7.2008 לאחר קבלת פרוטוקול הדיון בבית המשפט בעניינו ופענוח צילום חזה.

17.

ב"כ המשיבה, עו"ד י' שרף, טענה בפניי כי אין כל חולשה בראיות לכאורה, אשר על חלקן ההגנה כלל אינה חולקת, והחלק הנוסף - כמו במקרים רבים של אלימות בין בני זוג - נסמך בעיקר על דברי המתלוננת. זאת ועוד, עדויות נוספות (כגון עדותה של מורן כרייף) מחזקות את גרסת המתלוננת, ויתרה מכך, אין למתלוננת כל מניע להעליל על העורר עלילות, כאשר העורר עצמו מודה בעובדות האירוע במועדון.

18.

אשר לעילת המעצר, ציינה עו"ד שרף, כי העורר מסוכן למתלוננת ולבני משפחתה, כמו גם לכל הסובבים אותו, כדוגמת אותו בחור שספג מנחת זרועו של העורר בהיותו במועדון, על לא עוול בכפו. בנוסף, טענה כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט, המתבטא בכך שישנם עדים החוששים להעיד נגד העורר.

19.

אשר לחלופת המעצר, טענה עו"ד שרף כי אין מקום לשלוח את העורר לגמילה בשלב זה של המעצר. העורר אמנם התחיל הליך גמילה, אולם זה הופסק, לא בשל המעצר, אלא בשל אי התמדתו של העורר. לטענתה, ניסיון העבר אינו מלמד על אופטימיות באשר לסיכויי הגמילה. זאת ועוד, עמותת "אדם לאדם" שהעורר התחיל במסגרתה את הליך הגמילה בעבר, אינה מוכרת על ידי משרד הרווחה, ויתרה מכך, מדובר בגמילה פיסית בלבד, ללא תכנית שיקום. אשר למוסד "אישפוזית צעדים", במכתב שהגיש ב"כ העורר במהלך הדיון צויין במפורש כי המוסד "מהווה מקום טיפול ולא חלופת מעצר".

20.

עו"ד שרף הוסיפה וציינה כי התיק העיקרי קבוע לתזכורת ביום 13.7.2008, כי הקראת כתב האישום התקיימה ביום 4.6.2008, אלא שהסנגור ביקש להשיב לאשמה במועד מאוחר יותר, וכי דחיית הדיון נעשתה לבקשת הסנגוריה, ולכן התמשכות ההליכים רובצת לפתחה של הסנגוריה.

21.

עוד הפנתה ב"כ המשיבה לעברו הפלילי של העורר, אשר כולל 13 הרשעות בין השנים 1980-1998, בין היתר, במספר עבירות של החזקה ושימוש בסמים מסוכנים, תקיפה בתנאים מחמירים, תקיפה סתם, איומים, התנהגות פרועה במקום ציבורי, היזק לרכוש במזיד, תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו ועוד.

22.

עו"ד קוקוש השיב וטען כי עברו הפלילי של העורר, ממנו עולה כי במשך עשר שנים לא עבר העורר כל עבירה, מלמד דווקא כי לעורר כוחות נפשיים ויכולת לצאת ממעגל העבריינות ולחיות כאדם נורמטיבי. אשר לשליחתו של העורר לגמילה ציין, כי גם אם הטיפול ב"אדם לאדם" כולל רק גמילה פיסית, בוודאי שלאחר מכן ימשיך העורר בהליך טיפולי בפיקוח. לדבריו, הדחיות בהליך העיקרי היו לצורך מגעים עם המאשימה על מנת לנסות ולסיים את ההליך בהסכמה. בנוסף, טען, אין כל חשש לשיבוש הליכי משפט, שכן אותם עדים אשר מסרבים להעיד הינם שכנים, שעדותם שולית ביותר, ואשר מטבע הדברים אינם מעוניינים להתערב בסכסוך. עוד טען, כי הודעתה של אותה מורן כרייף אך מחזקת את הטענה כי אין מדובר בעבירות ב"רף גבוה" של מסוכנות, שכן אין מדובר באלימות קשה, אלא בעיקר בהתנהגות לא תרבותית בזמן שכרות.

דיון והכרעה

23.

אשר לשאלת קיומן של ראיות לכאורה, העורר עצמו אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפחות בכל הנוגע לאישום אחד מסעיפי כתב האישום, אשר כולל התנהגות באופן פרוע במקום ציבורי ותקיפתו של אדם, ודי בכך כדי לקבוע כי מתקיים התנאי שבסעיף 21(ב) לחוק המעצרים. למעלה מכך, הודעותיה של המתלוננת במשטרה בצירוף הודעותיהם של בני משפחתה וחברים, מעמידים את הרף הנדרש בשלב זה של ההליך על מנת לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה גם ביחס ליתר האישומים.

24.

אשר לקיומה של עילת מעצר, דומה כי גם בעניין זה אין חולק על קיומה של עילת מסוכנות, אשר נלמדת בראש ובראשונה מן המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום, אשר כוללים מעשי תקיפה ואיומים, כלפי המתלוננת ומשפחתה, כמו גם כלפי אחרים הסובבים אותו. למעשה, גם מדברי ב"כ העורר ניתן ללמוד כי העורר, אשר ככל הנראה מכור לאלכוהול, נוטה להתפרצויות אלימות בהיותו בגילופין. על מסוכנותו של העורר ניתן גם ללמוד מעברו הפלילי. אכן, יש ממש בדברי ב"כ העורר כי במהלך עשר השנים האחרונות גיליון ההרשעות של העורר נקי, אולם בכך אין כדי למחוק, במחי יד, תקופה בת למעלה מעשר שנים משופעת בעבירות, אשר ברובן הינן עבירות אלימות.

25.

כעת, לאחר שמצאנו כי מתקיימים התנאים למעצרו של העורר עד תום ההליכים, נותר לבחון האמנם יש מקום לשקול, במקרה דנן, חלופת מעצר בדמותו של מוסד גמילה מאלכוהול.

26.

כפי שציינתי בפני הצדדים בדיון, ואף ב"כ העורר לא הכחיש זאת, הכלל הוא כי העיתוי הראוי לגמילה מסמים הוא שלב ריצוי העונש (בש"פ 4068/03 אלחרר נ' מדינת ישראל (לא פורסם 15.5.2003)). עם זאת, בית משפט זה הכיר בחריגים לכלל, לרבות במקרים הבאים: כאשר הנאשם החל בגמילה עוד לפני שביצע את העבירה שבגינה נעצר; כאשר פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הוא גבוה וכאשר יש בהליך מעין זה כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן הנאשם (בש"פ 674/08 עינב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.2.2008)). כמו כן, השיקולים המשמשים את בית המשפט בבחנו אם המקרה שבפניו מצדיק חריגה מהכלל הם, בין היתר, מידת מסוכנותו של הנאשם, סיכויי הצלחת הטיפול והשאלה האם רצונו של הנאשם להתחיל בטיפול הינו רצון כן ואמיתי או שהוא נועד להתחמק משהות במעצר (בש"פ 621/08 סימונדייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.1.2008)).

27.

על אף ניסיונו של ב"כ העורר להראות כי העורר נכנס בגדרם של החריגים שצויינו לעיל, איני סבור כי המקרה דנן הינו המקרה המתאים לסטות מן הכלל. העורר אמנם התחיל בעבר בהליך גמילה, אולם, בצדק ציינה ב"כ המשיבה כי ניסיון העבר אינו מרמז על סיכויי הצלחה גבוהים. כאשר העורר הגיע לפגישות במוסד הגמילה כשהוא שתוי וכאשר לא עמד בתנאים שנדרשו ממנו, לרבות ביצוע צילום חזה, לא ניתן ללמוד כי העורר הפנים עד תום את הבעיה שבפניה הוא ניצב. די באלה כדי לקבוע כי אין הצדקה לסטות מן הכלל, לפיו שלב המעצר עד תום ההליכים אינו השלב המתאים לשילובו של העורר בהליך גמילה חדש (השוו למשל: בש"פ 5715/06 אברהם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.7.2006);

בש"פ 6738/07

ריינס ניטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.8.2007)).

28.

כמובן, ככל שיתקבל תסקיר בעניינו של העורר, אשר יתרשם מכנות הרצון של העורר להיגמל, ואשר ימליץ על חלופת מעצר נאותה, אשר יהיה בה כדי לאיין את המסוכנות הגלומה בעורר כלפי המתלוננת ואחרים, יוכל בית המשפט בערכאה הדיונית לשקול חלופה בדמותו של מוסד גמילה.

29.

לאור האמור לעיל, דינו של הערר להידחות.