בש"פ 7899/09 עומר מסרי נ. מדינת ישראל

1.

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא), שהורה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, גניבת רכב, שימוש ברכב ללא רשות, נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא פוליסת ביטוח. על פי הנטען העורר גנב משאית ונהג בה, למרות שהיה פסול מלהחזיק רישיון נהיגה באותה תקופה. לאחר שאותר על ידי ניידת משטרה שסימנה לו לעצור את המשאית בצד הדרך, העורר לא נעתר להוראות השוטרים, והתקרב לניידת המשטרה בצורה שיש בה לסכן את יתר הנהגים והנוסעים בדרך. השוטרים החלו במרדף אחר הנאשם תוך שהם מפעילים את הסירנה והאורות המהבהבים, וכורזים לעורר לעצור. העורר סירב לעצור ותוך כדי התקדמותו המשיך בנסיעה רצופה לכיוון השוטר אשר חסם את נתיבו, עד שהאחרון זינק הצידה על מנת להימנע מפגיעה. לאחר מכן, המשיך בנסיעה תוך כדי "זיגזוג" במטרה לנגח במכוניות משטרה שדלקו בעקבותיו. כמו כן, נסע במרכז הכביש על מנת שלא לאפשר לניידות משטרה לעוקפו, תוך שהוא מסכן את כלי הרכב הבאים מולו. העורר המשיך בנסיעתו עד שעצר, נטש את המשאית על הכביש והחל נמלט מהמקום בריצה. השוטרים דלקו אחריו עד שעלה בידם לעצרו.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. מהחלטת בית המשפט ניכר כי אין מחלוקת מהותית ביחס לקיומן של ראיות העומדות כנגד העורר, וכי עיקר הדיון הוקדש לבקשת הסנגור לשחרר את מרשו להשלמת טיפול גמילה בו החל ביוזמתו כשנה קודם למעצרו. בית המשפט קמא קבע כי התנהגותו של העורר סיכנה את שלום הציבור. הוא ציין כי העורר הינו עבריין סדרתי, אשר נהג חרף פסילת רישיונו וכן ציין את התמכרותו לסמים. כל אלו מצביעים, לטעמו של בית המשפט, על מסוכנותו של העורר ולכן אין לשחררו לחלופת מעצר.

4.

כנגד החלטת בית המשפט המחוזי הוגש הערר שבפניי, שעיקרו נוגע לחשיבות המשך תהליך השיקום והגמילה מסמים בו העורר נטל חלק במהלך השנה החולפת. לטענת העורר עד לתקופת ביצוע העבירה המיוחסת לו, התמיד בתהליך השיקום, דבר שהתבטא גם בכך שעבד באורח תדיר במוסך. העורר התדרדר חזרה לדרכיו הישנות עקב משבר אישי שחווה, וביקש לראות בכך כמעידה בלבד. ביחס לעברו הפלילי, מדגיש בא - כח העורר כי חלק ניכר מהעבירות השונות בהן הורשע כבר התיישנו, והאחרונה מביניהן בוצעה לפני למעלה משנתיים. לגבי עבירות התנועה, מבהיר בא-כח העורר כי רובן בוצעו לפני זמן רב, וחלקן הגדול הסתכמו בקנס כספי בלבד. לפיכך, טוען הוא כי מרשו חוסה בגדר החריג למעצר עד תום ההליכים שתכליתו הרצון בשיקומו של העציר אשר מצוי בעיצומו של הליך שיקום.

5.

המשיבה מצידה מתנגדת לשחרורו של העורר לחלופת מעצר במוסד גמילה. טיעונה העיקרי כי מדובר בעבריין סדרתי בעל הרשעות רבות הן פליליות והן תעבורתיות, אשר סיכן את הציבור במעשיו, ואין לדעת אם יכבד את תנאי המעצר שיושתו עליו. בנוסף, העורר חזר להשתמש בסמים ולכן לא ניתן לטעון כי מדובר בהליך שיקום אשר נגדע באיבו עקב המעצר.

6.

לאחר שעיינתי בערר, בהחלטת הערכאה דלמטה ושמעתי את טיעוניי הצדדים, מצאתי כי דין הערר להידחות. כידוע, הכלל הוא שאין בית המשפט משחרר נאשם מן המעצר, כדי לאפשר לו להתחיל תהליך של גמילה. העיתוי המתאים לתהליך האמור הוא לאחר סיומו של המשפט ובמסגרת קביעת העונש שייגזר, אם ייגזר. יש לשקול שחרור לחלופת מעצר בדמותו של מוסד לגמילה, במקרים חריגים, מקום בו המעצר עד תום ההליכים יגדע באיבו תהליך גמילה משמעותי (ראו: בש"פ 9276/02

יאסר נ' מדינת ישראל , ( לא פורסמה , 13.11.02 ); בש"פ 723/08 ישראל נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 4.2.2008); בש"פ 6504/03 מדינת ישראל נ' חביב (לא פורסמה, 17.7.03); בש"פ 10029/03 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 14.12.2003)). אכן נכון שהבעתי דעתי בהזדמנויות קודמות שאין להקל ראש כאשר חשוד התחיל קודם למעצרו הליך גמילה ביוזמתו, ובוודאי לא כאשר הגורמים המטפלים ובכלל זה שירות המבחן, סבורים כי יש מקום להמשיך בתהליך (ראו: בש"פ 5151/08 שרעבי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 19.06.08) (להלן: פרשת שרעבי )). עם זאת, כל מקרה צריך להיבחן לנסיבותיו ולא השתכנעתי כי העורר מצוי בעיצומו של הליך שיקומי, אלא נראה כי תהליך זה הופסק לפני מספר חודשים בשל משבר בחייו האישיים, עוד טרם ביצוע העבירה נשואת ערר זה. בשים לב כי איני מקלה ראש במורכבותו של הליך הגמילה על עליותיו ומורדותיו.

7.

גם אם הייתי מקבלת את טענת העורר כי תהליך הגמילה לא הופסק, הרי לא ניתן להמעיט בחומרת המעשים המיוחסים לעורר ובמיוחד בסיכון הטמון בהם. כאמור, העורר לא שעה להוראות המשטרה באופן קונסיסטנטי, ואף נראה כי סיכן באופן ממשי את שלומם של השוטרים אשר דלקו בעקבותיו והורו לו לעצור, וכן את שלום הציבור. מכתב האישום ומהראיות לכאורה, עולה כי התנהגותו שלוחת הרסן של העורר חרגה באופן מובהק מעבירה הנובעת מהרצון להשביע את התמכרותו לסמים או עבירת רכוש גרידא, שכמובן אין להמעיט מחומרתן (השוו: בש"פ 4068/03 אלחרר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 15.5.03); פרשת שרעבי ), וסיכנה את הציבור הנוסע בכבישים סיכון של ממש. אי כיבוד הוראות נציגי החוק ואף ניסיון אקטיבי לפגוע בהם, תרמו למסקנה כי אין ליתן אמון בעורר (ראו: בש"פ 6513/09 מדינת ישראל נ' אלהוזייל ( לא פורסמה,

23.08.09)). בנוסף, יש לציין את הרשעותיו הרבות של העורר אשר מעלות את השאלה האם ניתן לסמוך על העורר שבעתיד ינהג אחרת וישנה את דרכיו.

8.

לפיכך, דין הערר להידחות.